כפתור ופרח
מאת: אודי מנור :: 2005 / 01 / 3
תאמינו לי. ארבע שנים מחיי הקדשתי לעיתון יומי אידאולוגי. אין כמו מאמרי סוף שנה בכדי לעמוד על טיבו של פרשן כזה או אחר. ואמנם, עמוד מאמרי המערכת של הארץ מיומה האחרון של שנת 2004, נתן מקום של כבוד למאמר של שטרסלר.
לכאורה אין חדשות. שטרסלר מעלה על נס את פועלם של סילבן שלום ושל נתניהו, ומתנה את המשך הישגיהם המוכחים סטטיסטית, בתיפקודה של מפלגת העבודה בממשלת האחדות ההולכת ומתרקמת. שטרסלר לא חוסך שבטו מ"אבירי החברה" כפי שהוא מכנה אותם [אותנו... בין השאר לפחות], ורומז ברורות לאפשרות שהנתונים הכלכליים של שנת 2004 מחייבים את "החברתיים" להודות בטעות, לאכול את הכובע ו"להתנצל בפני נתניהו".
למה? כי האבטלה ירדה מ10.7% בתחילת 2004 ל10.1% בסופה, והצמיחה ב2004 היתה בשעור של 2.4%, נתון חיובי לכשעצמו, ומרשים עוד יותר ביחס לצמיחה השלילית של שלוש השנים שקדמו לה [2003=0.5%-, 2002=2.7%-, 2001=3.2%-]. לא פחות חשוב: הכל שקט בחזית המוניטרית: "אין אינפלציה, הדולר רגוע, והרבית ירדה לשפל הנמוך ביותר בהיסטוריה".
כפתור ופרח.
שורה תחתונה: 2004 היא "שנת מפנה" וכל שנותר לקוות הוא שמפלגת העבודה תעשה את העבודה ולא תבלום את התהליך החיובי.
את הויכוח על משמעות הנתונים הללו, אנחנו עושים כל הזמן. אין טעם לפיכך לשוב ולומר לשטרסלר את מה שהוא בוודאי יודע: שאבטלה של 10.1% [או של 10.7% ואפילו של 8%] היא למעשה מדיניות עויינת-עבודה שכבר ביילין הגדירה כמטרה לפני 16 שנים, ושבכל מקרה, את הירידה באבטלה יש לראות כפועל יוצא של כמה אלפי ישראלים שזכו בחלקיקי משרה תמורת שכר רעב; אין טעם לשוב ולומר שצמיחה הנובעת מרבע סקטור [הייטק] אינה ראויה לשמה; וגם אין טעם לומר ש"יציבות" מוניטרית היא למעשה הגדרה אורווליאנית למיתון שיטתי הנובע ממדיניות.
אין טעם לשוב על דברים שכולם יודעים. לעומת זאת, יש גם יש טעם לשים לב לקטעי הקישור במאמרו של שטרסלר, שאינם עוסקים בחגיגות ובהתנצלויות הנגזרות לכאורה מנתוני הלמ"ס. כהמלצתו של אריה קרמפף, כדאי לעשות שימוש דווקא בדברים המשניים לכאורה, שלצורך הנוחות הרי הם מרוכזים להלן.
אומר שטרסלר ממש במלים אלו:
- "מספר העניים עדיין גדול מדי".
- "השכר נמוך מדי".
- "הפערים בין עניים לעשירים גדול מדי".
- "מהפיכת העבודה תשנה את החברה, תצמצם פערים ותוריד עוני".
- "סילבן שלום ובנימין נתניהו [עשו] מהפיכה בעבודה".
- "ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות לא דאגו לשיפור החינוך, להכשרה מקצועית, לפריפריה ולשיפור תשתיות".
- "החקלאים והתעשיינים [גרמו] ליבוא עובדי כפיים זולים שלחצו את השכר כלפי מטה".
מאביר "הכלכלה החופשית" ["והנכונה"] היינו מצפים לומר את ההפך. לשמחתנו, אין הדברים כך, ומסקנה אופרטיבית במלחמת התודעה היא לתרגם את הציטוטים הללו למדיניות כלכלית-פוליטית הוגנת, מהסוג שסוציאל-דמוקרטים או "סתם" אנשים הגונים בעולם כולו מדברים עליו: מדיניות ממשלתית תומכת עבודה; השקעה בתשתיות, חינוך ופריפריה; העלאת שכר; הקטנת פערים; רבית נמוכה.
וזה, אכן, כפתור ופרח.
אין טעם לעסוק בשאלה, עד כמה שטרסלר "מאמין" בדברים אלו או שהם מבחינתו רק "רטוריקה". בעולם הפוליטי המכונה "פוסט-מודרני", חובה גם לתפוס עמדות בממלכת ה"שיח". בעולם הפוליטי הזה כבר מותר לנו לומר גם את הדברים הבאים:
שאפילו נתניהו ושלום בעד העבודה, כלומר נגד ההון;
שאפילו שטרסלר סבור שהעשירים עשירים מדי;
שאפילו עיתון הארץ חושב ששכר העבודה נמוך מדי;
שאפילו 'העורך הבכיר לכלכלה וחברה של העיתון לאנשים חושבים' טוען מפורשות, שבדור האחרון ננקטה מדיניות רגרסיבית-ריאקציונית על ידי כל ממשלות ישראל.
שאפילו מי שמשמיץ את "החברתיים" מציע להעלות שכר, להשקיע בחינוך, בהכשרה מקצועית ובתשתיות.
את ה"אמרנו לכם" נשמור למאמר הסיכום של כלכלת 2009. אז, אם וכאשר ישב עמיר פרץ במשרד ראש הממשלה, האבטלה תעמוד על 3%, הצמיחה הריאלית על 5%, הפערים בשכר על 1:8, והמערכות הציבוריות יהיו ברמה הולנדית-פינית, אז נוכל להגיד לשטרסלר, "צדקת". נוכל אפילו להתנצל בפניו. נשמח אולי להמליץ עליו כמועמד לקבלת 'פרס אביחי' לסובלנות וקרוב לבבות.
נהדר
דודי
ועוד דבר: שאפילו עיתונאי-כלכלה ימני כשטרסלר קובע במפורש שהמציאות הכלכלית נקבעת בהחלטות פוליטיות, ולא בתנועתן של ידיים נעלמות בשווקים מיתולוגיים...
