בשרות הטכנולוגיה
מאת: ישי פרסול :: 2005 / 01 / 1
ה'ניו-יורק טיימס' מדווח על מחקר אשר התפרסם לאחרונה ומלמד אותנו שגולש האינטרנט האמריקאי מבלה בממוצע כשלוש שעות ביום מול מסך המחשב. מעט יותר ממחצית הזמן מוקדש ליישומים תקשורתיים (אי-מייל, צ'טים, פורומים וכו') ואלו, ברובם, נועדו להתקשרות בענייני עבודה – מיעוטם לקשר עם חברים ומשפחה.
הנתון החשוב יותר שמגלה המחקר עוסק בשאלה המתבקשת: על חשבון מה באות שלוש השעות היומיות של ההקלקה על העכבר. מסתבר שכל שעת גלישה באינטרנט מפחיתה 23.5 דקות של מפגש פנים אל פנים עם משפחה, חברים ושותפים למקום העבודה. סה"כ, יותר משעה של אינטרקציה בין אישית הולכת לאיבוד מדי יום בקרב גולשי האינטרנט האמריקאים הממוצעים. תרשו לי לנחש שהגולש הישראלי לא ירשה לעצמו להישאר מאחור מול אתגרי הניכור שמציבה בפניו החברה האמריקאית.
עוד מספר לנו ה'ניו-יורק טיימס' על כך שחברות מסחריות אשר עיקר מכירותיהן דרך האינטרנט מוותרות על שרות הלקוחות האנושי - אם הקונה נתקל בבעיה עליו למלא טופס מיוחד באתר החברה ולהמתין לתגובה באי-מייל, או לחלופין, להתקשר באמצעות הטלפון אל אותה מכונה מטרידה, המוכרת לכולנו ממבוך הקשת הספרות האין סופי שהיא נוהגת להעביר בו את המתקשרים התמימים אליה. הקשר האנושי הנחוץ כל-כך, גם מבחינה פונקציונאלית וגם מבחינה חברתית תרבותית, הולך ונעלם. ושלא יספרו לכם אגדות על יעילות וחסכון בזמן, החסכון היחידי כאן הוא בכסף – לא שלכם כמובן.
לפני 20 שנה בדיוק, ב- 1/1/1985, בוצעה בבריטניה שיחת הטלפון הסלולרית הראשונה. לשם ציון המאורע ההיסטורי מסכם עבורנו ה'גארדיאן' הבריטי את תהליך התרחבות המקום שתופס בחיינו המכשיר אשר פיזית דוקא הולך וקטן. רק כדי להרגיע את הגאווה הסלולרית הלאומית שלנו – מסתבר שבריטניה היא מעצמה של ממש בתחום: רק בשנה האחרונה נשלחו בה 23,000,000,000 (במילים: עשרים ושלושה מיליארד) הודעות טקסט, לכל חברה יש מכשירים המיועדים למבוגרים ומכשירים לבני הנעורים, ולאחרונה הוציאה אחת החברות את ה'מימו' (MyMo) מכשיר לילדים בני 4 עד 8 (!!!).
הטלפון הסלולרי שינה כמעט כל אספקט בחיינו החברתיים, הפכנו לאובססיביים בנוגע להיותנו זמינים – בכל זמן ובכל מקום. המכשיר הזה גרם לנו לבחור, מרצון, להיות תחת פיקוח תמידי. לפני כשנה-שנתיים יצאה אחת החברות הסלולריות בארץ במבצע למעסיקים אשר כותרתו היתה: "דע תמיד היכן בדיוק נמצאים עובדיך" (טוב, אולי זה לא הציטוט המדויק אבל המשמעות מדויקת להחריד). הקשרים החברתיים שלנו, אופן העבודה שלנו ואפילו חיי המשפחה שלנו השתנו בעקבות חדירתו של המכשיר לכיסנו והפיכתו עבור כולנו מה שמשמשים המשקפיים עבור קצרי הרואי. בגארדיאן מנסים להסביר, אם כך, קצרי מה בדיוק אנחנו.
בבלוג של 'גוגל' מציעים להורים טריים להיעזר במנוע החיפוש על מנת לתת לבנם או בתם שם מקורי. למה חשוב שיהיה להם שם מקורי ? כדי שאם יגגלו (יחפשו בגוגל) את שמם יגיעו אכן אל הדף שמכיל פרטים עליהם, ולא יקבלו אין ספור תוצאות כמו למשל בשם "ג'ון סמית" (משה כהן באמריקנית) ודומיו.
אל תזלזלו. בגוגל גם דברים שיתחילו כבדיחה יהפכו למציאות רצינית עוד לפני שתספיקו להגיד "ג'ון סמית".
מדהים, מטריד, מפחיד. עם זאת, וכרגיל, השאלה היא מה כל אחד מאיתנו יכול, או מוכן, לעשות עם המציאות הזו. חוץ מהעובדה שסלולרי יכול להציל חיים, ושהודעת טקסט היא לאו דווקא דרך 'מנוכרת' ליצירת קשר או לשמירה עליו, 'המציאות' הזו כבר כאן. ולכן, הדרך הנכונה היא להתחיל לדבר על התקשורת האוניברסאלית הזו [היא כזו בשני המובנים: גם בגלובוס וגם באנושות] כעל 'מצרך חברתי' [public utility] כדי שיום אחד יפסיקו לעשות באמצעותה הררים של כסף, וכדי שיפסיקו להשתמש בה כדי לעצב את תודעתנו. נדמה לי שמה שכתב נוויל הולמס [חברה מס' 1] על המיחשוב תקף גם כאן.
