סוף העולם שמאלה ?
מאת: אודי מנור :: 2004 / 12 / 3
על הסרט 'סוף העולם שמאלה' (ישראל 2004), בימוי: אבי נשר
כשהחלו הכתוביות להופיע על המסך, לא כולם מיהרו לחניה. לא רק בגלל שבחוץ הסתובבו להן בחופשיות מרגיזה יותר מ-34 מעלות בצל: רבים מהצופים פשוט רצו לראות מי שיחק את תפקידו של זה, של ההוא ושל ההיא. ומי הצלם, ולמי התודות והיכן כל הענין הזה צולם.
יש משהו משמח בסרט ישראלי מענין: הנה 'אחד משלנו' מצליח במלאכת המרכבה המדהימה הזו: פס קול, וסצנות, ועריכה, ומשחק, וצבע, ואפילו, לפחות לכאורה, התסריט. ובכל זאת...
על הסרט
אבי נשר הקדיש את סרטו, 'סוף העולם השמאלה', לאביו ולדור שלם של מהגרים שלא זכה להשמיע את קולו. הסרט מספר את סיפורן של שרה וניקול, שתי נערות המתגוררות בעיירה דרומית שכוחת אל, הממוקמת בסוף העולם שמאלה, אולי ירוחם, אולי דימונה, אולי מצפה רמון, לא ממש משנה. מה שחשוב הוא הסיפור, שהוא סיפור מהגרים צפוי ופשוט: נערה מבית מרוקאי, עשר שנים בארץ; חברתה מבית הודי, שבועיים בארץ; האמא המרוקאית בזה להודית, בזה למשפחות הברבריות, עסוקה במשחקי כבוד, כמעט כמו פולניה מבית טוב; האמא ההודית גאה במורשת הבריטית שלה; היא בזה לצרפתיות של המרוקאית, השכנה ממול; בבריטניה, כך האמא ההודית, אפילו הסבון מוצלח יותר, והסבון הוא כמובן רק סמל.
ויש עוד שכנים, ושכנות, ודמויות שונות ומשונות וסיפור, או בעצם סיפורים, השזורים אלה בתוך אלה. כך למשל האבא ההודי הוא רקדן מדופלם, הוא גם שחקן קריקט מעולה, כל כך מעולה שהוא מצליח ללמד אפילו כמה מרוקאים את רזי המשחק (כמו במקרה של הבייסבול, האח האמריקני החורג של הקריקט, גם כאן אלו לא נהירים לאף אחד עד הסוף המר). עד כדי כך הם מצליחים בהטלת כדור העץ, שהשגרירות הבריטית בישראל משגרת משלחת, מספקת ציוד ומארגנת משחק רשמי בין הנציגים האנגלים במדינת ישראל, לבין שומרי הגחלת של התרבות הבריטית בנגב. ויש בסרט גם 'האשה ממול', כשמם הסרט הידוע של פרנסואה טריפו עם פאני ארדן, ואין כאן מקריות: כמו אצל טריפו, האשה ממול, פאם-פאטאל צרפתיה קלאסית, מחוללת אהבה אסורה ובעיקר הרסנית (כאן כדאי להזכיר שהסרט הוא קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית).
הסרט של נשר רווי ב'רב-תרבותיות': מדברים בו עברית בשלל מבטאים, צרפתית משובחת, ברברית, וכמובן אנגלית. וגם המוזיקה: קצת 'אנו באנו', קצת 'שירי סוכנות', קצת אלוויס, קצת קליף ריצ'רד, קצת שארל אזנאבור ואדית פיאף. וגם הלבוש: קצת בגדי עבודה, קצת שמלות ערב, קצת חליפות, קצת סארי, קצת סוודרי גולף לטובת הקריקט; ומכנסיים קצרים מאד לבחורים, ונעלי סירה לבחורות.
ברגעי השיא של הסרט – אמא אחת מתה מסרטן, שתי הנערות מבלות במסיבת הסיום של בית הספר, מסיבת טרום גיוס – נוחתת אפולו 11 על הירח, פס הקול משלב את ההודעה הנרגשת בחדשות. כך שיש גם זמן היסטורי קונקרטי: יולי 1969, קצת אחרי אופוריית ששת הימים – זו הסיבה שמציע הסרט לעליה הנלהבת של ההודים – תוך כדי תחושת החרבון של ההתשה, ומה שיותר חשוב, תחושת חוסר הצדק לנוכח הנובו-רישים 'הצפוניים' שמדי פעם מבקרים בדרום.
ובכל זאת...
יש משהו משמח בלצפות בסרט ישראלי זורם. סרט בו היפים יפים, היפות יפות, השחקנים שחקנים והדיאלוגים לא רעים בכלל. אבל בכל זאת הרגשתי החמצה.
מחשבה ראשונה - חלק גדול מהסרט מאולץ: הזמן ההיסטורי מאולץ; הרב תרבותיות מאולצת. ודוגמא טובה לכך היא סצינת הקריקט במדבר, חוויה קולנועית בסגנון 'הפוך על הפוך' לסצינות הבייסבול הדרמטיות, הכל-כך מוכרות מהקולנוע האמריקני (תחשבו על The Natural, עם רוברט רדפורד): כדור העץ טס בהילוך איטי לעבר ידיו של אחד המרוקאים של נבחרת הקריקט המקומית; ברקע לוח התוצאות כבר מראה על 68:0 לטובת האנגלים. יתפוס או לא יתפוס? הקהל עוצר את נשימתו. הכדור עף בהילוך איטי עוד יותר. בינתיים אחת הילדות הברבריות מכבה סיגריה על ישבנו של גמל אומלל, שפורץ בצווחות אל תוך המגרש – כן, ניחשתם, הכדור חמק בין אצבעותיו של הכמעט-גיבור-מקומי שלנו - ומתחילה מהומת אלוהים בורקסית לעילא.
חתרנות? לא. סתם טעם רע. אין כאן אמירה ביקורתית על סרטי הבייסבול הכל כך אמריקאים כי הסרט כולו מקדם מסר שאין בו ביקורת אמיתית, שאין בו פתח לאופטימיות.
הסיבה האמתית, אם כן, לתחושת ההחמצה היא ש'סוף העולם שמאלה' הוא סרט שמרני. הוא לא פורץ גבולות, הוא לא משנה מוסכמות. גם הסוריאליזם שלו הוא ריאליסטי-פסימיסטי למדי. אהבות אסורות הן מתחילתן אסורות. משחקי כדור תלושים הם אמנם תלושים. הוא חוזר ושב וחוזר על נוסחה שריתקה מאות מליוני צופים במאות מדינות בעשרות אלפי סרטים אמריקניים, הודיים, טורקיים, מצריים ובורקסיים: הטוב הוא טוב; הרע הוא רע; התשוקה מגוחכת או דוחה; האהבה תנצח; אין טוב בלי רע; אין עשן בלי אש; כולם בסופו של דבר צבועים; כסף הוא לא הכל בחיים אבל כמעט.
כך, גם סוגיית המאבק בין העבודה להון מיוצגת בו בצורה שמרנית: האשכנזי הוא בעל ההון. הוא גם נמוך, מכוער, חרמן, גאוותן, רודף בצע, אטום. הפועלים, אמנם "רב תרבותיים" - בדרך לעבודה המרוקאים מסננים תחת השפם דברי בלע כנגד ההודים שמשמיצים את שכניהם באנגלית - אבל במפעל הם כולם מגויסים למאבק, מוכנים לסבול את תוצאות השביתה. תוצאות המאבק הן שהופכות את הצגת הסוגיה הזו לשמרנית כל כך: הפועלים מפנימים את תבוסתם, כי ככה זה. הניצחון בא במפתיע ולא בזכות המאבק, אלא דווקא בזכות הכתבה שפורסמה בעיתון על עליבות העיירה כפי שהשתקפה במשחק הקריקט. למאבק למען שיפור תנאי עבודה, אם כך, אין סיכוי, הדרך היחידה היא לפרוט על מיתר המסכנות. בקיצור, סוגיית העבודה, בולטת מאוד, אבל היא מיוצגת אפילו לא כקריקטורה אלא כאישור מחדש של הסדר הקיים.
על היצר, היוצר והסרט
השמרנות של הסרט באה לידי ביטוי לפחות בעוד מימד אחד: כידוע, חז"ל התפלמסו רבות בשאלת היצר. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי" הוא אולי הפתגם החז"לי המפורסם ביותר המבטא את המתח הזה, של מאמינים טרום-מודרניים מובהקים, בין הכוח המופשט ביותר (האלוהות) לבין הכוח האינטימי ביותר (היצר). ואל נעשה לעצמנו הנחות: לא מדובר אצל חז"ל ב'יצר' במובן של 'יצירה', אלא במובן של "הבטן ושל מה שמתחת לבטן" בלשונו של פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם שחי בתקופת חורבן הבית השני. מאז, חלפו מים רבים בנילוס, ואפילו בנחל אלכסנדר. האדם יצא למרחבי החילוניות, שכללה בין השאר מפגש בלתי אמצעי ובלתי מופרע עם היצר, בכל מובניו.
האמנות ההומאניסטית של דור הרנסאנס, אמנם עשתה את עצמה – כמו כל מהלך תרבותי, חברתי או אחר המודע לעצמו – כאילו היא 'משיבה עטרה ליושנה'. כאילו אמני הרנסאנס ערגו אל התרבות ההלניסטית וניסו להשיב תפארתה כימי קדם. למעשה הם עסקו בעצמם. 'האדם כמידת הדברים', פשוטו כמשמעו. גם בנושאים, גם בפרספקטיבה, גם באנטומיה, גם בגחמות האמן גם בדרישות קהל הקונים. ומהאמנות הפלסטית למוזיקה, ומהמוזיקה לתיאטרון ומהתיאטרון לקולנוע. אולי "אוי לי מיצרי", אבל למה לא? לבמאי יש יצר, ולשחקן, לשחקנית יש יצר, ואם לא, לקהל יש יצר ואם לא, אז בוודאי שלמפיק.
בסרט הזה, התשוקות מונחות על סיפו של כל צופה בלי שתהיה לו שהות להתגונן. הסרט תוקף אותך בוולגריות א-לה יהודה ברקן בואכה זאב רווח, דווקא על רקע העובדה שיש בו סצינות מרגשות וחזקות. הצופה עסוק בלהגן על יצרו יותר מאשר בלשער כיצד תתפתח הדמות. בכל רגע נתון, אם או בלי סיבה, עלולה לפרוץ מיניות בוטה אל המסך, כמו בפרסומות של ערוץ שתיים. פתאום הנערה המאוהבת במורה שלה מתפשטת. פתאום ההודי והשכנה ממול בתנוחה בין הסלעים במדבר.
לכאורה – מה פחות שמרני מזה? ולמעשה – השמרנות בהתגלמותה, תקיפת הצופה בבטן ובמה שמתחתיה הוא הרי הטריק הכי עתיק בעולם והוא מחזק את התחושה של "מה שהיה הוא שיהיה", אותה תחושה המתלווה לסרט, רובו ככולו.
'סוף העולם שמאלה' לא מציע, אם כן, כמעט שום חלון להציץ ממנו הלאה. כמעט. בסצינת 'לקראת הסוף' האמא המרוקאית הפולניה מגלה לבעלה על מחלתה. הוא נותר אלום. כל שיש לו הוא חיבוק מיואש. כך גם סצינת הסיום של הסרט: שתי החברות נפרדות לדרכן. האחת עולה לאוטובוס בדרכה לשרות הצבאי, השניה שבה לביתה לקחת על עצמה את עול המשפחה. שתי הסצינות הללו, והן לא בודדות, מצדיקות למרות הכל את הצפיה בסרט.
The End
הצופה בא על סיפוקו, יגידו אולי המבקרים, בעובדה - האולם היה מלא למדי. בעובדה - אף אחד לא הלך באמצע ורבים כאמור נשארו לראות מי עשה מה. ואולי מוסכם כבר על מבקרים ומומחים ש'סוף העולם שמאלה' מצטרף לרשימה מכובדת ובהחלט לא קצרה של סרטים ישראלים ש"עשו את זה", כמו יעל ארד, גל פרידמן, קלגנוב וזאבי. אבל אני בכל אופן, לא באתי על סיפוקי. צחקתי, כן. נהניתי מלא מעט סצנות, כן. ישנן שחקניות שאשמח להמשיך ולהתענג עליהן, בקולנוע כמובן, כן. וגם שחקנים. אבל בשורה התחתונה, דווקא על רקע העובדה שאבי נשר הקדיש את הסרט לאביו ולדורו, דור המהגרים המושתק, חשתי ששם מדויק יותר ליצירה הזו, צריך היה להיות, 'סוף העולם ימינה'.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
