חינוך וכסף והעיתון של המדינה
מאת: אודי מנור :: 2004 / 12 / 29
"לפני שאתם נוזפים בילדים על הציונים שהם מביאים הביתה", מתריע בנו מדור הכלכלה של ידיעות אחרונות [16.12.2004, עמ' 4], "הנה כמה אנשי עסקים שהצליחו בגדול למרות שהשכלה היא לא הצד החזק שלהם". העיתון מבטיח, ומקיים. לא פחות מ-20 דוגמאות הוא מביא, ולמרות תחומי העיסוק השונים – ביטוח, השקעות, נדל"ן, בנקאות, רכב, כימיקלים – הסיפור הוא זהה: "צבי מור אמנם חסר השכלה פורמלית אבל מחזיק במניות בשווי 11 מליון שקל" , או "מרדכי ואייל יונה, אב ובנו וחובבי נדל"ן, סיימו שניהם תיכון. וזהו", ועוד כהנה וכהנה כמו שאומר רפי.
ובכן גם כאן, הפוסל, כנראה במומו פוסל. עורך מדור הכלכלה לצורך הענין – שכן אף אחד לא חתום על המקבץ הפדגוגי המפואר הזה - הוא ללא ספק חסר השכלה.
הוא חסר השכלה, כי אחרת הוא היה מבין שבכלכלת-חלוקת-עבודה-משתכללת מהסוג בה אנו חיים כבר 150 שנה ויותר, תמיד, אבל תמיד יהיו כאלו ש"יעשו קופה", בלי קשר לרמת השכלתם, המוצא שלהם, ותחום העיסוק. "תמיד"? כן, כל עוד כמובן כלכלת-חלוקת-העבודה-המשתכללת הזו פועלת ללא סייגים, או ליתר דיוק על בסיסו של סייג מרכזי אחד: עקרון הרווח-ויהי-מה.
לפני 160 שנים בדיוק, כתב הלאומן האיטלקי בן ה-39 ג'יוזפה מאציני, את הדברים הבאים:
"מדוע לא השתפרו תנאי החיים של העם? מדוע צריכת המוצרים, במקום שתתחלק באופן שווה בקרב כל בני החברה האירופית מתרכזת בידיהם של אחדים? התשובה ברורה. אנשים הם יצירי חינוכם ופעולתם היא פועל יוצא של החינוך שקיבלו. תומכי המהפכה הצרפתית ואבירי השינויים הפוליטיים שבאו אחריה העמידו אותם עד כה על רעיון אחד בלבד, והוא רעיון זכותו של היחיד. לטענתם, מהפכה זו הביאה חרות. חרות היחיד, החרות לחינוך, חרות המחשבה, חרות המסחר, חרות בכל תחום לכל האנשים. אך מה טעם לכל החרויות הללו כאשר לרוב האנשים אין את האמצעים לעשות בהם שימוש? עבור אנשים שרוב זמנם מוקדש למאבק כנגד מחסור ורעב, כל החרויות הללו הן אשליה בלבד".
מסקנת סלידתו של מאציני משיח הזכויות, שלדעתו השחית גם את תנועת הפועלים שהלכה והתגבשה אותם ימים באירופה כולה, היתה פשוטה: מכיוון ששיח הזכויות האינדיבידואלי לא יכול להביא את מעצבי החברה לוותר על האגואיזם שלהם – שהרי זה נשען על שיח הזכויות ונובע ממנו!! – יש לשנות את השיח, כלומר לשנות את החינוך, ולהעמידו על "חובת האדם" במקום על זכויותיו. ומהי אותה "חובה"? קודם כל להבין שעל מנת לממש את חרויות היחיד אין אלא ליצור, לחזק ולבצר את המערכות הכלליות, הן ברמה הכללית [אירופה] והן ברמה הלאומית [איטליה].
לישעיהו לנדאו, אילן בן-דב, דודי עזרא, יעקב שחר, מאיר גורביץ, אלפרד אקירוב ושאר בני המזל שלמרות שלרשותם השכלה תיכונית לכל היותר הם מצויידים בממון רב, כל הדברים הללו נראים מן הסתם מוזרים ומיותרים. אלא שמהעיתון של המדינה ניתן לצפות ליותר. השאלה היא לא עד כמה התמזל מזלו והתכשרן כשרונו של מאן-דהוא לתפוס עמדה אסטרטגית בשוק המוצרים, השרותים או הממון של הכלכלה הדינמית בתוכה אנו חיים, אלא מה יש לעשות על מנת להבטיח שלא המזל וגם לא כשרון המירפוק יהיו התנאים לקיום אנושי הוגן.
אלא שבשביל זה צריך חינוך. דומה שלא רק מנהיגי דוח דברת והמשרדים הממשלתיים שעמדו מאחוריהם לא מאמינים בו, אלא גם מי שמכריז על עצמו כעל כלב השמירה של הדמוקרטיה השוקד על זכותו של הציבור לדעת.
זה בכלל לא קשור לחינוך. אותו טיעון-מנסה-להשתיק מופיע בכל דיון על קבוצות חלשות : "אבל אני אשה/ערבי/לא מחונך ותראו איך הצלחתי". מין "יוצא מהכלל המעיד על הכלל" מטופש שכזה.
מה רציתם להגיד בעצם? שכן צריך לרכוש השכלה כדי להצליח? שהשכלה אינה רלוונטית להצלחה? או שמא רציתם להתמרמר על אי-הצדק שבעולם? בכל מקרה, דבר אחד מהותי נשגב מבינתו של הכותב: "צדק חלוקתי" הוא דבר רלוונטי כשמדברים על חלוקת קרקעות. אך הוא לגמרי לא רלוונטי בכלכלה במובנה הרחב, מכיוון שבכלכלה אין מה לחלק. קודם צריך ליצור ורק אחרי זה מחלקים. והמחשבה לפיה למי שיוצר אין יתרון על מי שלא יוצר, היא מחשבה מרושעת, מטופשת ולא מציאותית! שאני יצור כדי להתחלק עם פרזיט שמתפרנס מייצוג כפי של "השכבות החלשות"? - לכו לעבוד ותפסיקו לקשקש!
