ההתנתקות המדינית מול ההתנתקות הכלכלית

מאת: מתי שמואלוף  ::  2005 / 01 / 11

במאמר דעה זה אני ארצה לקשור בין תוכנית ההתנתקות המדינית, לבין תוכנית ההתנתקות הכלכלית הניאו-ליברלית. אני אבקש למצוא קווים דומים וקווים שונים בין שתי התוכניות הללו, שלכאורה נעות על מרחב דיספלינארי שונה, ומתקיימות על אותו ציר של זמן.
דרך עבודתי המתודולוגית תישען על שלושה שלבי עבודה:

1. הצגה של תוכנית ההתנתקות המדינית והנחותיה.
2. הצבה השווואתית של מודל תוכנית ההתנתקות הכלכלית מול מודל תוכנית ההתנתקות המדינית.
3. בחינת הנחות תוכנית ההתנתקות המדינית, עם הנחות של תוכנית ההתנתקות הכלכלית.

1. ההתנתקות המדינית והנחותיה

להלן שלושה לאווים בסיסיים ופירושיהם, שהנחו את מדינת ישראל לצאת בתוכנית ההתנתקות:

• "אין עם מי לדבר" - מדינת ישראל החליטה על לקיחת אחריות חד צדדית על המשך פעולותיה בפיתרון הבעיה הפלסטינית. לשם כך הציגו את דמותו של המנהיג הפלסטיני, יאסר עראפת המנוח, כמנהיג לא לגיטימי, ושאר המנהיגות הפלסטינית הוצגה צויירה כבלתי שפויה/קיימת.
• "אין על מה לדבר" - מדינת ישראל החליטה שהיא לא מוכנה לדבר מדינה פלסטינית, בגבולות 67, אלא על סוג של רשות פלסטינית המחולקת לקנטונטים. עיקרון חלוקתה של ירושלים לשתי בירות גם נפסל. יתרה מכך הדיון בזכות השיבה הפלסטינית נפסל כדיון לגיטימי.
• "אסור להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים תחת הטרור" - מדינת ישראל החליטה להשהות את השיחות עם ראשי הממשלה הפלסטינים, כמו אבו מאזן ואבו עלא. וגם הייתה בניגוד לפילוסופיה הפוליטית הפרגמטית של המנהיג יצחק רבין ז"ל, שתוכניתו נשענה על ההנחה שאפשר לדבר עם הפלסטינים, כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו לא מתקיים דיאלוג.

2. מודל - ההתנתקות הכלכלית מול ההתנתקות המדינית.

בחינה מאוד פשוטה של המודל (בטבלה ב' המוצגת למטה) מראה שלא קמה התנגדות אלימה לפעולת ההתנתקות הכלכלית של מדינת ישראל (כשאני כותב התנתקות, אני מתכוון להתנתקות מאחריות לעובדיה ולאוכלוסיות המוחלשות, מתוך ההתחייבויות של חוקי יסוד ומתן חיים בכבוד לכל אזרחיה).
להלן ההשוואה בין שתי תוכניות ההתנתקות:

3. בחינת הנחות תוכנית ההתנתקות המדינית, עם הנחות של תוכנית ההתנתקות הכלכלית.

א. 'אין עם מי לדבר' - כפי שכבר כתבתי, הניחה ממשלת שרון שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני ואף עשתה כל מה שיכלה על מנת להחליש את התשתית הדמוקרטית והשלטונית הפלסטינית, עד כדי אובדן דרכים, שהותיר את האוכלוסייה הפלסטינית באנרכיה ואת הציבור הישראלי בייאוש.
המדיניות הכלכלית של פקידי האוצר בראשותו של שר האוצר בינימין נתניהו אף הניחו שאין מנהיגי שמאל אמיתי בישראל שניתן לדבר עימם (בניגוד למודל האירי, שהניח שצריך להביא גם את הארגונים החברתיים וגם את השמאל לדיונים על תוכנית משותפת למשק), קל וחומר שהארגונים החברתיים היו מחוץ לחבילה הכלכלית וכך אנס ההון את מחשבתו הקפטיליסטית על פקידי האוצר ויצרו תוכנית שאין בה מסר לעניים חוץ מאנרכיה של כוחות השוק האכזריים. מאידך לא ראינו חזית אמיתית של סירוב של העניים בישראל שעמדה מול נתניהו ופקידי האוצר, בניגוד למשל לחזית הסירוב הפלסטינית אשר תפסה עמדה בלתי מתפשרת ונקטה בכל האמצעים הנחוצים להילחם במדכאה. אומנם הארגונים החברתים הראו יכולת לחימה מרשימה, באמצעות רשימה ארוכה של בג"צים, הפגנות, כנס העשוקים, שיתוף עם אמצעי התקשורת וכד', אך זה לא היה מספיק כדי לעמוד מול משרדי הפירסום שעשו דמוניזציה לכל כוח סוציאל דמוקרטי בישראל.

ב. 'אין על מה לדבר' – נתניהו ופקידות האוצר בפרט וממשלת ישראל בכלל, לא הניחו שיש מקום, כרגע, לדבר על מדיניות סוציאל-דמוקרטית. יתרה מכך, ננקטה מדיניות ניאו-ליברלית המבוססת על הנחותיהם של מילטון פרידמן וכלכלני ממשל רייגן, אשר תפסו את הממשלה וזרועותיה רק כמפריעות למשק לצמוח. התזה שלהם הניחה שרפורמות במס מצד אחד, וקיצוץ בהוצאות הממשלה מצד שני, יגרמו למשק להגיע ליעילות מבנית. בתוך התזה הזו, הסתתרו, עשרות קיצוצים סוציאליים, שגרמו למיליוני אנשים בארה"ב להדרדר אל מתחת לקו עוני. בעלי ההון בישראל התחזקו גם הם כתוצאה מהרפורמות במס והצליחו בעזרת כוחם, ובעזרת הממשלה, להשתיק כל כוח המציג אלטרנטיבה למדיניות הניאו-ליברלית הזו.

במדינת ישראל לא נוצר גוש שמאלי-כלכלי שיוכל לעמוד מול ממשלת שרון. גם היום אחרי שממפלגת 'שינוי' פרשה, אנו רואים כיצד נכנסת מפלגת העבודה - שאמורה לייצג את השמאל בישראל - ללא שינויים מבניים מהותיים במדיניות הכלכלית. האם זה השינוי שהשמאל ביקש ומצביעי השמאל ייחלו לו ? אני בספק. אני חושב שאפילו מפלגה כמו יח"ד יכלה להיכנס לממשלה כזאת. פשוט בגלל העובדה שמדיניות סוציאל דמוקרטית, אחרי נפילת ברה"מ וגרורותיה, נתפסת כלא הגיונית. זאת למרות האופציות האירלנדיות והסקנדינביות, ואף כאלו ממדינות אירופה האחרות, אשר מהוות אלטרנטיבה בת קיימה משגשת למדיניות הניאו-ליברלית.

הלוואי שהייתה לנו איזו יוזמת ז'נבה בתחום הכלכלי, אשר יכלה להביא הצעה לפתרון סוציאל-דמוקרטי באזור. בינתיים, לצערי, פקידות האוצר הולכת שולל אחרי שר האוצר, והוא מקבל על כך גיבוי מלא מממשלת ישראל המשתנה. כנראה שהימין בישראל הרבה יותר חזק לעומת מדינות אחרות. וכנראה שהמלחמה בפלסטינים משמשת כמעין עלה תאנה למדיניות אכזרית כלפי תושבי ישראל המוחלשים.

ג. 'אסור לדבר תחת טרור' - במקרה זה כמובן שונה תוכנית ההתנתקות המדינית מהכלכלית במובן שאין באמת עימות בין כוחות סירוב כלכליים, אין מרד כלכלי, אין טרור של פנתרים שחורים של שנות האלפיים, במקום זה יש כמה ארגונים חברתיים ואופוזיציה מוחלשת בדמות חברי כנסת בודדים ומפלגת חד"ש. הטרור, או ההתנגדות האלימה הבלתי לגיטימית, לשחיקת הזכויות הבסיסיות של כל אדם ואדם במדינת ישראל לא נוצרו, וכך הממשלה לא הייתה צריכה לייצר עמדה פסאודו מוסרית על מנת להתחמק מדיאלוג עם הארגונים החברתיים והשכבות החלשות. ובהיעדר דיאלוג, האלימות הכלכלית משתוללת.

עם זאת, אם נסמן את השביתות של האיגוד המיקצועי – ההסתדרות, שבראשה עומד עמיר פרץ (בעקבות אי תשלום המשכורת לעובדי הרשויות), כסוג של התנגדות לא אלימה ולגיטימית, נוכל להבין מדוע פקידי האוצר תייגו את השובתים ככאלו, אשר מגלים חוסר אחריות לעתיד המשק, וניסו לפגוע בזכויות השובתים ובזכותם הדמוקרטית של השובתים להשתמש במכשיר השביתה המאורגנת לשם מחאה על אי קבלת משכורת. מנהיגי השביתה, כמו עמיר פרץ, תוייגו ככאלו אשר פועלים על מנת לקדם את טובתם הפוליטית ולא את טובת עובדי הרשויות שלא קיבלו את משכורותיהם.

ובכן, ניתן לומר שצורות ההתנגדות לתוכניות ההתנתקות שונה בעליל, אך מבט קרוב בשתי התוכניות יראה לנו כיצד הן ניזונות אחת מהשניה. תוכנית ההתנתקות המדינית היא זו למשל המפעילה את אזרחי ישראל 'להתגייס' בעבור מלחמה באוייב הפלסטיני. מלחמה זו, בזמן שכוחות הסירוב הפלסטינים נמצאים בסוג של הפסקת אש עם הכוחות הישראליים, משמרת "עימות מרוכך" אשר מונע הופעתה של מחאה כלכלית עממית.

עם זאת, מגנוני התיוג וההדרה של המחאה המדינית הפלסטינית והכלכלית שמאלית דומות בשל גיוס כלי התקשורת בישראל לתמיכה מאסיבית בתוכניות הממשלה, ובשל הבעלויות הצולבות של בעלי ההון בכלי התקשורת ועוד גורמים מעוותים בשוק התקשורת הישראלי.

4. הפער שבין ההתנגדות הכלכלית לבין תוכנית ההתנגדות מדינית.

מתוך דיון זה, בשתי תוכניות ההתנתקות, עולה שאלה מתבקשת: מדוע האזרחים הישראלים המוחלשים לא תופסים את עצמם כקבוצה מאורגנת היכולה לקום ולעמוד מול מדכא. מצב זה נגרם, לדעתי, משום שמעמד הוא קטגוריה לא רלבנטית בישראל כיום. לדעתי אנו חיים בעידן בו אנשים לא תופסים את עצמם כעניים ולא משתתפים במאבק על סמך מעמדם החברתי-כלכלי. זו הסיבה לכך שאני חושב שיש מקום למודל של שיתוף פעולה פלסטיני ישראלי פנימי בתוך מדינת ישראל וגם מחוצה לה.

נדמה לי שבסיטואציה הנוכחית יש לאזרחים הישראלים את האפשרות ללמוד כמה דברים מעמידתם של שכניהם על זכותם לריבונות, ולא להיכנע לתרמית של מופעיי הייצוג הקפיטליסטיים, המכוונים להיעלמות הקטגוריה הפוליטית כלכלית על מנת ליצור מצב נוח ליצירת רווחים גבוהים לבעלי ההון ללא התנגדות מקומית.

תגובות

אני רק מעוניין להוסיף שלארגון הקשת הדמוקרטית המזרחית ודעותיו אין שום קשר לדעות שהצגתי במאמר זה.
אינני בשום אופן מייצג את דעת הארגון במאמרי.

ניתוח מענין ואף משכנע ברמה הכללית. הבעיה הרגילה והקבועה נוסחה כבר מזמן בצמד המלים "מה לעשות"... האם במציאות כפי שהיא מתוארת יש סיכוי של ממש לשיתוף פעולה בין מדוכאים פלסטינים וישראלים? לדעתי לא. ומתי שמואלוף עצמו מחזק את השלילה זו כאשר הוא טוען בצדק רב [גם אם לא מוחלט או בלתי הפיך] שאנשים אינם תופסים עצמם במונחים מעמדיים. שאם כך, הרי שללא ספק הם תופסים עצמם במונחים לאומיים, ומכאן שלמדוכא בשדרות אין שום כוונה לשתף פעולה עם מדוכאי עזה כנגד המנתקים הפוליטיים [שרון] והכלכליים [נתניהו]. אין ספק שרוב הציבור בישראל, עם כל ההסתייגויות, בעד ההתנתקות, בניגוד לדעה הרגשית המובנת הרווחת בשדרות.
בנוסף, האם כוחה היחסי של ההסתדרות ליצור שינוי של ממש בפרשיית שכר העובדים איננו מחייב אותנו לראות בה ובעומדים בראשה גורם מהותי לכל מאבק פוליטי? לדעתי כן. ואם נוסיף על מעשיו של פרץ גם את הצהרותיו, לפיהן ההתנתקות [שלא לומר נסיגה משמעותית] היא צעד קריטי לעתידה של החברה בישראל לא פחות משהיא צעד כזה לעתיד הפלסטיני, הרי שאין לנו ברירה אלא לראות בו ובעיקר בארגון אותו הוא מנהיג כגורם פוליטי שאין [כרגע] בלתו. אגב, אי-האלימות בה הוא נקט היא ענין מבורך. דומה שבענין זה - האלימות - יש כבר הסכמה משני צידיו של הקו הירוק, וטוב שכך.
בשורה התחתונה, הזיהוי בין המתנתקים מדינית וכלכלית נכון, כמו שנכונה גם הטענה שאלו ואלו רוצים זה את זה על מנת לנקות את השטח בשביל ההון הדומיננטי, הבעלויות הצולבות ושאר הכוחות האנטי-דמוקרטיים המנהלים את חיינו ועוד תחת סיסמת ההפרטה... מה שלא נכון, או לא מקובל עלי, היא המסקנה הפוליטית: על השמאל להשען על גורם חזק או על גורם שהוא בעל פוטנציאל לעוצמה, גורם שתמיד היה ותמיד יהיה העבודה המאורגנת. אותה ואת מנהיגותה יש "לחשק" באמצעות קואליציה רחבה ככל שניתן, של ארגונים חברתיים, אנשים טובים, עיתונאים ראויים לשמם, אנשי אקדמיה שלא בגדו בייעודם הקלאסי, הזרם השיתופי בתנועה הקבוצית, מה שנשאר מתנועת המושבים, תנועות הנוער על תנועות הבוגרים שלהן, ועשירים שנבהלו מההרס שבני המעמד שלהם [והם עצמם] חוללו בחברה הישראלית בדור האחרון.

אכן סמליות מענינת, אני מנחה קבוצות ושם סמליות שכזו היא כלי נהדר, א ב ל, כלי מסוכן, בגלל שהרבה מדי פעמים אנחנו מתאהבים בסמליות ולא בודקים את המהות.
(דבר דומה קורה עם משלים - וביבי תפס יפה את הענין, מרגע שזרק משל טוב, זה לא כלכך חשוב שהנמשל לא רלוונטי).
המהות במקרה הזה היא שההתנתקות הכלכלית וההתנתקות המדינית לא מקבילות.
דוגמא אחת לכך אפשר לקחת מהמתנגדים להתנתקות - הרי הם גם נתניהו וכמובן כל אוהדיו בימין, ואלו הם דווקא התומכים בתוכניתו הכלכלית המתנתקת מהעם.

ההבדל המהותי בין הדברים הוא שמהפלסטינים אפשר להתנתק במידה מסוימת, ובודאי טוב לעשות זאת במצב הנורא שהבאנו את עצמנו אליו (ותרמו לזה גם פלסטינים).
ואילו בכלכלה, אין באמת התנתקות, כל 7 מיליון אזרחי המדינה ממשיכים להיות שותפים בעל-כורחם או בשמחה, הרי נתניהו לא אומר " מי שרוצה שיתנתק, לא ישלם מסים וכו'" הוא רק מתנתק במובן של אחריות הממשלה לאזרח, אבל הוא בכלל לא מתנתק במובן של שותפותו לניצול של החלשים ע"י החזקים (אם אתה רוצה משלים אז נתניהו הוא האיש שמחזיק את הידיים של החלש מאחורי הגב כשבאים לאנוס אותו....).

ההתנתקות מעזה, גם אם נשלוט בים ובעוד דברים - אכן תקטין חיכוך ותהיה גם לטובת העזתים - ומי שלא רואה את זה, או רואה ולא מתחשב בזה...

בקיצור, המשל טוב, אך הוא מסביר לא טוב את הנמשל, טובה ההתנתקות ועוד יותר תהיה טובה ההתנתקות של ביבי וידידיו ממשרד האוצר.

ואם במשלים אנחנו מדברים - עלה לי משל טוב בענין שאנחנו כלכך מתקשים להסביר: אני מתכוון למשל הידוע ש"כשאין כסף למדינה אז צריך לקצץ! כמו במשפחה, אם אין מספיק הכנסות אז מורידים בהוצאות..!"

והמשל השקרי הזה עובד.
והמשל שלי: "כשביבי אומר שאם אין כסף למדינה אז צריך לקצץ, זה כמו שבמשפחה אין מספיק כסף אז הוא מציע שגם לא נשטוף את הבית ונשטוף כלים".

והנמשל? כשהמדינה מקצצת היא מ ש ב י ת ה גורמי יצור ואנשים ק י מ י ם, ובעצם משביתה יכולת עשיה קיימת ומקטינה סתם את סה"כ היש.
שבת שלום

הבדל גדול בין שתי ההתנתקויות- פלסטין אינה חפצה בשלום. יאסר ערפאת המנוח אמר זאת פעמים אין ספור.
אין לפרש את דבריו שאמר לעמו בשפתם, אלא כפשוטם: יאסר ערפאת רוצה מיליון שהידים, וששה מיליון בני חזירים וקופים מתים. "ציוני טוב הוא ציוני בגיהנם"
זו תמצית משנתו של המנוח.

לגבי מעשיו של המנוח אין כל ספק. הרס מוחלט בארצו הזעירה, ומכה קשה ליישות הציונית.

Posting of new comments has been disabled for this post.