דיאלוג אמיתי של שינוי
מאת: מתי שמואלוף :: 2004 / 11 / 15
כמה שבועות לאחר ההצבעה בכנסת על חוק ההתנתקות מעלה מתי שמואלוף, במאמר דעה מפרי עטו, מספר שאלות נוקבות לגבי החברה הישראלית, באמצעותן הוא מבקש לברר ולהציע כיצד ליצור אופוזיציה שמאלית במרחב הפרלמנטרי בישראל ?
בהצבעה בכנסת על תוכנית ההתנתקות הצביעו המפלגות הציוניות בעד ההתנתקות והמפלגות הערביות (כולל חד"ש, שהיא מפלגה יהודית-ערבית) נמנעו ובעצם כך נוצר שיתוף פעולה בין הימין הלאומני (שהרעיון שלו לפתרון הבעיה הפלסטינית השתלט על השיח הפוליטי בישראל) לבין השמאל הרדיקלי כביכול.
מאחורי ההחלטה של המפלגות הערביות להימנע בהצבעה על חוק ההתנתקות עמדה הגירסא הרשמית שטענה שחייבים למנוע בקריאה ראשונה את משאל העם ולכן אין לחבור לימין הלאומני ולהתנגד להתנתקות.
סיבה נוספת, לטעמי, שפעלה במישור הפוליטי היא ניסיון של המפלגות הערביות למשוך את המפלגות הציוניות לקראת כדור שלג פוליטי, שיתחיל בהתנתקות וימשיך בפירוק הימין ויציאה מכל השטחים הכבושים. אפשר גם לומר שההחלטה להימנע נובעת מתוך הרעיון שההתנתקות אינה ניתנת לשליטה בידי הוגיה ולכן כדאי לחבור אליהם.
ההחלטה של המפלגות הערביות להימנע בשאלת ההתנתקות והמהלך של השמאל הציוני ושל הימין הרדיקלי להצביע בעד התנתקות, מצביעות על עולם פוליטי מורכב, בו "ספינים" והחלטות נובעים מחשיבה של משרדי פרסום, שערכיהם ועולמם המוסרי מבקשים לעוור את הצרכנים ולמכור להם יותר ממה שהם צריכים. שהרי גם הפלסטינים וגם העניים בישראל עומדים משתאים, כשתחת מטריית הכיבוש מדינת הרווחה ממשיכה להתחזק בשטחי אריאל ושאר ההתנחלויות העשירות, ואילו הם גוועים ברעב תחת מגפי פקידי האוצר או חיילי צה"ל.
לדעתי, הצבעת המפלגות "השמאליות" הציוניות, קרי העבודה ומפלגת מרצ בגלגולה הנוכחי, בנוסף להימנעות המפלגות הערביות, ממחישה קודם את ההסתאבות הפוליטית של מנהיגי השמאל ואת הבעיה שאיתה פתחתי את מאמר זה - כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלית במרחב הפרלמנטרי בישראל ? שהרי ההתנתקות בצורתה הנוכחית ללא דיאלוג עם הפלסטינים וללא הסדר קבוע וחסימת מתן אשרת העבודה בישראל לפלסטינים, ממשיכה ומחריפה את הסיכסוך וקולעת בתוכו את העניים הישראלים כשבויים של המדיניות הניאו-ליברלית הימנית ומה גם שהיא הופכת את האזרחים הפלסטינים לחסרי ערך במישור הכלכלי-חברתי-פוליטי.
כשאני שב ומהרהר כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלית, הרי שבתור אינטלקטואל מזרחי ביקורתי, אני נשאר משתאה ופעור פה נוכח חלקלקות המעשים חסרי האחריות של מנהיגי השמאל הישראלי. לא נשאר לי אלא להתנחם בכך שמתנות השלטון עדיין לא הגיעו לשולחני. אני מביט בכוחות הדוחפים אותי בביקורתי הנוכחית ואני עדיין מזהה שורה של ערכים במשנתי, כמו חזרה לדיאלוג בין שני העמים, אחריות של העם הישראלי לעם הפלסטיני, בניית כוח כלכלי-תרבותי-חברתי משותף ומדינת רווחה בה טמונה הזכות לחיים של כבוד כאזרחי שתי המדינות השכנות העתידות לקום (ישראל ופלסטין).
ובכל זאת אני מרגיש מחויבות בזמנים קשים אלו לספק אלטרנטיבה למצב הקיים, מלבד ביקורת כלפיו, ובדיקת ערכיי. החלופה שלי מהווה קודם כל קריאה כפעיל חברתי-פוליטי אל חברי מפלגות השמאל ליצור מרחב שמאלי אמיתי (כלכלי ומדיני) בשתי המדינות, ישראל ופלסטין.
המחשבה על יצירת שמאל במרחב הפרלמנטרי הישראלי מחייבת זהות נפרדת מזו של הימין, זהות נפרדת הכוללת מאפיינים כלכליים-חברתיים-מדיניים. יצירת מרחב שמאלי שכזה מחייב שינוי כולל של סדר היום הפוליטי של החברה הישראלית, כפי שתובע מצע הקשת הדמוקרטית המזרחית. בתעודת הזהות של הקשת נכתב:
"הקשת הדמוקרטית המזרחית היא תנועה חברתית, על מפלגתית וחוץ פרלמנטרית הפועלת לשינוי סדר היום הציבורי, תוך כוונה להביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה השונים. הקשת נאבקת למען קיומה של חברה דמוקרטית, רב תרבותית, צודקת וסולידארית בה יבואו לידי ביטוי כל הקולות והקבוצות המתקיימות בחברה הישראלית". (מתוך אתר הקשת הדמוקרטית המזרחית).
שינוי סדר העדיפויות כולל אפליה מתקנת כלפי האוכלוסיות המוחלשות, כינונה של מדינת רווחה והפיכת החברה הישראלית הצבאית לחברה אזרחית הנשענת על ערכים דמוקרטיים. שינוי כזה מן הראוי שיכלול את הדיאלוג עם מנהיגי העם הפלסטיני על מנת לפעול למען עתיד משותף, שיוביל גם את האזור כולו (כולל סוריה) לשיתוף פעולה מזרח תיכוני כגוש גיאו-פוליטי אחד.
המרחב השמאלי אשר יאמץ זהות נפרדת חייב בהיפרדות משיתוף פעולה עם כוחות הימין המדיני והכלכלי כאחד, הן באופן תיאורטי והן מבחינת כל פרקטיקות הפעולה שלו, בסגנון הספינים התקשורתיים הכוללים את תוכנית ההתנתקות. על השמאל הישראלי החדש לעצור את המדיניות הניאו-ליברלית הציונית-אשכנזית בישראל (כנציגים של הכוחות הקפיטליסטיים הגלובליים, כגון הבנק העולמי, קרן המטבע וכיוצא באלו).
בתנאים הנוכחיים, כשהזהות של המרחב השמאלי אינה מופרדת מהמרחב הימני הפוליטי, האמת הופכת לשקר אורווליאני והצבעת האזרחים הופכת למחאת האוכלוסיות המוחלשות על היעדר מרחב שמאלי אמיתי ועל הימצאות האליטות, האשכנזיות בפרט והבורגנות בכלל, במרחב הפסאודו-שמאלי הישראלי. מה גם שהצבעת האזרחים הופכת לאחיזת עיניים, שכן אין בה באמת שום קירבה לסוג כלשהו של פלורליזם מחשבתי ואמונה במשחק הדמוקרטי.
מתוך כך אני מבקש להציע פתרון פרקטי שיכול להביא לשינוי. לדעתי, על חברי הארגונים הלא ממשלתיים וחברי מפלגות וארגוני השמאל הישראלי (הכולל את הציונים והאנטי-ציוניים כאחד), לפנות בפנייה אמיצה ומחייבת לעמיר פרץ, שעומד להתמודד בקרוב מול אהוד ברק על הנהגת העבודה.
הפנייה חייבת לכלול מספר דגשים כמו יצירת אידיאולוגיה של שינוי וניהול קונפליקט עם הפלסטינים על פי עקרונות הסכם ז'נבה (למרות שבאופן אישי אני בעד זכות השיבה, אני חושב שהבסיס של ז'נבה יכול להגיע להמונים כנוסחה לשינוי), וכמו כן הכללת נושאים כמו החזרת מדיניות הרווחה (ולא צעדים חד פעמיים של העלאת שכר המינימום אלא שינוי פריסת העוגה הכלכלית-חברתית כולה). בנוסף צריכה לכלול הפניה לפרץ קריאה לקדם צעדים לקראת הפיכת ישראל למדינה מרובת תרבויות ולקראת מדיניות רב תרבותית ואפליה מתקנת.
במידה שעמיר פרץ יבטיח לממש את הרעיונות הללו, או לפחות לפתוח דיאלוג לגביהם (ואף לדחות אותם), נדע לפחות שאנו - האינטלקטואלים והפעילים החברתיים - לא עמדנו מהצד והבטנו בקריסת השמאל, וניסינו להיאחז בכל ניצוץ שהגיח מתוך מאפלת הכוחות השמרנים הימניים (ניצוץ שיכול היה להוות אלטרנטיבה לשיח הקיים, הכולל גם את קריסת השמאל הישראלי).
נכון, עמיר פרץ נתמך על ידי איל ההון בני גאון (ובעלי הון נסתרים אחרים) שאמתחתו לא מעט צעדים אנטי-חברתיים, בלשון המעטה. ביקורת מקיפה על פועלו זה נכתבה באתר "העוקץ" על ידי ד"ר יוסי דהאן:
"'אנחנו רוצים מדיניות של כלכלת שוק, אבל צריך שתהיה בה חמלה ושיהיה פיתוח תעשייה. לא נצמח רק מהיי-טק'", אומר גאון. אם גאון הופך להיות סנדקו הפוליטי של פרץ העובדים צריכים להתחיל לחשוש. כדאי אולי להזכיר למי ששכח את עברו של 'איל החמלה' הזה..."
אילי ההון לא טעו כשבחרו בעמיר פרץ: הם רואים את עתידו הפוליטי המזהיר. הם מבינים את זהותו המזרחית המופיעה בשמאל (להזכירכם עדיין לא היה ראש ממשלה מזרחי בישראלי מהקמתה ועד היום) אל מול המדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו, הם מיטיבים להבין את כוחו כמנהיג של איגוד העובדים החזק במדינה (הם גם יודעים על הצלחתו היחסית – והחלקית, יצוין - במלחמה למען הסדרת תשלום המשכורות לעובדי הרשויות). יותר מכל, הם מודעים לקריסת הימין בסכסוכים על ההתנתקות והחרדה של הציבור המודע פוליטית מחזרה אפשרית של ברק הנתפס כאליטיסט זחוח.
השאלה הגדולה שניצבת היא מה עלינו לעשות בשעה אכזרית שכזאת: האם עלינו לעמוד מהצד, לאפשר לבעלי הון אלו גישה ישירה בתקשורת ומאחוריה לעמיר פרץ, או שמא עלינו להשתמש בכוחנו ולנסות לחייב את עמיר פרץ לעמוד מאחורי הבטחתו האפשרית ליצור מרחב שמאלי אחר?
זהו המאבק הישן של הפילוסוף על המנהיג: עלינו להיות אפלטון ולנסות לייעץ לדיוניסוס בסיציליה, למרות הסיכון שנימכר בסוף לעבדות, באופן אקסירומוני, דווקא בשל העבודה הטובה שעשינו, כמו שקרה לאפלטון.
הצלחה במישור החברתי בישראל יכולה להוריד את הלחץ מהכיבוש הישראלי ולהחזיר, במובן מסוים, את האמונה של הציבור הישראלי בניידות החברתית בתוך ישראל (חלופה למדיניות הרווחה הנעלמת ולחברה המפריטה את עצמה למוות). כמובן מדינת ישראל בראשות עמיר פרץ צריכה לקרוא לסיום האפרטהייד כנגד הציבור הערבי בישראל, אך קריאה שכזאת חייבת להתחיל בפיוס עם הפלסטינים בשטחים הכבושים, שכן הסיכסוך החיצוני הוא זה שלדעתי מפרה את הסיכסוך הפנימי ואת הגזענות. אולי גם קריאה שכזאת עלולה ליצור קואליציה לשלום ושינוי חברתי בין מפלגות השמאל הציוני-אשכנזי לבין הערבים הישראלים ומאידך אולי גם להחזיר את המזרחים לשמאל (דווקא בגלל הדגש על מדינת רווחה ואפליה מתקנת).
האם תיתכן אופוזיציה שמאלית בישראל של שנות האלפיים? ובכן, אני חושב שלאחר דיון קצר ולא ממצה שכזה אנו חייבים לנסח את השאלה מחדש ולשאול, האם אנו ננסה ליצור אופוזיציה בשמאל הישראלי, או שמא נביט מהצד ובעצם ניתן לימין הלאומני והכלכלי (הניאו-ליברלי) האנטי-חברתי להשלים את השתלטותו על ערכי החברה הישראלית המתנוונת? האם נפספס את הזדמנות העשור (מאז רציחתו של רבין ז"ל) לנסות להתחיל שוב לעלות על רכבת השינוי.
בשירו, "נשל הנחש", כתב מאיר אריאל ז"ל:
"ואבא תמיד אומר:/ 'תעזבנו יום יעזבך יומיים,/ העגלה נוסעת, אין עצור./ קפצת ממנה היום - חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור'".
נכון, צדק אביו של מאיר אריאל ז"ל: העגלה תעזוב אותנו אם לא נקפוץ עליה, אם לא ננסה ליצור אופוזיציה בשמאל הישראלי. אל לנו להניח לחברה הישראלית להישאר מאחור. הבה וניקח את העגלה, ניטול את ההובלה, ננסה לאותת למנהיג כמו עמיר פרץ שנוכל לתת לו את תמיכתנו ולפתוח בסוג של דיאלוג חברתי חדש.
