"דיברתי והצלתי את נפשי"
מאת: דוד מרחב :: 2005 / 02 / 15
לפני מספר ימים ישבתי במפגש עם סגן שר החינוך, מיכאל מלכיאור. מלכיאור הגיע לאוניברסיטת חיפה, וכותב שורות אלו הוזמן למפגש מצומצם של סטודנטים עמו. הלה ביקש לעשות נפשות לתנועה אשר ייסד לאחרונה, "תנופה", וזכה לאהדה מסוימת מצד חלק מן המשתתפים, אשר לא ראו פסול בהצטרפותו לממשלת שרון – ואחד מהם אף ניסה להשתיק את כותב שורות אלה כאשר האחרון התעקש על אחריותו המיניסטריאלית של מלכיאור כסגן שר בממשלה אולטרא-קפיטליסטית כמו זו של שרון. מלכיאור ניסה לחמוק היטב מאחריותו המיניסטריאלית, ואף דאג להבהיר יפה עד כמה אי אפשר להשפיע באופוזיציה וכי "הם", אנשי "תנופה", אף החליטו "פה אחד" (מלכיאור טוען כי בתנועה זו חברים אלפים) כי הוא יצטרף לממשלה, כסגן השרה אשר מסתייגת מהשגת רוב בכנסת באמצעות חבר כנסת ערבי ומבקשת להפריט את מערכת החינוך ולהופכה לחברה בע"מ.
כאשר הערתי למלכיאור כי עמיר פרץ נמצא באופוזיציה לממשלה ואף לא חבר בה, והוא עדיין בוחר להיות חבר כנסת ולעמוד בראשות איגוד מקצועי ולהילחם מאבק עיקש למען זכויות העובדים (תמר גוז'נסקי אף היא צוינה כפרלמנטרית שנלחמה למען זכויות חברתית מהאופוזיציה עד שהופרשה מהכנסת על-ידי חבריה, חסידי האחווה היהודית-ערבית המפורסמת), נעניתי כי פרץ "רצה מאד להיות שר בממשלה". פרץ ביקש, כך נאמר לי, מצוות המשא והמתן של מפלגת העבודה להבהיר כי הוא חפץ מאד בתפקיד שר. עוד הוסיף מלכיאור, כי פרץ התחייב לגבות את החלטות הממשלה, כולל אלו בנושאי תקציב המדינה.
לא ביקשתי את תגובתו של עמיר פרץ, ואינני מעונין ברכילות פוליטית כפי שמפיץ אדם זה או אחר במפגשים ליליים חסרי ערך בקמפוסים ריקים של אוניברסיטאות בחופשות סמסטר. איני סבור שהתנהלותו של פרץ רלבנטית לענייננו בכלל. העובדה היא פשוטה מאד: הן במפלגת העבודה והן מחוצה לה – במפלגות יחד וחד"ש ובארגונים ה"חברתיים" הצצים חדשות לבקרים כמו התנועה להכנסת מלכיאור לממשלה הידועה בשם "תנופה" – מאד לא מעונינים בשינוי חברתי ממשי, שמתחיל בשינוי הפוליטי.
ההימלטות מן הפוליטיקה
מדיניותו הכלכלית-חברתית של נתניהו יצרה מצב בו אומנם יש אבטלה של ישראלים רבים, אולם יש תעסוקה רחבה ומקיפה של שכבה מצומצמת של זעיר-פוליטיקאים, עסקנים, בטלנים אשר כל עניינם הוא בהתפרנסות מכובדת על חשבון העוני, המצוקה והרעב של הרוב. הבטלנות הפוליטית הזאת, שכרוכה בעסקנות רבה מאד ומאומצת מאד, גורמת ל"פעילים חברתיים" – מקצוע אשר לאחרונה החליטו להקדיש לו קורס במסגרת איזשהו מוסד "אקדמי" אלטרנטיבי אשר מיועד לגרות אנשי שמאל להסכים עם עצמם ולקטר על "התודעה הכוזבת" של ההמון – לנטוש את המערכה הפוליטית.
מאז שפרסמתי את קריאתי, "להצטרף למפלגת העבודה, לתמוך בעמיר פרץ" (מאמר אשר התפרסם באתר האינטרנט של יסו"ד), לא התרחש דבר. למרות היותי מודע למוגבלות השפעתי הפוליטית על המון אנשי השמאל, וחרף העובדה שמלכתחילה ידעתי כי מעמדי הציבורי איננו רם ונישא עד כדי כך שהמון מפגיני "ועידת העשוקים" יצטרפו למפלגת העבודה בכדי לגבות את פרץ בשעה שנושפת בעורפם רוחם של התעשיינים ואילי ההון המבקשים לאמצם אליו, הנחתי שאולי זה יקרה מעצמו. אולי, כך הנחתי, יבינו אנשי שמאל שזה טוב ויפה לפעול בעשרות ארגונים חברתיים, אך בכדי שהשינוי החברתי יתחולל, מן הדין שיקרה גם שינוי פוליטי. הלא מרקס, חביבם של באי ההפגנות החברתיות למיניהן, כבר אמר שהמטרה היא כיבוש השלטון המדיני. הנחתי שאם מרקס אמר זאת, אז תומכיו ההולכים ומתרבים יבינו זאת וילכו בעקבות קריאתו מאותו מניפסט משנת 1848.
לצערי, דבר לא נעשה. חישובים פוליטיים קצרים, רצון לשמור על תפקידים מפלגתיים, תאווה עזה לכל מיני משרות בכל מיני ארגונים, אהבת הכתיבה הביקורתית במקום העשייה הפוליטית, החשיבות העצמית הרבה אל מול ההמון בעל "התודעה הכוזבת" וההתבצרות ברעה החולה של הפוסט-מודרניזם המבצרת את מאבקה על דפי "תיאוריה וביקורת" במקום סביב מפקד מפלגת העבודה, הביאו את מרבית אנשי השמאל להישאר במסגרותיהם השונות – ולא לחבור לעמיר פרץ ולמחנהו.
ה"נוק-אאוט" כביכול שנתן מלכיאור לפרץ הסב הרבה נחת לציבור שומעיו באותו ערב משמים בקפיטריה של הפקולטה השוממת למשפטים באוניברסיטת חיפה, אולם שלל התירוצים לאי-הצטרפות למחנהו של פרץ הם יותר מתוחכמים מאשר הרפש המוטח בו על היותו אופורטוניסט, במקרה הטוב, או פוליטיקאי שחובר לבעלי ההון, במקרה הרע. ידיד שלי הבהיר בפניי כי עד שפרץ לא יצהיר שהוא תומך בזכות השיבה, הוא – ידידי המלומד – לא יצטרף למחנהו. ידיד אחר הסביר לי כי עד שפרץ לא יכיר בצורך ב"פוליטיקה של זהויות" (תמיכה בהבלים נוסח המרוקאים כ"נגטיב של האשכנזים") הוא לא יחתום על טופס הצטרפות למפלגת העבודה. ידיד נוסף הבהיר לי נחרצות כי הוא לא יחבור ל"ציוני שתומך בתוכנית ההתנתקות", ואילו מלומד אחר הבהיר שעמיר פרץ הוא סוציאל-דמוקרט, ירחם השם, ולא "מרקסיסט" (דהיינו, אין הוא מבין את האמת לאמיתה) ועל כן אין לחבור אליו. ואלו רק מעט מן הנימוקים, שאליהם מתווספות גם האשמות המוטחות בפרץ על היותו "שוביניסט" (זכרותו היא לרועץ בעיני פמיניסטיות לא מעטות) ועוד טענות יצירתיות, כמיטב היצירתיות הפוסט-מודרנית המשתרשת בשמאל הישראלי בעשור או שניים האחרונים.
מילים של אמת
אין לי כוונה להגן על פרץ, ולו משום שאיני חש צורך עז להתנצל על היותו של אדם יהודי, גבר, ישראלי, סוציאל-דמוקרטי או – גרוע מכל, ישמרנו האל – ציוני. או בקיצור, איני חש שפרץ צריך לבקש סליחה על כך שאין הוא חותם על טופס הצטרפות מיידי אל שורות חד"ש, אשר סייעה לשרון להוציא מיליארד שקלים מקופת המדינה לטובת פינוי שנוא-נפשה, מוסד ההתנחלות. אולם מן הראוי לומר את האמת, ודווקא עכשיו – כאשר ניתן עדיין לשנות, כאשר אפשר לסייע לפרץ לכבוש את מפלגת העבודה, בשעה שידוע היטב כי מדיניותו הכלכלית של נתניהו מחדדת את הביקורת בעם ביחס לאידיאולוגיות שונות של מפלגות שונות:
הפירוד והפילוג בשמאל, הניסיון לחסל כל ניסיון אמיתי ומאמץ כן לשינוי פוליטי ממשי המבוסס על הטיית המדיניות הכלכלית מן הנתיב הקפיטליסטי אל עבר זה הסוציאליסטי, הגידופים כלפי פרץ, הניסיונות לערוך לו דה-לגיטימציה – הן בשם שיקולים פוליטיים-רעיוניים צרים והן בשם יריבויות מפלגתיות שונות – כל אלו יעלו לנו – אלו החפצים בחברה ישראלית שונה, אחרת - ביוקר, יוקר רב.
הסירוב להתארגן ולהעמיד מחנה סוציאליסטי-דמוקרטי במפלגת העבודה, מחנה של פעילים אשר ביום הדין יתמוך בפרץ ויביא חברים במפלגת העבודה להצביע עבורו בהתמודדות על הנהגת המפלגה, יותיר אותנו מרוסקים למשך זמן רב. המעבר הנוח אל עבר חלופות חוץ-מפלגתיות, הבריחה מן השדה הפוליטי אל עבר זה החוץ-פרלמנטרי והאקדמי, ההימלטות מכל ניסיון להעמיד אידיאולוגיות במבחן ממשי של בחירות ותמיכה של "המונים" אשר מעולם לא היו מעורבים פוליטית – קרי, בבחירות – יעלה לשמאל הישראלי במחיר כבד וכואב.
ההפרטה המתמשכת של הכלכלה הישראלית, המאמץ לחסל כל שריד של מדינת הרווחה, הניסיון לערוך סיכול ממוקד להישגים בודדים שנותרו כמו גמלאות לקשישים ושכר מינימום לעובדים, יעלו לנו – אלו המודעים מבחינה חברתית ומעמדית – במחיר פוליטי כבד.
הקריסה של מערכת הבריאות והניסיון לחסל את החינוך הציבורי בישראל הם אותות מצוקה אשר היו צריכים לעורר זה מכבר סימני התארגנות והתעוררות בקרב שמאל המאמין ביכולתו לשנות. לצערי, הם עוררו סימני בהלה, בריחה, פחדנות, כיתתיות והתכנסות במסגרות קיימות.
איני מבקש להיות נביא זעם. הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, וכאלה אינם חסרים בנמצא בימינו. אך דברים של אמת מן הראוי להגיד, ולא נותר לי אלא לסיים כמאמר מרקס בסוף ביקורתו את תוכנית גותא, ב"דיברתי והצלתי את נפשי".
לא ברור. לדעתי מי שנשאר בצד התיאורטי - אקדמי זה דווקא הכותב. כולנו , השמאלנים למדנו שהדרך " הנכונה" להשפיע היא דרך הפוליטיקה הציבורית, הרשמית. זאת הדעה הנכונה , גם לי אין ספק בכך. אבל, וזה אבל גדול.
מה מצפה הכותב? איך בדיוק יגבו האירגונים החברתיים את עמיר פרץ? בכך שהם יהפכו לדובריו הרשמיים? הוא מסתדר לבד. איך הארגונים החברתיים יכולים לעזור לו בתוך מפלגת העבודה? פרקטית , איך זה בדיוק ייראה?
לא כמו עסקנות קטנונית שבדיוק עליה מתרגז הכותב?
מה לעשות שלמרות כל התאוריות הצודקות ההשפעה של ארגונים בלתי מפלגתיים גדולה יותר מאשר של פוליטקאי, גדול ככל שיהיה( כולל עמיר פרץכיו"ר ההסתדרות, לא כח"כ במפלגת העבודה) גוש אמונים לא היה צריך ח"כים כדי להקים את ההתנחלויות, 4 אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון אם תמיכה של פוליטקאי אחד.
אפשר גם להוסיף את הכח שצוברים הארגונים הירוקים , במידה רבה הם קובעים את סדר היום באמצעים משפטיים או חינוכיים שונים. גם אלה שרק כותבים, או רק מדברים משפיעים יותר ממה שנדמה. ההשפעה הגדולה נוצרת היום לא במסדרונות הכנסת, אלא בתקשורת. זה נורא קפיטליסטי , אבל זה מה יש.ההשפעה של שלי יחימוביץאו רינו צרור או "בולדוג" היא הגדולה ביותר. והם הרי עושים פוליטיקה ( ולא אקדמיה ) בדיוק במקום שבו משפיעים. נותר לקקות שהארגונים החברתיים והירוקים ימשיכו בקו הזה. להכניס יותר תכניות ללב הפריים - טיים. לסתום את האף לנוכח הסירחון בתקשורת במקום לסתום את האף בסירחון של הפוליטיקה. זה לא אקדמי להגיד את זה , אבל ככהזה מה שיותר עובד..
הדוגמאות של המגיב ארל לא משכנעות אותי.
א) גוש אמונים היה זקוק ועוד איך לתמיכה פוליטית נרחבת של חברי כנסת, שרים וראשי ממשלה. מפעל ההתנחלות התחיל תחת חסותו של שמעון פרס, והתפתח מאז תוך שיתוף פעולה הדוק ופורה עם גורמים פוליטיים. בלעדיו - הוא לא היה קם, וודאי לא מגיע עד כדי שינוי המפה הדמוגרפית בישראל.
ב) "ארגון ארבע אמהות הוציא את צה"ל מלבנון בתמיכה של פוליטיקאי אחד". נניח. צריך רק לזכור שהפוליטקאי הבודד הזה היה במקרה ראש הממשלה...
ג) הירוקים מכתיבים את סדר היום? אולי את סדר היום הוירטואלי. בינתיים כביש 6 סלול וממשיך להסלל, פסולת תעשייתית נשפכת לערוצי הנחלים וכן הלאה. דומה שהירוקים מצליחים לחולל שינוי משמעותי רק במקרים שבהם הם משמשים עלה תאנה לאינטרסים של הון, כמו במקרה של חוות הדגים במפרץ אילת. אלא שכמובן - במקרים אלה השינוי הוא לרעה ולא לטובה.
ד) כל הכבוד לרינו צרור, שלי יחימוביץ, חני קים, אריה כספי ז"ל ודומיהם. הם עושים עבודה קשה וחשובה. באמת. אבל לומר שהם מעצבים את המציאות הישראלית? שהם מעכבים באופן ממשי את רכבת ההפרטה? לצערנו, זה פשוט לא המצב.
ה) הבה נזכר בכל הקמפיינים הגדולים שכן הגיעו לתקשורת, ואפילו זכו שם לסיקור אוהד: שביתת הסטודנטים, שביתת הנכים, וקי כנפו... מה הם השיגו? מה נשאר מהשגיהם כעבור כמה חודשים?
אז אולי הקרב הפוליטי הוא כבר קרב אבוד. אולי. אבל אם כך הדבר - ודאי לא נוושע מן התקשורת.
כך או כך, כלומר תקשורת או לא תקשורת, על מה כבר מדבר מרחב? על התפקדות למפלגת העבודה. זה לא סותר שום צעד אחר שאפשר, צריך, מקובל או נוח לעשות, כמו הפגנה, מכתב לעיתון, סטיקר, בגצ, גלישה באינטרנט ו-או השמצה של כל מי שעושה את כל זה... ביום פקודה, והוא מתקרב, יוכל המתפקד לתמוך במתן וילנאי, ולהצביע ליכותניהו. ממילא אף אחד לא ידע את זה. מצד שני, הוא יכול לתמוך בפרץ ולהצביע עמירבודה. אבל כדי לעשות כך או אחרת, עליו קודם כל להתפקד. ועל זה מדובר. אז קדימה להתפקד. יש עוד זמן.
דויד ידידי
לידיעתך פרופ' שנהב כתב ביקורת על הספר: "המרוקאים – הנגטיב של האשכנזים".
ותמציתו - זהו ספר המחזיר את הדיון בעדתיות לפחות שלושים שנה אחורה.
http://www.ha-keshet.org.il/articles.asp?action=form&article_id=225
שלך
מתי
גם לי ברור שחייבים להתפקד לעבודה ולתמוך בעמיר פרץ.
הכי גרוע שיכול להיות הוא שנרומה שוב.
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אח"כ הוא שנרומה ע"י מישהו אחר, ואח"כ עוד פעם וחוזר חלילה.
ואולי לעתים נרומה פחות (כמו שלטעמי היה בשנים 92-95, למרות שלא היתה אז מדיניות מושלמת, ובכל זאת, הייתי מחליף אותה עם מה שיש מאז - "על עיוור")
אין לי/לנו פשוט ברירה, שינוי משמעותי אפשר לעשות, בטח לתחזק, ובודאי שלמשך זמן - רק באמצעות הפוליטיקה.
ולגבי "המזרחיים - הנגטיב של האשכנזים" אני לא מבין את הפחד והבריחה מהספר, אני רואה בו נסיון רציני, לבדוק תחושת של תופעה, בכלים אקדמיים-סוציולוגיים.
יצא לא רע, וכמובן כמו כל תיאוריה היא מורחבת לעתים לכסות דוגמאות שלא ממש קולעות, למשל עמיר פרץ בספר לא מתאים לדוגמא (ואני לא אומר את זה בהקשר של התמיכה בו, אין לזה רלוונטיות)
למרות החשש מהשימוש ב"מנטליות" לסטריאוטיפיים, יש מקום להתייחס ענינית לטענות של דפוסי התנהגות שונים - בהכללה - שאולי נובעים מנסיבות חיים שונות.
דווקא ההומניזם שלי מביא אותי למחשבה שמי שגדל בצורה שונה, ואין המדובר רק בעדות, גם בעושר ועוני, משפחות גדולות וקטנות, קור וחום, חברות חקלאיות ותעשייתיות וכו' כל אלו בודאי ישפיעו על דפוסי התנהגות אנושיים.
אלא אם כן אנחנו חושבים שגנטיקה היא בעיקר שעושה זאת.
ובכל זאת, בודאי שיש רצון חופשי, והאדם אינו רק התניה והבניה..
בתור מי שהזמין את דוד לאותו "ערב שומם" עם הרב מלכיאור,אני חייב לומר רק זאת- מסכים עם הדברים, אבל לצערי נכון לכתיבת שורות אלו, טופס ההתפקדות שלך דוד עוד לא הגיע למזכירות המפלגה!
בוא נדבר על עבודה תכל'ס (יש אצלי טפסים אם אתה צריך)גם להיות "פעיל חברתי" וגם לעשות "פוליטיקה" דורש יותר מפרסום מאמר או הופעה מטאורית בפגישת יסוד של פרוייקט ומיד אחריה העלמות- כשיצטנן להט המטאור ותהיה מוכן לחשל את גלעינו לכלי עבודה אמיתיים, אתה מוזמן.
שי כהן, חבר ועידת מפלגת העבודה ומועצת מחוז חיפה(לא ממש בגאווה)
וגם "פעיל חברתי" גאה
אמרתי לשי כהן, ואני חוזר ואומר: התפקדות למפלגת העבודה על בסיס אישי היא חסרת ערך. מי שלא מבין מה משמעות ההתארגנות הפוליטית וחושב בקריטריונים אינדיבידואליסטיים, ממילא לא יהיה מסוגל להגיע לאיזשהו הישג.
העובדה ששי כהן חבר במפלגת העבודה ובמועצה שלה אך מתנודד בין פרץ למלכיאור, יום ככה ויום ככה, רק ממחישה עד כמה חסרה אופוזיציה בעלת עקרונות ממשיים במפלגה.
אם מישהו מעוניין בליטופי אגו קולקטיביים, לא נראה לי שאני הכתובת.
אם אני מבין נכון, רצונו של הכותב הוא שעמיר פרץ ישתלט על מפלגת העבודה. איך בדיוק תמיכה של הארגונים החברתיים תסייע לו בכך? אולי קשה לקבל את זה , אבל עמיר פרץ יצטרך " להתמרכז"כדי לשאת חן בעיניי הגווארדיה הותיקה של המפלגה, ופרץ גם יודע את זה. ולכן נראה אותו גם בעתיד ממשיך להתחבר עם בני גאון ודומיו, וזה גם צעד נכון מבחינתו. היותו" חברתי" כבר לא מוטל בספק. אלקטורלית, הוא לא זקוק לתמיכה שכזאת. פרץ זכה לתהילה לא כיו"ר מפלגה קיקיונית, אלא כיו"ר ההסתדרות, שהיא בדיוק גוף פוליטי חזק אבל לא מפלגתי.
לא טענתי שהתקשורת צריכה להיות זירת הפעולה היחידה. רק ציינתי שהשפתעם גדולה בקרב על התודעה. לא מספיק גדולה , הם אכן לא עוצרים את רכבת ההפרטה( דימוי מצויין, איך עוצרים רכבת??)
הפוליטיקאים מושפעים מערוץ 2 ומידיעות אחרונות.. משם זה " לגיטימי" להשפיע מבחינתם. זה לא המקום היחיד שבו צריך לפעול, חס וחלילה, אבל לא צריך לזלזל בכח של הפריים - טיים( בתנאי שהוא לא חד פעמי..)
שלום דוד,
להלן מספר סתירות פנימיות העולות מדבריך:
1. אתה קורא לקוראיך לעזוב את פעילות השטח ולהצטרף לפוליטיקה. בד בבד אתה מגנה את מלכיאור ואנשיו, אשר הצטרפו לפוליטיקה על כל המשתמע מכך: כניסה למעמד של עשיה ממשית, תוך ויתורים אידיאולוגיים כבדים. נדמה לי , שקידוש הפעילות באופוזיציה, א-לה גוז'נסקי, הוא עוד תמרון הנועד למנוע השפעה ממשית ואמיתית. כמו כן נדמה לי, שהישענות על סירובו של פרץ להיכנס לממשלה, כדוגמה לפוליטיקאי שאינו מתלכלך, היא היסמכות על משענת קנה רצוץ. עמיר פרץ, ואינני אומר זאת לגנותו, ימצא במוקדם או במאוחר את דרכו לממשלה זו או אחרת, שמן הסתם לא תהיה משוש תקוותי או תקוותיך.
2. אתה מגנה את המרקסיסטים על דבקותם הדוקטרינרית במורם ורבם, ובו בזמן אתה הוא המטיף לדרך אחת ואין בלתה: הצטרפו למפלגת העבודה! למה דווקא העבודה? האם יש משהו במצע או במעשה של מפלגה זו בשנים האחרונות המרמז על היותה מגינת מדינת הרווחה? מפלגת העבודה, למרות מצעיה המעורפלים, מחוברת יותר מכל גוף פוליטי אחר לאצולת ההון של ישראל. תמיכה מבפנים בעמיר פרץ, המתימר לחדש את פניה, היא בהחלט ראויה, אך היא תהיה כרוכה בפשרות כבדות מאד.
3. אתה מלעיג על חסידי האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית על כך שהם מפרקים את תשתית המדינה הציונית, אך אינך מעניק לגיטימציה להתארגנויות בחברה האזרחית. התארגנויות אלו הן אשר נותנות במה לאלה המרגישים, מה לעשות, שההגמוניה הישראלית לא נותנת להם קול. דבקותך ב"פוליטיקה" כשדה העשיה הלגיטימי היחיד, תוך ערעור הרלוונטיות של התארגנויות שטח אותנטיות, הנותנות ביטוי לרחשי הלב והמחשבה של האנשים האמיתיים , מזכירה צורנית אידיאולוגיות טוטאליטריות אשר ביטלו לחלוטין את המרחב הפרטי של האדם.
בברכת חברים
מאור.
אני מבדיל בין התגובה לתוכן הדברים לתגובה לסגנונם.
האסטרטגיה של אימוץ דעותיו של אדם, ואחר כך התקפתו בטיעוניו שלו ממש היא, לכל הפחות, לא הוגנת ואף ילדותית.
אתה טוען כי "אמרת" לשי כהן חזור ואמור כי דרך הכניסה לפוליטיקה היא בפעולה קולקטיבית. כידוע לך עוסק שי כהן זה זמן בשידול אנשים לפעולה כזו ממש. לשם כך אף יזם (ממש כך!) פגישה שנערכה בשבוע שעבר לפעילים המעונינים לבחור בדרך זו.
ראוי, אם כן, כי קוראי "יסוד" יהיו מודעים לעובדה זו, ואולי אף ימצאו לנכון להצטרף לפעילות.
מאור שלום,
בנוגע לסתירות כביכול עליהן אתה מדבר, ברצוני רק להגיד כי:
ראשית, לא קראתי "לעזוב את פעילות השטח". אם להיות כנים, איני חושב שיש היום פעילות "בשטח" מלבד התארגנויות חסרות שחר אשר אינן משפיעות במאומה ונעלמות כאילו מעולם לא היו קיימות. סגן השר מלכיאור לא הצטרף לפוליטיקה תוך ויתורים רעיוניים כבדים – הוא הצטרף לממשלת שרון. האם אתה סבור שאפשר להיות חבר בממשלת שרון ולהטיף לשינוי חברתי ופוליטי? אם כן, אנא הסבר לי איך.
שנית, השאלה מה יעשה פרץ תלויה במידה רבה בלובי הפוליטי שיהיה לו במפלגת העבודה. בינתיים, כל אנשי ה"שמאל" שאמונים על התפלספויות פסבדו-סוציאליסטיות רק מחכים לכניסת פרץ לממשלה. אולם, אבוי, פרץ פותח במערכה חדשה להגנת זכויות השכירים הדפוקים ביותר במשק, בכלל זה המלצרים, אשר אינם מאורגנים בהסתדרות. זה לא נעשה מעולם. אז במקום לחזק את מחנה פרץ באמצעות התארגנות על בסיס סוציאליסטי בתוך מפלגת העבודה, אתה (ואחרים) מחכים שימצא את דרכו לממשלה ויסיים כאופורטוניסט שפילס את דרכו לכס השר על חשבון העובדים. אני מקווה מאד שזה לא יקרה, אולם במידה שזה כן יקרה, האשם יהיה בכל אלו שסירבו לחבור למפלגת העבודה באופן מאורגן (ולא להתברג אל תוך הביורוקרטיה שלה).
שלישית, במסורת של תנועת העובדים הבינלאומי, עוד מימי האינטרנציונל הראשון, עבור באינטרנציונל השני (הסוציאל-דמוקרטי), המשך באינטרנציונל השלישי, הקומוניסטי וכלה באינטרנציונל הרביעי, הטרוצקיסטי, יש הגדרה ברורה מאד למהות של "מפלגת עובדים". מפלגת עובדים היא מפלגה המונית אשר מתבססת על האיגודים המקצועיים ויש בה אגפים שונים, מנוגדים לפעמים, של סוציאליסטים. מפלגת העבודה, בניגוד למפלגת יחד (שהיא מפלגה ליברלית אשר אין לה אחיזה במעמד העובדים כמעט) או למפלגה הקומוניסטית (שהיא מפלגה סטליניסטית, אנטי-מהפכנית), מפלגת העבודה היא מפלגת העובדים היחידה בארץ. העובדה שמפלגת העבודה חברה לקמפיין ההפרטה וחיסול מדינת הרווחה מעידה על המשבר הקשה בו מצויה הסוציאל-דמוקרטיה, ועל הצורך לאגף את ההנהגה הימנית באמצעות התארגנות שמאלית-סוציאליסטית מבפנים. זה מה שקורה במפלגת העבודה באנגליה, שם הסוציאליסטים פועלים בתוך הלייבור הבריטי, ואחרים מנסים להקים התארגנויות סוציאליסטיות מחוצה לו, אך נכשלים.
רביעית, הפוסט-מודרניסטים והפוסט-ציונים אינם מפרקים את תשתית המדינה הציונית. כדי להקים בישראל מדינה דמוקרטית לא-ציונית יש צורך בהתארגנות פוליטית, ולא אקדמית, מה שהם אינם עושים. הנגע הפוסט-מודרני הגורס כי יש להתמקד במה שמכונה "המגזר השלישי" יונק ישירות משלילת הפוליטיקה כמקור לעשייה מהפכנית. לכל אורך שנות קיום תנועת העובדים, תמיד היו את אלה שהבינו כי יש לעבוד בתוך המסגרות הפוליטיות בהן ניטש הקרב על עתיד המדינה (פרלמנטים, איגודים מקצועיים ועוד) והיו את אלה – מתוך ייאוש או מתוך אי הבנת המציאות – שקראו לעבוד מחוץ למסגרות בהן מיוצגים "ההמונים", כולל חלק ניכר מאד מהאנרכיסטים. מי שמכנה את הקריאה לעבוד קודם כל בתוך המסגרות הייצוגיות של מעמד העובדים "אידיאולוגיה טוטליטארית", שיסביר בעצמו מה הוא מציע כחלופה, ומהו "המרחב הפרטי של האדם". רעב, עוני, דלות, היפלטות ממערכת החינוך, אפליה לאומית, אפליה אתנית, אבטלה ועוד הם חלק מאותו מרחב פרטי. ההבדל ביני לבינך, מאור, הוא שאני חושב שהאדם איננו קיים כשלעצמו אלא במסגרת שני מעמדות עיקריים בחברה, בחברה מעמדית, ומה שאתה עושה להיזרק אל זרועות הימין, שגרס כי "אין דבר כזה חברה, יש רק אנשים".
ההיסטוריה, מאור, ידעה רבים אשר בשם הכוונות הטובות ביותר הובילו לגהינום. הגהינום של רוב אזרחי ישראל הוא הפער והדיכוי המעמדיים. מי שלא מבין את זה, אולי עקב מעמדו ומיקומו במארג המעמדי בישראל, גם לא יבין את הצורך לפעול למען שינוי פוליטי להצלת מדינת הרווחה. פוליטיקה של אינדיבידואליזם איננה עומדת בשום מבחן – מחר אותו אדם יעשה כך, מחרתיים אחרת. פוליטיקה מעמדית עומדת למבחן ההיסטוריה וניצבת בפני אתגרים פוליטיים קשים מאד. למי שתומך באחרונה, אין ברירה אלא לצאת מתוך סיסמאות נבובות על "המרחב הפרטי של האדם" ולפעול למען שינוי פוליטי על בסיס סוציאליזם דמוקרטי.
בנוגע להערה של מאור:
הדבר היחיד שיש לי להגיד על המזגזגים בין המחנות השונים במפלגת העבודה – היום עמיר פרץ, מחר סגן השר מלכיאור, מחרתיים אלוהים יודע מי – היא שפוליטיקה מעמדית תובעת התייחסות עקרונית ועמידה על בסיס עקרונות. ארגון מפגש עם סגן שר החבר בממשלת ההפרטה, הכיבוש, חיסול מדינת הרווחה והלאומנות, הוא מעשה שאיננו מתיישב עם פוליטיקה מעמדית-סוציאליסטית, לא כל שכן עם עקביוּת ראויה לשמה מבחינת הרצון לארגן אופוזיציה שמאלית במפלגת העבודה.
אם כותב שורות אלו, כאנרכיסט (או, יותר נכון, כאנרכו-סינדיקליסט), יכול לחבור למפלגת העבודה ולסייע לחברי האיגודים לכבוש אותה, גם מי שהגדרתו הרעיונית איננה ברורה יכול להבין מה משמעות הצידוד במלכיאור לעומת התמיכה בפרץ. פוליטיקה מערבת בתוכה אחריות, והצטרפות לביורוקרטיה של מפלגת העבודה תוך זגזוג בין מחנות בה נראית לי תמוהה, בלשון המעטה.
דוד ידידי,
אני מבין שפרשת ממשרתך הקודמת כמדבררו (הלא רשמי) של פרופ' דני גוטווין ולקחת על עצמך את משרת מדבררו (הלא רשמי, אני מניח) של עמיר פרץ.
ברכותי על התפקיד החדש.
אתה בעד עשייה פוליטית. יישר כוח. גם אני. רק שאין לי אמון לא במפלגת העבודה ולא בעמיר פרץ. כנראה שזה הופך אותי לעוד אחד מאותם שמאלנים שאוהבים בעיקר להקשיב לעצמם (זה לא אתה במקרה?)
וחוץ מזה, ידידי היקר, אך לפני חודשים ספורים אתה התהדרת בחברותך באותו מוסד "אקדמי" אלטרנטיבי שאתה לועג לו במאמר זה. לא נאה לירוק לבאר ששתית ממנה.
תמשיך לכתוב מליצות באתר "יסוד". אני בטוח שזה ייקדם את החברה הרבה יותר מפעילותם של ארגונים חברתיים ושל מפלגות שמאל שברוב חוצפתן אינן מפלגת העבודה.
גיא פדה,
מרקסיסט, לא ציוני, גבר, יהודי, אשכנזי, משקפופר, מקריח, גר בכפר ערבי, וכו' וכו'
איך פתאום הפכה שאלת החברות בממשלת שרון לנייר הלקמוס?
אני מחזיק אצבעות שתחזיק מעמד הממשלה הרשעה הזו, ותעביר את ההתנתקות, אני מקווה שש"ס יכנסו לתוכה ויצליחו לכופף קצת את ביבי, ויחזירו משהו מהקצבאות...
אכן ממשלה רשעה,
אכן התנתקות חשובה מאין כמוה. זה לא נייר לקמוס
ובכל זאת, מלכיאור ו"תנופתו" נראים כמהלך סרק שמיועד רק להחליש את יוזמת "אדם" של עמיר פרץ..
דרך אגב גיא, איפה אתה גר?
דודי, גיא גר בכפר ערבי. זה מרשים כמובן, אבל מה זה משנה. שהרי הוא חי בזמן מטא-היסטורי כזכור. המהפכה הרי עומדת להתרחש בכל רגע. זוכר? כל מי שלא חושב ככה, הוא משת"פ עם הקפיטליזם, האימפריאליזם, המודרניזם, או בקיצור, הציונות.
אני השתתפתי בועידת העשוקים וראיתי את פרץ נואם ואז נכנס למלון כדי להתרועע עם אלה שנגדם הוא נאם.
נוסף לכך, לא ראיתי דוכן החתמה לחברות במפלגת העבודה. וגם לא דוכן החתמה למנוי ל"חברה".
והמסקנה?
שאלות מנחות: רבים מחברי הטובים עובדים על חשבון תרומות הבאות מאנשים כנגדם הם עובדים. מסקנה?
אני קורא בדאגה מהולה בשעשוע את אופי הדיון כאן
כתגובה חשוב לי לומר שאני מאד אוהב את דוד מרחב, שהוא אישיותץ יוצאת מגדר הרגיל, גם אם לא תמיד קלה להבנה
למעשה, אני חייב להתוודות שאני אוהב מאד את כל מי שזיהיתי מבין הכותבים כאן, ובטוח שאמצא הרבה מן המשותף גם עם אלו שאיני מזהה לאחר שנכיר
מלשון "קנאת סופרים תרבה חוכמה" אני זורק כפפה- בואו נשכיל לתרגם את הדיון המורכב כאן לאג'נדה מעשית שניתן לקדם בכל המשותף לנו. הדבר הראשון שאני מציע הוא קידום הדיון בדרך בה ניתן ל"שמאל" להשפיע מעשית על המציאות הפוליטית.
והיעד הראשון- הפיכת שאלה זו למרכזית בשיח של אותם מעוזות קטנטנים של חשיבה הומאנית בהם אנחנו מסתובבים, אני מוכן לקחת על עצמי את אזור חיפה ואת המכללה החברתית כלכלית ופורום הארגונים למאבק באבטלה כזירות ראשונות לפעולה
עכשיו אני מזמין אתכם לחשוב איתי איך פועלים להצבת "שאלת הפוליטיקה" במרכז הבמה בזירות אלו
(במאמר מוסגר, דוד, אשריך שמצאת מנהיג לתמוך בו, אני עוד לא- אינני "מזגזג" בין פרץ ומלכיאור, אלא מחפש, לצערי על דרך האלמינציה, דמויות פוליטיות בהן אוכל לתמוך- הבא בתור הוא דני עטר)
שלכם, שי
שלום שי, ותודה שאתה אוהב גם אותי.
תכנית פעולה:
א. הסברה בכל מסגרת ובכל דרך: מכללה חברתית, כתב העת חברה, כתבי עת אחרים, אתרי אינטרנט, וכד'. המסר: כיצד ניתן לעצב באופן מציאותי את החברה האנושית הספציפית שלנו [החברה בישראל על מרכיביה השונים], באופן השוויוני וההגון ביותר. על דרך השלילה: להמנע לחלוטין מתיזות אידאולוגיות מופרכות, הזויות, טהרניות או פלצניות במושגיהם, והוקעת כל מי שעושה זאת תוך שהוא מכתיר עצמו כ'שמאלן'. הנזק ש"שמאלנים" מסוג זה עושים הוא עצום. לעתים אני מרגיש שעדיף לי להשאר בבית ולשתוק, מאשר להיות מזוהה עם אנשים כאלו, אבל אז אני נזכר שאין ברירה, וצריך להמשיך, וכמו שאני לא נותן לגוש אמונים להפקיע ממני את המושג 'יהדות' ו'ציונות', כך אינני מוכן לתת ל"שמאלנים" מהסוג המתואר להפקיע ממני את המושג "סוציאליזם".
ב. התפקדות למפלגת העבודה, המפלגה היחידה שמסוגלת להיות מפלגת שלטון [לצד הליכוד כמובן].
ג. בחירה במועמד הפחות-רחוק מעמדותינו, ויצירת לחץ מתמיד עליו שלא יתרחק עוד יותר [יש לפרץ נטייה ברורה כזו. שמעתם אתמול את דבריו על "יובל ידידי"??? והוא לא התכוון ליובל אלבשן, אלא ליובל רכלבסקי, לא פחות]
ד. הקמת 'תאים' חברתיים בהם מתקיים שויון ולו יחסי, הלכה למעשה.
