גלובליזציה – לא אם אלא איך

מאת: אודי מנור  ::  2005 / 02 / 6

"בתקופה כזו, האובייקטיביות, הניטרליות והא-פוליטיות של מדע הכלכלה (אוביקטיביות וניטרליות לכאורה) הם כלי פוליטי שהתנועות החברתיות יכולות וצריכות לעשות בו שימוש במאבקם"

(אריה קרמפף, 'התנועות החברתיות והכלכלנים', גיליון 15 של 'חברה')

דומה שאילו ג'וזף שטיגליץ, הכלכלן הראשי של הבנק העולמי בשנים 1997-2000, וחתן פרס נובל לכלכלה (2001), היה מנוי על כתב העת שלנו, הוא היה תומך בטענתו של קרמפף בחום. אדרבא, שטיגליץ ידוע כזה שממשיך ואומר לכל מי שרוצה לשמוע, בעיקר בעולם השלישי ובעיקר בארצות דרום-אמריקה, את הדברים הבאים: "אל תעשו מה שהאמריקאים אומרים. תעשו את מה שהם עושים". כלומר שטיגליץ, ממרום מעמדו כמדען-כלכלי (ולא כחבר בתנועה חברתית קיקיונית כזו או אחרת), מציע למדינות דרום אמריקה לנקוט מדיניות כלכלית מרחיבה – בדיוק כפי שעושה בוש, ובדיוק כפי שעשו במידה כזו או אחרת רוב הנשיאים האמריקניים מאז 'הניו דיל' – בניגוד גמור למה שכלכלני וול-סטריט ונציגיהם בקרן המטבע הבינלאומית ממליצים לעשות על-פי "קונצנזוס וושינגטון" (שמשמעו מינימום ממשל, מקסימום הפרטה וליברליזציה מהירה, או בלשון פקידי האוצר שלנו: לצמצם, לקצץ, לצמצם ולקצץ, וכשיש ספק אז אין ספק: לקצץ, לצמצם ולקצץ).

שטיגליץ לא מסתפק בהצהרות הללו, שמבחינה גיאו-פוליטית ערכן עצום כמובן, אלא, הוא מפרסם מדי פעם מאמרים שיטתיים המציגים את משנתו. אחד ממאמריו של שטיגליץ ('Globalism's Discontents') התפרסם בינואר 2002 בכתב העת האמריקאי (The American Prospect) וחשיבותו בכך שהוא מעז לגעת ב"קודש הקודשים", הוא המונח 'גלובליזציה'.

את מאמרו פותח שטיגליץ בתיאור היחס השונה שיש לאנשים כלפי תהליך זה. יש הרואים בתהליך הגלובליזציה תהליך שהוא הדרך לעתיד, שעשויה להביא לשגשוג ושפע ללא-תקדים, לכולם, בכל מקום. בהתאם לתפישה מעין זו, עושים "הקפיטליסטים" שימוש במונח זה כבפטיש שניתן להעמיק באמצעותו את אחיזת האידיאולוגיה שלהם. לעומתם, אחרים רואים בו שילוב מצמרר של הגורגונה, המדוזה, הסיטרא אחרא והלילית. כך, למשל, המפגינים בסיאטל בדצמבר 1999, רואים בתהליך מקור לבעיות רבות – מהרס של תרבויות מקומיות ועד לעלייה בעוני ובהתרוששות.

לדעת שטיגליץ, מדובר, למעשה, במשמעויות שונות של הגלובליזציה – הגלובליזציה יכולה ללבוש פנים רבות. במדינות מסוימות, הגלובליזציה הביאה רווחים ותועלות מרובים רק למעטים, ואילו במדינות אחרות – היא הביאה רווחים גדולים לכולם. הדרך בה מטפל שטיגליץ בסוגיה לא רק משקפת את אופי המחשבה הבריא והשקול של האיש, שכמצוותו של מקס וובר, איש חכם והגון לא פחות ממנו, תבע משומעיו "לשחות נגד הזרם", אלא היא חיונית במאמץ המורכב 'לחפש אלטרנטיבה כלכלית' כפי שתובע, ובצדק, רן רביב (חברה, גליון 16).

טענתו המרכזית של שטיגליץ בהקשר זה, היא שההבדל בין הצורות השונות שהגלובליזציה לובשת במדינות שונות ובמקומות שונים בעולם, נוגע לאופן בו נוהלה מדיניות-הפנים ובמידה שבה ניתנה דריסת-רגל לארגונים כלכליים בינלאומיים (ושוב, כפי שכבר נכתב בגליונות 'חברה': השאלה היא לא האם גלובליזציה, אלא איך). לטענת שטיגליץ, מדיניותם המרסנת והמצמצמת של המוסדות הכלכליים והפיננסיים הבינלאומיים רעה מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית גם יחד. מבחינה כלכלית, כאמור, זו מדיניות שבפועל איננה ננקטת "אפילו" במדינות מפותחות. מאליו מובן שיישום המוניטריזם הקיצוני במדינות מתפתחות פוגעת קודם כל בעניים, אשר את עלבונם לכאורה כולם תובעים. מבחינה פוליטית, מדיניות זו פגומה, מכיוון שהיא מתנהלת בחוסר שקיפות, חוסר דמוקרטיות, ללא מנגנוני פיקוח והרושם הכולל הוא שככל הנראה "גלובליזציה" עבור ארגונים אלה פירושה טובת התאגידים והשגת יעדיהם הפינססיים. אלו הטענות שהועלו על ידי מפגיני סיאטל, ושטיגליץ סבור שיש בהן יסוד גדול של אמת.

ל'יסוד האמת' הזה, מקדיש שטיגליץ את רוב דבריו. על פי ניתוחו, ל"צד האפל של הגלובליזציה" שלושה היבטים: המדינות המתפתחות, המדינות המפותחות וארצות הברית של אמריקה.

כיצד נפגעות המדינות המתפתחות?

כאמור, על פי דת 'הגלובליזציה', נתבעות המדינות המתפתחות לפתוח את השוק הפיננסי שלהן, בתהליך מהיר הידוע בכינויו המלהיב: ליברליזציה. בפועל, יוצרת הליברליזציה תנועה מהירה של הון, לתוך המדינה והחוצה ממנה. אמנם התרוץ – או הרעיון – הוא השקעות שיביאו לצמיחה שתביא לשגשוג שיביא לצמצום הפער החברתי, אך בפועל תנועות הון מהירות אלו רק תידלקו "שגשוג" מהיר וספקולטיבי. באותה מהירות שהמשקיעים הביאו את כספם, הם גם הוציאו אותו בהותירם מאחור הרס כלכלי וחברתי.

לליברליזציה, מעבר להיותה מכונה להדפסת רווחים של בעלי הון זרים, יש גם השפעות על היציבות החברתית, הכלכלית והפוליטית. חוסר היציבות קריטית בעיקר במדינות קטנות או מתפתחות שהכלכלה שלהן רגישה יותר להתפתחויות מסוג זה. מיותר לציין שבמצב של חוסר יציבות אי אפשר להשקיע במפעלים, לייצר מקומות עבודה חדשים או לזכות באמון.

כל זה מוביל לתופעה המוכרת כל כך בארצות המתפתחות: מיתון מתמשך. ומי נושא בנטל של המיתון המתמשך? כמובן, המעמדות החלשים. מדינה חלשה כלכלית גם לא יכולה להרשות לעצמה פיתוחן של רשתות בטחון (ביטוח לאומי, דמי אבטלה, וכו'), ולכן אין זה פלא שהמיתונים גורמים להתרוששות.
חשוב לציין שבדרך כלל מדובר במדינות שגם לפני היות "גלובליזציה" סבלו מרמת אחריות חברתית-הדדית נמוכה, שכן מדובר במדינות שחלק ניכר מהאוכלוסייה בהן שייך למגזר העצמאי או החקלאי, מגזרים שלא נהגו לקיים רשתות בטחון סוציאליות אוניברסליות. על המצע ההיסטורי הזה פעלה דרישתה של קרן המטבע הבינלאומית לקצץ שוב ושוב בהוצאות פעולה שלילית בכל קנה מידה.

הקיצוץ שמוביל להתרוששות מקבל משנה תוקף מהתלות של המדינות הבלתי מפותחות בהלוואות, בדרך כלל מבנקים בארה"ב. מיותר לציין שההלוואות נלקחות ברבית גבוהה, דבר שמחייב את הכלכלות המתפתחות 'לשריין' סכומים גבוהים מההכנסה הנמוכה שממילא יש להן, על מנת להחזיר רבית וקרן. בעיה דומה נוספת קשורה למיסוי: על מנת למשוך הון, המדינות המתפתחות נמנעות ממיסוי עליו. כיוון שכך, הן ממסות בצורה גוברת את מעמד הביניים ואת המעמדות החלשים.

לבסוף, תחום העבודה, אולי 'היהלום שבכתר' הגלובליזציה השלילית. על פי התיזה הרווחת, ליברליזציה, או "גמישות בשוק העבודה" תביא לתנועת משאבים יעילה מסקטורים רווחיים פחות לסקטורים רווחיים יותר. עד כאן ההלכה. והמעשה? קודם כל מתבצע הרס של מצאי מקומות העבודה הקיים קודם ליצירת מקומות עבודה חדשים. במלים אחרות, "גמישות בשוק העבודה" פירושה עוד אבטלה ועוני; שנית, שיעורי הריבית הגבוהים שקרן המטבע הבינ"ל כופה על המדינות המתפתחות גורמת להרתעת משקיעים ראויים לשמם (להבדיל מהמשקיעים-לצרכי-ספקולציית-הון). וכך, העובדים שקודם הפסידו מקומות עבודה לא-רווחיים, נותרים במקרה הטוב עם דמי אבטלה ההולכים ומתקצצים, אם בכלל.

כיצד מרוויחות המדינות המפותחות?

בסוגיה זו אומר שטיגליץ את המובן מאליו: את סדר היום מכתיבות המדינות המפותחות, דבר הניכר במספר נושאים. הראשון, הוא פתיחת השווקים לסחורות מהתעשייה, שבהן יש למדינות אלו יתרון, זאת במקביל לסגירת השווקים שלהן למוצרי חקלאות, שבהם יש למדינות המתפתחות יתרון. ענין זה הרי עומד בסתירה ישירה לעקרונות "הליברליזציה", הלא כן?

נושא שני, קשור בבריאות. חברות תרופות במדינות מפותחות מנצלות את כוחן הפוליטי והכלכלי גם על מנת להפוך תרופות מסורתיות ש"פותחו" בתהליך "אבולוציוני" ארוך לפטנטים המבטיחים רווחים עצומים. באופן זה מנצלים התאגידים ידע ומשאבים השייכים, אמנם לא לפי 'זכות הקנין' אך כן על פי צדק-של-שכל-ישר למדינות המתפתחות.

נושא שלישי קשור בהידוק הפיקוח על הבנקאות בעקבות ארועי ה-11 בספטמבר: דרישות לשקיפות של בנקים במדינות מתפתחות לא לוו במהלכים מקבילים במדינות המפותחות. חוסר השקיפות הזה תורם לחיזוקם של הגופים הפיננסיים החזקים מלכתחילה, ויש מקום לחשוד שאלו פועלים קודם כל לשם האינטרס הפרטיקולרי שלהם: הקלות מס ומכבסות כסף.

ארצות הברית

קשה לדעת איך חש שטיגליץ לגבי העובדה שכל המהלך הזה, הזוכה אמנם לחסידים שוטים בכל פינה בגלובוס, נשען על העוצמה המוסרית, הפוליטית והמדעית של ארה"ב, מדינתו. כך או אחרת, שטיגליץ לא נבהל, והוא אף עושה שימוש בעובדה הזו על מנת לנגח את עקרונות הגלובליזציה השלילית בכליה.

שטיגליץ שב ומסביר שקרן המטבע הבינ"ל פועלת מתוך אידיאולוגיה מסוימת, האידיאולוגיה המוניטרית. אידאולוגיה זו לא הוכיחה עצמה כנכונה בהכרח. כאמור, לא רק שאין הוכחות התומכות בערך הכלכלי של הליברליזציה של שוקי ההון, אלא ישנן ראיות רבות על המחירים שמדינות שילמו על מדיניות זו.
אך חשוב מכך, לא רק שהמוניטריזם לא הוכח כנכון יותר, ולא רק שהליברליזציה גרמה וגורמת לבעיות כלכליות קשות במדינות המתפתחות, אלא שבפועל זוהי לא המדיניות שארה"ב נוקטת בה כלפי עצמה: כל הנשיאים נקטו מדיניות גרעונית בעיקר בזמני משבר ומיתון (ממשל בוש מחזיק את ארה"ב בגרעון של 500 מיליארד דולר!!!).

זאת ועוד, כראוי לדמוקרטיה הדוגלת לא רק באיזונים ובלמים אלא בשקיפות, ההחלטות הכלכליות בארה"ב מושפעות מגורמים רבים: כמו מזכיר לענייני עבודה, מזכיר לענייני מסחר, יו"ר של המועצה לכלכלה, מזכיר האוצר, פרקליט כללי נגד מונופול, ונציג של ארגון הסחר. לעומת זאת, כאשר מדובר בעניינים בינלאומיים או במדינות מתפתחות, רק הקולות של הקהילה הפיננסית נשמעים, אם בכלל.

גם ההיסטוריה של ארה"ב לא עולה בקנה אחד עם הצהרותיה: הממשל בארה"ב קידם צמיחה כלכלית בימי הניו-דיל, הוא תרם לפיתוח עורקי תחבורה כמו 'תעלת אירי' ומסילות הברזל, והיה לו תפקיד חשוב בפיתוח הטלגרף. חלק מהותי מהמבנה החוקתי של ארה"ב כולל בתוכו מאזן מורכב בין האינטרסים של הפרט, של חברות עסקיות, של מדינות ושל הממשל הפדרלי. האידאולוגיה היא 'לסה-פר', הפרקטיקה כמעט סוציאל-דמוקרטיה. המסקנה מכל זה ברורה: על מנת שיהיה פיתוח כלכלי יש צורך בממשל, בויסות ובפיקוח, לצרכי תמיכה, פיתוח ועידוד רווחה כמובן.

אז מה כל כך טוב בגלובליזציה?

כנראה שלא יכול להיות ויכוח על העובדה שהגלובליזציה הביאה לשיפור ברמת התברואה בכל העולם. היא גם יוצרת הזדמנות ליצירתה של תודעה חברתית בינלאומית שרק במסגרתה ניתן לפעול למען מטרות כלליות, כמו למשל מחיקת חובות למדינות עניות, קידום אמנת קיוטו לצמצום הגזים הרעילים וכד'. שטיגליץ הוא מאלו שסבורים שהגלובליזציה, כלומר השתלבות של עוד ועוד מרחבים ויחידות כלכליות במשק עולמי, יכולה להביא לשגשוג ולשפע לכל, גם אם עד עתה היא הביאה להישגים כלכליים כאלה רק בחלק ממדינות העולם.
כאיש מדע הולך שטיגליץ ובודק מקרים בהם הצליחה הגלובליזציה לממש את הבטחותיה. ממצאיו הם אלו: מדינות שניהלו את הגלובליזציה בעצמן, כמו למשל מדינות מזרח אסיה, הצליחו בדרך כלל לדאוג לכך שהן יקצרו רווחים גבוהים שיחולקו בצורה הוגנת באוכלוסייה. כלומר, מדינות ששילבו את כלכלתן באופן חיובי במערכות משקיות רחבות, עשו זאת כך שקצב השינוי שמביאה עימה הגלובליזציה היה מבוקר ולא פרוע; הרווחים והתועלות הכרוכים בה התחלקו באוכלוסייה המקומית באופן הוגן; והמדיניות נוהלה בניגוד לעיקרים של "קונצנזוס וושינגטון". לעומת זאת, במדינות שנתנו לקרן המטבע הבינ"ל ולארגונים כלכליים בינלאומיים אחרים לנהל עבורן את האופן בו תתבצע ותשפיע הגלובליזציה על המדינה, הביא התהליך לתוצאות אחרות שחלקן הרסניות. ממצא חשוב נוסף של שטיגליץ, הוא שגלובליציה שלילית החלה גם במדינות שנהנו מתהליך חיובי, רק כאשר הן נכנעו לתכתיבים של קרן המטבע הבינ"ל או של משרד האוצר האמריקאי, כלומר כאשר הסירו רגולציות ממשלתיות, והחלו בתהליך מהיר של ליברליזציה פיננסית.

לקראת ניהול גלובלי-חברתי

המסקנה לפיכך היא פשוטה. על מנת לקיים גלובליזציה חיובית, יש להימנע מלאסור רגולציה ופיקוח ברמה הלאומית של מדינות מתפתחות ובכלל. יש ליצור מנגנוני פיקוח בינלאומיים שהערך המניע אותם אינו רק אינטרסים כלכליים צרים הנובעים מהצרכים של הקהילה הפיננסית ושל העשירים, אלא – ערכים חברתיים המאפשרים צמיחה ומתחשבים גם בצרכים של מדינות מתפתחות. לדעת שטיגליץ, הגיע הזמן להקים מעין 'ממשל של גלובליזציה' שינהל את התהליך בכלים של מוסר חברתי.

חלק מהשינויים הנדרשים כבר הופיעו, אך בצורה חלקית מאוד, לפעמים רק כשינוי ברטוריקה. החשש של שטיגליץ הוא שהשינויים ישארו ברמה הקוסמטית והרטורית בלבד, מפני ששינוי ממשי דורש שינוי בהרכב של מקבלי ההחלטות ובסדר היום שלהם. מה שצריך להקים הוא ברית לא רק "נגד הרשע", כמו זו שקמה אחרי ה- 11 בספטמבר, אלא גם – ברית חיובית למען צמצום העוני ולמען יצירת סביבה טובה יותר, ברית שתיצור חברה גלובלית צודקת.

ד"ר אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, מרצה בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר אורנים

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 17

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.