כתב העת 'חברה', גליון מס' 17 – גלובליזציה

מאת: יסו"ד  ::  2005 / 01 / 18

יצא לאור גליון מס' 17 של כתב העת 'חברה'. המאמרים בגליון זה בוחנים היבטים שונים של תופעת הגלובליזציה, ביניהם: "התחדשותה של המלחמה הקרה", פמיניזם גלובלי, עיבודים למאמרים של ג'וזף שטיגליץ וקרל מרקס, פרק נוסף בטלנובלה הארגנטינית "שקיעתו של המעמד הבינוני" וכמובן, עוד תהיות ותובנות בנוגע לזירה החברתית-כלכלית המקומית.

אנו מביאים כאן את מאמר המערכת הפותח את הגליון.

'גלובליזציה'. נדמה שאין מילה אופנתית יותר בשיח הציבורי, בישראל ובעולם. זוהי "רוח הזמן". הנטייה הקיימת לכלול בגדר זה כמעט כל תופעה עכשווית מקשה על הניסיון לאפיין את תהליך הגלובליזציה הנוכחי. תהליכים גלובליים אמנם מלווים את האנושות מזה מאות בשנים – לפחות החל בעידן הגילויים הגדולים של קולומבוס ומגלאן. מיסוד הסחר הבין-מדינתי במחצית המאה ה-19 הביא לעליית מדרגה בתהליך זה (ראו את מאמרו של קרל מרקס משנת 1853 בגליון זה). עם זאת, מאז תום מלחמת העולם השנייה הולך ומתמסד תהליך בעל אפיונים ייחודיים: הקמת מוסדות וגופים על-לאומיים (האו"ם, הבנק העולמי, קרן המטבע, האיחוד האירופי...); הופעתם של חידושים טכנולוגיים ותקשורתיים שגם מגבירים את התלות ההדדית בין אנשים ומדינות וגם הופכים באחת אירועים לוקאליים לגלובליים; עליית 'זכויות האדם' כעקרון מארגן ברמה העולמית ועיגונו במשטרים משפטיים של אמנות בינלאומיות; הגירת עבודה המונית (יש בעולם כ-120 מיליון מהגרי עבודה) וצמיחתן של תנועות חברתיות טרנס-לאומיות (גרינפיס, אמנסטי...).

'הכפר הגלובלי' (ביטוי שטבע הסוציולוג מרשל מקלוהן עוד בשנות ה-60) בא לידי ביטוי בצורות שונות ומוביל לתגובות שונות בקרב "אזרחיו". מצד אחד, יש הרואים בו התגשמות אפשרית של אוטופיה ומתארים אותו בצבעים אופוריים – אוטופיה, כמו תפישתו הקוסמופוליטיות של ג'ון לנון. מהצד השני, יש המדגישים באופן מפוכח ו"ארצי" את הבעיות הנובעות מן המהלך הנוכחי של הקפיטליזם הגלובלי: 1.4 מיליארד עובדים המתקיימים בפחות מ-2 דולאר ליום, 130 מיליון מובטלים שמקומות העבודה של רבים מהם נדדו אל מעבר לים, הפער בתל"ג בין מדינות ה"צפון" לבין מדינות ה"דרום" כמעט הכפיל את עצמו ב-20 השנים האחרונות ועוד. לצד הקיטוב המעמיק בין מדינות ה"צפון" וה"דרום". אין לשכוח גם את העמקת הפערים הקיימים במדינות ה"צפון" עצמן (1.4 מיליון עניים בישראל, 45 מיליון חסרי ביטוח רפואי בארה"ב); את ההרס הסביבתי הנמשך (בין השאר לאור סירובו של ממשל בוש לחתום על אמנת קיוטו לצמצום פליטת הגזים הרעילים); ואת הרעה החולה העיקרית של הגלובליזציה הקפיטליסטית – תאגידים רב-לאומיים שכוחם עולה במקרים לא מעטים על כוחן של מדינות (51 מבין 100 הכלכלות הגדולות בעולם הן תאגידים ולא מדינות). אלה גורמים להחלשתם של משטרים דמוקרטיים במדינות הלאום.

אבל כפי שכותב ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2001, במאמר בגיליון זה, השאלה איננה 'האם' גלובליזציה אלא 'איך'. התפתחות הרפואה, יחסי מסחר מפותחים בין מדינותה, התלות הגוברת בין מדינות, מהפיכת המידע והתקשורת, המודעות הגוברת לזכויות אדם – על כל אלו לא ניתן – וגם לא רצוי - לוותר. ואכן, עשרות אלפי המפגינים, אנשי 'החברה האזרחית הגלובלית' (כפי שניתן לקרוא במאמרה של פולה קבלו), שניפצו חלונות ראווה בהפגנות בסיאטל בשנת 1999, נפגשים כעת מדי שנה בפורטו אלגרה שבברזיל כדי להציע ולהניע גלובליזציה אלטרנטיבית, אנושית יותר. כיווני הפעולה האפשריים הם מגוונים, הן ברמה הגלובלית (למשל, מיסוי תנועות ההון הבינלאומי [מס טובין] או ביטול 'מקלטי המס') והן ברמה המקומית (תמיכה בעסקים קטנים, עידוד תוצרת מקומית).

לא בשמים היא. מדיניות כלכלית וחברתית היא תמיד מעשה ידי אדם. החברה האנושית הצליחה להתגבר על המחסור המאיים – היום כבר יש מספיק לכולם - והשאלה היא רק אופן החלוקה. זוהי תמיד שאלה פוליטית.

בישראל כבר קיבלה הגלובליזציה מעמד כמעט מיתי. 'כוחות השוק' עברו שדרוג בשיח השטרסלרי, והכוהנים הגדולים שיש לרצותם כעת הם 'השווקים הגלובליים'. השאיפה האולטימטיבית של כל חברת היי-טק ישראלית היא "לעשות מכה" - שתאגיד רב-לאומי יקנה אותה. מכרזי ההפרטה הממשלתיים ('בזק' היא הדוגמא האחרונה) מזמינים באופן קבוע תאגידים זרים להשתתף בחלוקת נכסיו המתדלדלים של הציבור הישראלי, וגם שירותי הרווחה המופרטים (תכנית ויסקונסין, בתי הסוהר...) מפנים בערגה את מבטם אל העולם הגדול. וכולם ביחד מצפים ביראה למוצא פיהם של האורקלים החדשים - סוכנויות דירוג האשראי. וכמובן, כאשר מישהו – שר האוצר, נגיד בנק ישראל, איגוד הבנקאים – רוצה לשכנע בצדקת עמדתו, נשלף הנימוק המנצח: "אפילו קרן המטבע הבינלאומית חושבת כך!". גם את הכוח שלנו, אזרחי מדינת ישראל, שוחק הכוח של ההון העולמי והוא, ההון הזה, מהווה תירוץ כמעט לכל דבר.

ולכן יש צורך בהתנגדות. סיפור מאבקן המוצלח של עובדות 'שופרסל' המאוגדות או סיפור המאבק הציבורי למען קופאיות ה'סופרפארם' – אם להביא רק שתי דוגמאות מן התקופה האחרונה – מלמדים כי הנכונות והאנרגיות הנדרשות למאבק אזרחי קיימות. הכוח הצרכני יכול לשמש בהקשר כזה כזרז לשיפור תנאי עבודתם של עובדים מוחלשים (כפי שנעשה באמצעות קיומם של 'תווי תקן' חברתיים באירופה), גם ברמה הגלובלית. אלו הם אולי מאבקים "קטנים" ומקומיים שאינם יכולים לבוא במקום שיתוף פעולה בין-מדינתי למען כינונה של אנושות אנושית יותר וכמובן גם לא במקום התארגנות פוליטית. אבל גם אין לפטור אותם בזלזול.

אחרי הכל, סולידריות חברתית, שהיא ההתחלה והבסיס, הופכת בימינו למצרך נדיר.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 17

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.