"מאי חנוכה ?"
מאת: אסנת אלנתן :: 2004 / 12 / 11
נאומה של אסנת אלנתן – כלת פרס ליבהבר תשס"ה, בטקס הענקת פרס ליבהבר ביום שני 6.12.2004 בבית כנסת מורשת ישראל בירושלים
חתן פרס ישראל הפרופ דניאל שפרבר
יושב ראש חבר הנאמנים הבינלאומי של מכון שכטר מר רוברט ריפקינד
יושב ראש הועד המנהל של מכון שכטר ד"ר דוד ברֵיקסטון
פרופ' אליס שלוי
נשיא מכון שכטר פרופ' דוד גולינקין
חברי ובני משפחתי,
קהל נכבד,
ערב טוב,
בראשית דברי אני רוצה להודות למשפחת ליבהבר על יוזמתה, ועל הזכות שהעניקו לי לעמוד בפניכם היום ולקבל את הפרס הקרוי על שמם. הברכות ודברי ההוקרה שהגיעו אלי מרגע שנודע דבר זכייתי בפרס ליבהבר הפתיעו והביכו, אבל בוודאי היו גם מחממות לב ומשמחות. לא אקח על עצמי להודות מעל במה זו לכל המברכים והשותפים כדי לא להכשל בשכחת מי שהוא. תודה אחת שלוחה לכולכם !
אני רוצה להקדיש את דברי בערב חגיגי זה לברכה לכבוד חג החנוכה שיחול מחר, ברכה שיש עמה מידה של חשבון נפש.
מאי חנוכה? שאלו חכמינו במסכת שבת. ורש"י, ספק משיב ספק מפרש את דברי התלמוד: "מאי חנוכה – על איזה נס קבעוה?" כלומר, לרש"י ברור שחנוכה הוא חג הנס, וכל שנותר לחכמים לברר, להבנתו, הוא – מה טיבו של נס זה?
ואנחנו? אנשי הסובלנות הדתית והפתיחת התרבותית – מאי חנוכה שלנו? לו היה חנוכה חג הנצחון של שומרי חומות המסורת כנגד המתיוונים - האם לא היינו אנו מצטרפים למתיוונים דווקא? האם לא היינו מעדיפים את הסינתיזה בין תרבות יון המפוארת למסורת אבותינו על פני הסתגרות בד' אמות של יהדות?
ואם אין חנוכה חג של נצחון היהדות על היוונות, אלא חג לזכר הנס הגדול, האם אז אנחנו יכולים להזדהות עם סיפור החנוכה ? אינני יכולה שלא לשמוע את תשובתו הברורה של המשורר זאב, המשיב לרש"י ממרחק מאות בשנים על שאלת "על איזה נס קבעוה". זאב הציוני משיב ואומר ברורות: "נס לא קרה לנו - פך שמן במערה לא מצאנו".
ובכן – תיקו.
ושתי השאלות נותרות תלויות ועומדות בחלל עולמנו ותובעות תשובות חדשות: מאי חנוכה? על איזה נס קבעוה? אנסה להשיב על שאלות אלה מתוך מאמץ לשלב גישה בקורתית - הסטורית עם מחויבות פעילה למורשת היהודית.
חוקרי ההיסטוריה התקשו מאוד בהבנת מניעיו של אנטיוכוס, כאשר אסר על היהודים בירושלים וביהודה לקיים חלק ממצוות דתם. אנטיוכוס הרביעי, התחנך על מיטב המסורת הפאגאנית וההלניסטית. רדיפות דתיות ואיסור על מנהגים של אומה אחרת לא היו חלק ממורשת זו.
המסקנה שהגיעו אליה טובי החוקרים בני זמננו היא שגזירות אנטיוכוס לא היו הגורם למרד היהודים אלא תוצאת המרד. כלומר – ביהודה בשנים 169-167 לפני הספירה התחולל מרד, שהיה למעשה מלחמת אזרחים. אנטיוכוס בא לירושלים לסייע לכוחות הנאמנים לו וכחלק מ"סיוע" זה גזר את גזרות הדת המפורסמות. כך כותב צ'ריקובר במאמרו "גזירות אנטיוכוס ובעיותיהן": "לא המרד בא כתשובה לגזרות אלא הגזירות באו כתשובה למרד".
ובכן, שאלת "מאי חנוכה" מקבלת כעת משמעות נוספת, משמעות היסטורית - על מה ולמה פרצה ביהודה בשנים 168-167 לפני הספירה מלחמת אזרחים? מי נצח במלחמה זו? והאם ניצחון זה הוא המשמעות שבכוונתנו להעניק לחג החנוכה כאשר אנחנו מספרים את הסיפור לעצמנו ולילדינו?
ההיסטוריון אביגדור צ'ריקובר ובעקבותיו פרופ' ישראל לוין ואחרים מתבססים במידה רבה על בן סירא. הם הגיעו למסקנה שמלחמת האזרחים שקדמה לגזרות אנטיוכוס היתה מלחמה של השדרות הרחבות של הישוב העירוני הנמןך (בעלי מלאכה, שכירי יום, חנונים ורוכלים זעירים) כנגד האריסטוקרטיה הירושלמית. אל האזרחים העירוניים מהמעמד הבינוני–נמוך הצטרפו יושבי הכפרים שמסביב לירושלים וקבוצות מסוימות של הכהונה הכפרית. האזרחים בני מעמדות אלו נלחמו כנגד תהליך גובר והולך של ריכוז הקרקעות ביהודה בידי מספר מצומצם של משפחות וכנגד ניצול כלכלי גובר של בני מעמדם על ידי האריסטוקרטיה הירושלמית.
ומה לכל זה ולשאלת נצחון המכבים על המתיוונים?
כדרכו של עולם, ובעולם העתיק בודאי, ההבטים הכלכליים, החברתיים והדתיים של כל תהליך היסטורי כרוכים זה בזה וקשים להפרדה.
במרד שקדם לגזרות אנטיוכוס התייצבו זו מול זו אריסטוקרטיה הרואה עצמה חלק מ"העולם הגדול" ויוזמת רפורמות כלכליות שמטרתן ריכוז ההון בידי מעטים מול שדרות רחבות של העם המואסות בניצול ומורדות נגדו. תרבותה של האריסטוקרטיה היתה התרבות ההלניסטית. שרשיה של תרבות זו היו ביון העתיקה ואין ספק שלזכותה נרשמו חלק מההשגים הכבירים של רוח האדם עד ימי המכבים ועד ימינו.
ואילו השכבות העממיות שמאסו בטיפוח הקשר בין אצילי יהודה לאצילי אנטיוכיה על חשבון משלמי המיסים ביהודה חרתו על דגלן שמירה על המסורת, "החזרת עטרה ליושנה" , והתנגדות להלניזם.
כאשר אלה יחסי הכוחות שאלת משמעותו של חג החנוכה מעמידה בפנינו, אנשי הפלורליזם הדתי והפתיחות התרבותית אתגר לא קל. האמנם ברצוננו לשמוח בנצחון העם על מנצליו, ולו במחיר ההתנגדות לתרבות העולם הגדול?
לפני שאנסה להשיב את תשובתי שלי לשאלת "מאי חנוכה" – אני רוצה להקדיש שתי דקות לשאלת הלגיטימיות של ההשואה בין אז והיום.
עלינו להיות זהירים. עולמנו בשנת 2004 אינו דומה במובנים רבים לעולמם של תושבי הפרובינציה יהודה בממלכה הסלבקית בשנת 167 לפנה"ס. תקצר היריעה מלמנות את ההבדלים. למרות זאת, אני טוענת שהשילוב בין ההבט המעמדי שהאורינטציה שלו אריסטוקרטית וההבט התרבותי שהאורינטציה שלו פתיחות ופלורליזם – הינה סכנה הרובצת גם לפיתחנו. אין ספק שבישראל מתרחש תהליך מואץ של קיטוב חברתי וכלכלי. זוהי עובדה שהפער בין מספר משפחות המרכזות בידן הון רב להמוני האזרחים מתרחב. זוהי עובדה שכמו בימי שלטון בית סלבקוס, פער זה הוא תוצאה של מדיניות כלכלית שנשענת בין היתר על ברית עם שלטון זר. גם ההתדרדרות במצבם היחסי של "השדרות הרחבות" המהוות את המעמד הבינוני בישראל מוכרת לכל מי שמעיין בסטטיסטיקות הרלבנטיות. האם אנו מטפחים סוג של פלורליזם דתי הפועל כנגד התהליך החברתי הזה או משתלב בו? האם קורה גם לנו שהפתיחות התרבותית מזוהה עם תרבותם של אלו שאינם נפגעים מתהליך זה? האם איננו עדים למצב שבו השכבות הנפגעות מהתהליך החברתי-כלכלי נאחזות באתוסים של מסורתיות, הסתגרות תרבותית ולאומית ונסיגה לגעגועים ל"בית אבא ובית סבא"?
ובכן – מאי חנוכה? על איזה נס קבעוה?
- חנוכה עבורי הוא חג הנצחון של בני העם במאבקם כנגד משעבדיהם
- חנוכה עבורי הוא חג הנס שיסודו ברצון החופשי של מתתיהו ובניו, החסידים, ואחרים שהיו מוכנים לבחור בחירות, להאבק עליה, ולהשיגה.
- חנוכה הוא החג שמזכיר לנו שלעיתים במלחמה יש לנו נטיה אנושית "להצטמצמם", להאחז בסמלים חיוניים כגון מקדש ומנורה ולהפנות עורף להשגי התרבות האנושית הרחבה.
- חנוכה הוא החג שמזכיר לנו שאסור לנו לבחור בסוג של פתיחות הדתית ופלורליזם שצועדים יד ביד עם הגדלת הפער החברתי ואי השוויון.
אני מאחלת לכולנו שנרות חנוכה יאירו לנו את הדרך אל חברה שמצליחה לאחוז במאבק על השויון החברתי מבלי להפנות עורף לתרבות המערבית ולהשגיה הכבירים.
אני מאחלת לנו שנרות החנוכה יסיעו לנו לראות בבהירות את המציאות החברתית והתרבותית המורכבת שאנו פועלים בתוכה.
אני מאחלת לכולנו שנרות חנוכה יעניקו לנו את היכולת לשלב בין ההבטים השונים של המאבק לחרות – חרות משיעבודנו לתרבות זרה וחרות משיעבוד למנצלים מכל הסוגים.
יפה אמרה אסנת
ובכל זאת רציתי להוסיף ש:
דווקא בענין חנוכה יש קיטוב ענק בין היהודים הפלורליסטים לבין היהודים המסתגרים, דווקא כי "האיש הרע" בסיפור המועבר מדור לדור הוא היוונים ואיתם ה"מתיוונים".
ובקטע הזה צריך להגיד בקול רם - אני מתיוון וגאה בכך..
לעתים אפילו נראה לי שההסברים הסוציאלים המסבירים את פערי המעמדות הנ"ל ומחברים אותם למאבק החשמונאי - מוגזמים קצת כדי ש"יתאימו" לעובדה שאין לנו (כאנשי חינוך, או כהורים, או כסתם אנשים יהודים) ברירה אלא להיות בזכות המכבים, ולכן אנשי רוח נאורים מצאו סיבה טובה יותר מהזבל הלאומני..
אני זוכר ממורים אחרים בבי"ס אפולוגטיקות נוספות: היווניות המפארת את הגוף מול היהדות המתמקדת ברוח...
אולי יש משהו בדברים הללו, אבל ההתאמה יוצאת הדופן שלהם לצדדים שאותם אנחנו צריכים להעדיף - מוזרה.
ואפילו מסוכנת.
ומאי מסוכנת? המסורתיות הזו מתגלגלת שוב ושוב בכיוונים לאומנים, לעתים גרוטסקיים (הזימון הקבוע של קבוצה יוונית למשחק נגד מכבי ת"א, שזמן החנוכה, כדי להפוך את מכבי ת"א ל"גיבורי זמננו" ועוד..)
ואני מציע שפשוט נגיד:
1. אני בעד חברה צודקת ונגד ניצול מעמדי. ולכן אחשוב זאת רע היום ורע בכל צורה שזה קרה בעבר (ואם הכהונה הכפרית או בעלי קרקעות אלו ואחרים גם ניצלו - גם הם רשעים)
2. אני בעד "התבוללות" מתמדת - ו"התייונות" מתמדת, במובן זה שאני בעד דו-שיח מתמיד עם שלל הדברים שקורים מסביב ואימוץ כל דבר שמקדם את האדם והחברה באופן ממשי ולא ריקני/חלול.
3. וגם אור (וקצת אש) זה יפה
דודי כותב:
"לעתים אפילו נראה לי שההסברים הסוציאלים המסבירים את פערי המעמדות הנ"ל ומחברים אותם למאבק החשמונאי - מוגזמים קצת כדי ש"יתאימו" לעובדה שאין לנו (כאנשי חינוך, או כהורים, או כסתם אנשים יהודים) ברירה אלא להיות בזכות המכבים, ולכן אנשי רוח נאורים מצאו סיבה טובה יותר מהזבל הלאומני..."
דודי, נניח שאתה צודק. אז מה? מאז ומעולם עשו אנשי חינוך בדיוק את זה: אימצו סמלים ישנים והלבישו אותם בתלבושת חדשה. "אין לנו ברירה אלא להיות בעד המכבים". נכון. אין אלטרנטיבה אמיתית אחרת. אבל יש לנו ברירה בשאלה איזה סיפור אנחנו רוצים לספר על המכבים...
או שנהפוך את חנוכה ליום אבל (הרי "הרעים" - מנתגדי ההתיוונות - נצחו...), נכבה את הנרות בחנוכיה, ובמקום סופגניות נאכל לחם יבש, או שנהפוך את חנוכה, באמצעים משולבים של מחקר היסטורי ומדרש יצירתי, לחג של נצחון הצדק על העוול, העשוקים על העושקים.
תנוח דעתך, זו לא תהיה הפעם הראשונה שחג החנוכה החליף את פרצופו: בראשית היה זה חג פגאני של אמצע החורף, אחר-כך הפכו אותו לחג הנצחון של בית חשמונאי, אחר-כך (במשנה ובעיקר בתלמוד) לחג "נס פך השמן", אחר-כך לחג ילדים של לביבות, סופגניות וסביבונים, אחר-כך גילתה אותו הציונות מחדש, והפכה אותו לחג המרכזי שלה - חג השחרור הלאומי, אחר-כך באו כל האורתודוקסים החדשים (ציונים ואנטי-ציונים) והפכו אותו לחג של קסנופוביה יהודית חשוכה, "ועכשיו באים אנחנו / לא שקטנו ולא נחנו / לא יתחילו בלעדינו / זוהי הרפתקת חיינו...".
חגים משולים לקולבי מעילים: הקולב נשאר קבוע במקומו. אך כל דור, כל חברה, כל פרט תולים על הקולב מעילים רבים, שונים ומגוונים.
גם יפתח צודק
אבל קצת להתעצבן מותר מדי פעם, אבל בטח נשמעתי קצת כמו החזיר הזחוח טומי, וגם קצת כמו הפוסט פוסטים למיניהם.
בקיצור אין לנו ברירה אלא לחגוג את חנוכה (דווקא חג יפה) ואת טו בשבט ואת פורים ופסח, ובואו נהנה מהם וניתלה עליהם דברים חשובים.
ובכל זאת, רחב ליבי כאשר התקלתי לפני כ5-6 שנים במודעה של איזשהו מתנס באשקלון שהזמין את הציבור ל"ערב יווני" לכבוד החנוכה.
ככה זה, אני במיוחד נהנה מ"קטנות" ששמות את הפאתוס במקום.
זה מזכיר לי ארוע מענין שקרה בקיבוץ נידח (?) בשם עין השלושה בו גדלתי, בימים בהם עוד פעל מועדון לחבר ואנשים אפילו היו באים אליו.
רוב הבאים היו משחקים שם במשחק הקלפים הארגנטינאי רב ההשראה "טרוקו", שמשמעותו פשוט "לשקר".
אבא שלי, שהוא אדם הרוצה חברה שיש בה הדרת כבוד, מאוד לא אהב את זה, כי זה לא "מכובד", והציע שלא ישחקו טרוקו במועדון, אלא ברידג' ודברים שכאלו, כשמישהו שאל אותו למה זה?
אבא שלי אמר שטרוקו זה לא משחק של סלון (או משהו כזה), ואז אותו חבר ענה: "דווקא בכל הסלונים בארגנטינה משחקים טרוקו"
אני אהבתי את הדקירה הקטנה בהדרת הכבוד..
וגם ברידג' נהניתי לשחק - כשעוד היה עם מי ומתי.
