להציל את טחנות הרוח
מאת: משה אלחנתי :: 2004 / 12 / 18
שר האוצר בנימין נתניהו כדון-קישוט מודרני ואפקטיבי במידה מסוכנת...
בימים הראשונים להצגת התכנית הכלכלית של נתניהו, בשנת הכספים הקודמת, התגלו גם המסורים שבמעריציו כקטני אמונה ופקפקו ביכולתו להעביר תכנית מרחיקת לכת שכזו. התכנית הכלכלית של נתניהו היתה הגשמה כמעט מלאה של כל החלומות הרטובים של אבירי הכלכלה הניאו-ליברלית: מהפכה ביחסי העבודה, הצמתת ההסתדרות, קיצוץ הסקטור הציבורי ה"עצל" וה"מיותר", ובעיקר: יצירת גן עדן למהמרי הבורסה. כתרים רבים נקשרו אז לראשו של נתניהו: "תאורטיקן כלכלי", "בעל חזון", והיה אף מי שהרחיק לכת, תוך שהוא מניד ראשו בדאגה ובהזדהות עמוקה, וכינה את נתניהו "דון קישוט". הווה אומר: גיבור הנלחם בטחנות הרוח, המסמלות כמובן את הממסד ההסתדרותי המנוון, את וועדי העובדים הגדולים ואת הסקטור הציבורי השמן והנצלן.
והנה, בימים אלה, כשעובר נתניהו לשלב השני של תוכניתו, מתברר כי כל המספידים למפרע לא העריכו נכוחה את חולשתם של הכוחות המתנגדים לתכנית. בעניין זה התגלה נתניהו כדון קישוט מפוכח מאד. נצחונו של דון קישוט-נתניהו על טחנות הרוח מזמין אותנו להרהר מחדש אודות השימוש השגור במושג 'דון קישוט' ולשאול, האם אכן ראוי גיבורו של סרוונטס שישמש אבטיפוס וכינוי נרדף לאנשים ישרי דרך ובעלי-חזון. שמא דון קישוט אינו אלא שונא-אדם רדוף שדים? אני מבקש להציע קריאה בלתי שגרתית ב'דון קישוט איש למנשה'. על פי קריאה זו צריך לראות את דון קישוט כאדם קודר ופסימי. מדובר באיש החש מאוים תמידית. הוא מניעה אותו חרדה קיומית, שדוחפת אותו לראות בני אדם תמימים כאויבים פוטנציאליים. בכל אדם יכול להסתתר אויב מאיים, ואפילו טחנות הרוח האדישות, אשר בהתמדה, בשלווה ובסבלנות גורסות את יבולי הדגן ועושות מלאכתן נאמנה, מותקפות בעווית משוגעים. עולמנו, על פי דון קישוט, הוא מקום מאיים למדי, והכל משום שבני האדם פגומים מטבעם.
ואם פוליטיקאי ערמומי דוגמת נתניהו זכה להיקרא 'דון קישוט', אין פלא שעמד, באותה עת, ומינה לעצמו 'סנשו פנשו' משלו: מאיר שטרית מי שהיה השר במשרד האוצר והאחראי לשיווק התכנית הכלכלית, רק מתוקף היותו בן לעדה המרוקאית. לכאורה, סנשו פנשו הוא היפוכו של דון קישוט. על פי הקריאה המקובלת, מסמל נושא הכלים השמנמן, הן בתכונותיו הפיזיות והן באלו המנטליות, את האדם המפוכח, איש העם, נהנתן העומד על שתי רגליים איתנות ולבו מלא חיבה לאדם באשר הוא. על כן מעדיף הוא את המשא ומתן על צחצוח החרבות. אולם על פי הקריאה האלטרנטיבית אותה אני מציע, גם סנשו פנשו, הארצי כל כך, חף מכל אופטימיזם אנושי ממש כאדונו. סנשו פנשו אינו אלא 'תחמן' ערמומי המבקש להפיק לעצמו הון קטן על חשבון עולם העוועים של אדוניו, מנצל הזדמנויות סדרתי, חנפן נטול כל יושרה המסוגל לשקר ולהוליך שולל בלא להניד עפעף.
תערובת גרוטסקית זו של פסימיזם מטפיזי ("יצר לב האדם רע מנעוריו") וערמומיות תחבולנית היא אפוא החומר ממנו עשויות שתי התכניות הכלכליות האחרונות. אין די בערמומיותם ה"מעשית" של פקידי האוצר. תכנית כלכלית מן הסוג הזה, מבוססת על פילוסופיה שקונה שביתה במוחותיהם של בני האדם: פילוסופיה פטליסטית קודרת וחשדנית ביחסה לטבעו של האדם. המחשבה ההיפר-ליברלית מן הנוסח הקודר של נתניהו, מניחה שההמונים הם בורים, עצלים ומושחתים. על כן, כל ניסיון של המוסדות הציבוריים והפוליטיים הנבחרים להתערב במעשה הכלכלי היא מרשם בדוק לכישלון. לפי השקפה זו, רק היזם הנמרץ ניחן ביכולת להתערב ולהשפיע על עתיד הכלכלה. היזם משול לאביר השועט קדימה כשהוא מונע בתערובת של חלומות ואמביציות, וכתוצאה מכך סוחף אחריו את כל השאר; הוא זה הכשיר לנווט בנפתולי עולם הכלכלה תוך שהוא נלחם באומץ הן בכוחות חיצוניים 'ככוחות הטבע' הכלכליים והן באויבים מבית כלומר, בהמוני העובדים העצלים והמתרשלים, ובנצלנים חסרי המצפון המאכלסים את המגזר הציבורי. הקדרות והפסימיות אינן חסרות-מוצא אם כן: בני-האדם הם רעים, אבל היזם הפרטי הוא טוב. שימו מבטחכם ביזם הפרטי. הוא יצילנו מרעב, הוא יבנה לנו כאן כלכלה לתפארת וחברה לתפארת...
אלא שבשנים האחרונות מתברר כי יותר משהיזם הפרטי הוא בן דמות האביר, הוא בן דמותו של סנשו פנשו התחבולן תאב הבצע. יותר משמניע אותו רצון העשייה (והרווח הסביר העולה ממנה), מניעים אותו חמדנות, רגשות גדוּלה ויצר תחרות גס וגולמי. אתוס הכלכלה הליברלית מצייר לנו עולם מנוכר, שבו לכל אדם מחיר והכסף יענה על הכל. הנה כאן מונחת, אם תרצו, תמצית הפסימיות כולה: לכל אדם מוצמד תג של מחיר, העבודה והעשייה כשלעצמן אינן יעד, אין בהן סיפוקים אלא אם כן מתגלמים אלו בממון. מסגרת רעיונית כזו מטפחת את האמונה הכוזבת כי העולם החברתי, הכלכלי והפוליטי, הוא שדה התגוששות אותו שורדים רק הראויים, עולם שכולו אינדיבידואליזם אגואיסטי, שבו הצלחתו של הפרט, הניתנת למדידה במושגים של כסף, משמשת אף כעדות ליתרון סגולותיו. בשל כך אפילו הקמפיין המגוחך של שרי אריסון, שהציע לעם ישראל להביט פנימה ולחפש את משמעות החיים (גם אם הבטן קצת מקרקרת), זכה לדוברים ויחצנים זריזים שיתייצבו לצידו וימליצו לנו שלא לפקפק בסגולותיה הרוחניות של בעלת בנק הפועלים (והמפטרת הגדולה בתולדות ישראל).
הכלכלה ההיפר-ליברלית מבוססת, בדומה לראיית העולם הקודרת של דון קישוט, על ההנחה העגומה כי בני האדם פגומים מטבעם. אבירי הכלכלה הליברלית טענו תמיד כי במצבם הטבעי כלל בני אדם הם עצלנים, פסיביים, נצלנים ואגואיסטים. רק העובדה שהעולם הוא זירה למלחמת קיום מתמדת יש בה כדי להניע אותם לפעולה יצרנית. על כן: קצץ להם בקצבאות והם כבר ירוצו לעבוד! חסל את תשלומי העברה והם יצאו לעבוד אפילו בחקלאות. שהרי את ההמון מדריכים יצרים פיזיולוגיים, רק הרעב יכול לעוררו לפעולה ולעבודה יצרנית. דרוויניזם חברתי זה הכתיב, במאה וחמישים השנים האחרונות, תפיסה מכניסטית ופשטנית להפליא, לפיה האזרחים שאינם מקדשים את הפרודוקטיביות בכל מחיר ואינם מעלים את האנוכיות הכלכלית למעלת חובה אזרחית, סופם שיהיו בטלנים המעדיפים סעד במקום שכר עבודה. רק כך ניתן למשל להבין את הפסיקה האחרונה של בג"ץ על פיה, אין להתערב בשיקולי האוצר כשזה מבקש לקצץ בקצבאות הזקנה. מתברר כי הליברליזם הכלכלי הגס מצא לו פינה חמה גם בלבותיהם של שופטי בית המשפט העליון. באותה רוח תמה אחד השרים בממשלתו של איזנהאור בשנת 1954, לאחר שקרא את 'הזקן והים' של המינגווי: " קשה לי להבין כיצד אפשר למצוא עניין בזקן פלוני, אשר התגלה כלא-יוצלח". את מה שראה המינגווי כניצחון המובהק ביותר של הרוח על החומר, ראה אותו שר נשכח בממשל הרפובליקני כשלומיאליות כלכלית גמורה.
בעשורים האחרונים מבקשים פוליטיקאים שמרניים, כרונאלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, ושכפוליהם העכשוויים דוגמת בנימין נתניהו, להגשים במציאות את הפסימיזם האנטי-הומאניסטי של הכלכלה הליברלית מן המאות ה-18 ו ה-19. הם מבקשים למחוק ולהעביר מן העולם את הישגיה ההומניסטיים חסרי התקדים של השיטה הסוציאל-דמוקרטית, וחשוב מכך, להשכיח את המסר האופטימי המקופל בתפיסת עולם זו. כשיטה סוציו-כלכלית, הסוציאל-דמוקרטיה כיוונה פניה אל המיליונים הרבים, שבחרו מרצונם ומדעתם להתרחק מאורח חייו של היזם, המכלה את כל עתותיו במאבקי כוח וברדיפה אין סופית אחר הממון. להמונים אלה סיפקה הפרוגרמה הסוציאל-דמוקרטית בטחון תעסוקתי ופנסיוני, שעל-בסיסו יכולים היו להקדיש את חייהם למטרות אחרות מגריפת-רווחים: לפיתוח עצמי, משפחתי וקהילתי. במקום העמדת העולם כולו על האינדיבידואל האגואיסטי, השיטה הסוציאל-דמוקרטית הציבה את הסולידריות כמכשיר הכרחי, את הגאולה החברתית כיעד קיבוצי ואת מדינת הרווחה כמדיום מתווך להשגת כל אלה. בניגוד גמור לעקרונותיה הקודרים של הכלכלה הליברלית, מדובר כאן בשיטה המושתת באמת ובתמים על ראיית עולם אופטימית ומפוכחת, שאינה רואה בהכרח את יצר לב האדם כרע מנעוריו, אינה מזהה אויבים ורשעים בכל פינה, וחשוב מכל: מסרבת עקרונית לראות את העולם אך ורק כזירת מאבק מתמדת בין אינדיבידואלים מתחרים.
אם המנגנונים של מדינת הרווחה משולים לטחנות רוח, הרי אנחנו כולנו משולים לאיכרים שאת הקמח ללחם-חוקם מייצרות הטחנות הללו. בנימין נתניהו מוביל ממשרד האוצר סיירת מובחרת של דון-קישוֹטים נלהבים, במסע להרס הטחנות. אחריהם מזדנב ערב-רב של סנשו-פנשוֹיִם, המקווים להפיק רווחים קלים מן החורבן. אם לא נעצור אותם בזמן, תיהרסנה טחנות הרוח האחרונות, וכולנו נשאר בלי לחם לאכול...
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
