בית כסא

מאת: עזרא דלומי  ::  2004 / 11 / 24

בשנות השמונים, באחת ההתמודדויות האינסופיות שלו על ראשות הממשלה, פרסם שימון פרס מצע כלכלי. באחד הסעיפים המרכזיים נכתב: "כראש ממשלה אפעל להפחית את מספר הטפסים שהאזרח נידרש למלא במגעיו עם המוסדות". טפסים הם אכן דבר מעצבן ובעידן שלפני הדואר האלקטרוני והקודים המזהים, הם היוו מטרד של ממש. (זה לא אומר שבקודים ובמאגר המידע שנאסף עלינו אין בעיה).
שהרי מפא"י המיושנת זוהתה עם שיטת הפתקים, ופרס החדשן המתמיד, החליט ערב הבחירות לכלול במצעו הכלכלי את ה"אל-פתק" כהבטחה חשובה.

נזכרתי בסיפור הזה נוכח מה שמתפתח בעלילת האין כיסאות לקופאיות בסופר-פארם. נכון שזה עוול להעמיד קופאית על רגליה במשך משמרת שלמה, נכון שזה נצלני, נכון שזה מקומם ומכעיס, אבל לא נכון להפוך את זה לסעיף במצע המפלגה של הארגונים החברתיים. על-פי העצמה שהפרשה מקבלת, זה אכן יהפוך לסעיף במערכת הבחירות. כאילו שהבעיה עם תנאי העבודה ברשתות השיווק ובתאגידים הם הכיסא של הקופאית. לכן אני תוהה מתי יעלה לאוויר הקמפיין "אצלנו הקופאית עושה את זה בישיבה" של מי מהחברות הללו.

אמת, הכסא הוא גימיק מוצלח. המצוקה של הקופאית גלויה לעין והיש או אין כסא, היא עובדה שאיננה זקוקה לבדיקה. יש מראה עיניים. הכסא איננו תלוש המשכורת שצריך לחטט יותר מדי כדי לדעת מה הוא כולל; הוא לא משך ההפסקה או תנאי העבודה האחרים שעליהם אנחנו יודעים פחות, והוא גם לא מתח הרווחים של הרשת.
מכיוון שכך, קל מאוד להיאחז בו. מכיוון שכך גם קל מאוד לבעל הרשת להראות שהעוול הקטן מתוקן ועוד לזכות בדיווידנדים ציבוריים בשל ההתחשבות בעובדות וההבנה לצרכיהן.

הכסא יכול היה אולי להיות סטארט-אפ לפיתוח תודעה צרכנית. כלומר, אם אחרי החרמת הרשתות המוורידות את רגלי הקופאיות, הייתה באה החרמה של מי שאיננו משלם שכר מינימום וצעדים אחרים שהיו ממחישים לעובדים ולבעלים את כוחה של הסולידאריות.
מכיוון שקמפיין הכיסא תפס כל כך הרבה גובה וקיבל כל כך הרבה תקשורת, יש לי הרגשה שהאוויר ייגמר הרבה לפני ההתמודדות עם הסיבות שהכסא הוא רק תוצאה קטנה שלהן.

כשבעלי הסופר-פארם ישיקו את קמפיין הכיסאות כחלק מההטבות לעובדים, הם יברכו את מי שהרים להם כדור כל כך נוח להנחתה.