"מדע הכלכלה"

מאת: עזרא דלומי  ::  2005 / 01 / 4

רבות אני תוהה על תפקידו של מדע הכלכלה בימינו: האם הוא נועד לטשטש את המציאות, או להבהיר אותה; האם הוא דיסציפלינה המתיימרת ל"אובייקטיביות", או שזהו מדע בשירות העושר.
צמיחת העשירים כמפתח לשיגשוג השכבות החלשות הייתה אחת הבשורות של ממשל רייגן במסגרת מה שכונה כלכלת צד ההיצע. אני זוכר היטב את תילי המאמרים והפרשנויות שנכתבו על הבשורה החדשה: נתונים, הסברים, טבלאות.
איש, כמעט, לא הצביע על הסתירה הכל כך גלויה הנמצאת בבשורה: המדיניות החדשה, הגורמת לעשירים להתעשר, היא גם זו היוצרת את התנאים שיהפכו עבורם את ההשקעה לטובת הצמיחה לבלתי כדאית.

במצב שבו העושר בא מייקור הכסף שהוא אחיו התאום של הגרעון הנמוך, עדיף לנתב את הרווחים לסיבוב פיננסי נוסף (וחוזר חלילה) על פני השקעה בפיתוח מקומות עבודה. לא במקרה התפתח בתקופת רייגן יריד החברות. הכסף הפנוי נותב לרכישת חברות "מתנדנדות" והורקתן מנכסיהן כדי לרכוש בכסף החדש עוד חברות. כל כך צפוי, כל כך פשוט.
רק מעטים העזו לזעוק המלך עירום. מול אופוריית החדשנות הם פחדו להיראות טיפשים.
מתברר שאנשים מתקשים להאמין שדברים יכולים להיות כל כך פשוטים: שהאמת מונחת על כף היד ושהערפול המדעי נועד ליצור שיח של אנ"ש שאיש לא מבינו.

האמת הפשוטה אומרת שכל עוד זה כדאי אנשים יעדיפו לעשות כסף מכסף מאשר כסף מעבודה, אפילו אם הגיע הכסף הזה לידיהם באדיבותו של הממשל ולא מכוח מאמץ עצום שעשו.
זה תלוי כמובן במחיר הכסף, כלומר בשערי הריבית ובפער שבין ריבית הזכות לריבית החובה. כל כך פשוט, אבל אנשים מסרבים לקבל פשטות. וכך, למי שכדאי כסף יקר, כדאי גם גרעון נמוך שעושה קצת אבטלה, שעושה שכר נמוך וחוזר חלילה.

וכך, עשרים שנה אחרי שרייגן הוביל את כלכלת צד ההיצע (ונסוג ממנה בקדנציה השניה), חוזר אליה נתניהו תחת כותרת חדשה: "המגזר הציבורי השמן והמגזר הפרטי הרזה", אך עושה, עקרונית, את אותן פעולות. רק שבמקום "כלכלה שמרנית" קוראים לזה "ניאו ליברליזם" כי אי אפשר למכור את אותה אריזה פעמיים. והפרשנים והכלכלנים יחקרו, ינתחו, ימדדו את משקל השמן והרזה עד שישובו לגלות שעושר גדול של מעטים מעשיר קודם כל את עצמו. זה כל כך ברור.
וכך, בשבוע אחד מגלים פתאום סימני צמיחה במשק, רק כדי לגלות סימני מיתון בשבוע שאחרי. זאת מבלי להבין שהאגרגציה (איזו מילה...) איננה משתנה. אלה תנודות קלות בתוך קיפאון מצרפי קבוע.

אני נזכר ב"משבר הנפט" של שנות השבעים, איך מחיר החבית שולש בתוך ימים אחדים. (להזכירכם: מחיר הנפט, כמו מחיר הכסף, הוא מס על היצור). גיאולוגים רציניים החלו לקמט מצחם ולהסביר שאם המחיר "קפץ" במימדים כאלה, כנראה שעתודות הנפט בעולם באמת הולכות ואוזלות. היו אף שהרחיקו לכת וטענו שהרזרבות שנותרו מספיקות לעשר שנים.
בינתיים, בחשאי, המיליארדים זרמו לאיפה שצריך.