הגלות מתחילה בתוכו
מאת: ניר מיכאלי :: 2005 / 02 / 19
הערות על ספרו של אילן גור זאב: 'לקראת חינוך לגלותיות - רב תרבותיות, פוסט קולניאליזם, וחינוך שכנגד בעידן הפוסטמודרני'. הוצאת רסלינג, 2004.
'מחולל פוסט מודרני' הוא פרויקט אינטרנטי שמאפשר לייצר בלחיצת כפתור וירטואלי טקסט פוסט מודרני בעל חזות אותנטית אך נטול כל משמעות. האתר מערבל באופן רנדומאלי בנק של מילים אופייניות, מבנה אותם למשפטים מורכבים מוסיף קצת שמות מוכרים וקישורים פיקטיביים והרי לכם הגות פוסט מודרנית 'תקנית'. נדמה לעיתים שכתיבתו של ד"ר אילן גור זאב יכולה היתה להשתלב באתר זה בטבעיות. כתיבתו של גור זאב מסורבלת, עמוסת מינוחים עצמאיים ומתובלת במלאי של מושגים לועזיים שלא תמיד קל לעקוב אחרי הקשרים ביניהם. הבנת הרעיונות מצריכה בדרך כלל קריאה חוזרת ונשנית.
חוסר נגישותם של חיבוריו עומדת בסתירה ליעדיהם המוצהרים ולתכניהם. הרעיונות בדבר שינוי חברתי ושחרור התודעה באמצעות יצירת תרבות וחינוך שכנגד, חינוך אחר, נותרים חסומים וסתומים בפני אלו המופקדים על הפעלתן של "הפרקטיקות המשעתקות" ביום יום – דהיינו רוב רובו של הציבור וביניהם המורים, וגם ההורים.
גור זאב מותיר, אם כן, את אנשי המעשה בחינוך ובתרבות מחוץ לשיח שנועד לאתגר את המציאות המחשבתית והמעשית ולייצר את התקווה ומסתגר בדלת אמותיו של מגרש המשחקים הפילוסופי.
הדרך לספר 'לקראת חינוך לגלותיות' היא כישלון נוסף של גור זאב בניסיון להפגיש את הציבור עם רעיונותיו. הספר מאגד בתוכו רשימות שאמורות היו להופיע כקורס במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. האוניברסיטה המשודרת הינה מוסד חשוב שמאפשר חשיפה לעולמה של ההשכלה הגבוהה בדרך שיטתית, מקיפה ובהירה. שידורי הרדיו והספרונים היוצאים לאור בעקבותיהם, אטרקטיביים מאוד לציבור רחב ומאפשרים לו להכיר תחומי דעת, מחקרים ורעיונות חדשים בקלות יחסית. גור זאב הוזמן להרצות במסגרת זו, סדרה בנושא הפילוסופיה של החינוך. אין ספק שזו היתה הזדמנות חשובה לחשוף ולהפיץ את רעיונותיו ברבים. אך גור זאב החמיץ אותה: הרצאותיו לא שודרו והרשימות עליהן התבססו לא הוצאו לאור במסגרת האוניברסיטה המשודרת. הוצאת 'רסלינג' יזמה מאוחר יותר את הוצאתן לאור של אותן "שיחות גנוזות" (כפי שגור זאב מכנה אותן) במסגרת ספר זה.
החזון – שיבה לגלות
גור זאב מבקר באופן נוקב את המעשה החינוכי ובמקביל מציע פדגוגיה אלטרנטיבית. מאלימותו של החינוך המנרמל, הנוכחת בכל רמ"ח אבריה של מערכת החינוך, הוא קורא להשתחרר באמצעות כינונו של פרויקט פדגוגי רדיקלי, ביקורתי ורב-תרבותי. עד כאן אין הוא חורג מגבולות פרסומיו המוכרים עד כה או מהדיון, האקדמי בעיקרו, הרווח בקרב הוגי 'הפדגוגיה הביקורתית' ברחבי העולם.
אבל לאותה 'חציבה חשיבתית', המתלווה בדרך כלל לפיצוח משפטיו של גור זאב, נוסף הפעם גם שפשוף תדיר של העיניים, לגימה מתמדת של מים וצביטה עצמית: האם הרעיונות האלה באמת כתובים שם? ההיינו כחולמים?
שכן בספר הזה גור זאב הולך צעד קדימה: לא רק ביקורת על המעשה החינוכי, לא רק חזון לפדגוגיה משחררת ופורצת את גבולותיו של הקיבעון התודעתי המשעתק. גור זאב מציב בספר הזה מתווה פדגוגי אלטרנטיבי ברור. ומהו אותו מתווה? חינוך לגלותיות – פשוטו כמשמעו.
גור זאב התייאש מהיתכנות קיומם של חיים יהודים הומניסטים מוסריים תחת ריבונות ואחריות יהודיים. הוא מסכם את הפרויקט הציוני וטוען שזה לא מאפשר אלא את כינון "ספרטה של מנוולים" האלטרנטיבה המוסרית היחידה היא לדידו – "חינוך דיאספורי" - חינוך לגלות ולגלותיות. הוא מניח שחידוש הגלות אינו בגדר אופציה אלא הכרח. כעת מה שנותר הוא לצייד את הדורות הבאים בכלים, כישורים, סטנדרטים רגישויות ועוד שיאפשרו להם השתלבות טובה והגירה מוצלחת.
טענתי היא שהחינוך לגלותיות שמציע לנו גור זאב סותר באופן מובהק את בסיסיה של הפדגוגיה הביקורתית, את הרעיונות והצדדים המעשיים אליהם הוא מטיף בעצמו כמעט לכל אורך כתיבתו האקדמית. החינוך לגלותיות הוא בעצם חינוך שמרני לעילא ולעילא. לא "חינוך שכנגד משחרר", אלא דווקא חינוך חד ממדי כובל.
שחרור או צייתנות אחרת?
גור זאב מציע לנו כאן חינוך מנרמל, אמנם לא לחברת ההווה שאותה מבקר, אבל לחברת עתיד שאת דיוקנה הוא מצייר לנו. מכיוון שחברת העתיד היא לדידו דיאספורית, גלותית, כל מה שנותר לחינוך הוא להכין את הדורות הבאים להשתלבות צייתנית בתוכה: "להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת השיבה לחיים בגולה", "להצליח אפילו במשחק הקפיטליסטי, שבעולם הטכנו מדעי העכשווי" או "להכשיר להתנהלות יעילה וראוייה של אדם קוסמו פוליטי... לאורח חיים אתי יצירתי" וגם "חינוך לגלותיות מנחיל כישורים בעולם רב תרבותי הכפוף כולו להיגיון ולפרקטיקות של הגלובליזציה הקפיטליסטית... מכשירים להתנהלות יעילה של יחידים מתוחכמים, מאלתרים, המצליחים להתקיים בה בעת בכמה וכמה רובדי חיים שונים ואף סותרים..."
גור זאב פורש בפנינו מישנה חינוכית שהיא לא אחרת מלבד סוציאליזציה נטו. כלומר חינוך השואף לשלב את התלמידים בחברת העתיד כמות שהיא ולא כמו שראויה להבנייה, חינוך ההופך אותם לאובייקטים מתפקדים ומסתדרים ולא סובייקטים יוצרים ומעצבים. קידושו של האינדיבידואל באופציה הגלותית מוצגת כאן כהשתחררות מלפיתתה הקולקטיביסטית של הציונות, כשבעצם היא כובלת את היחידים לתודעה אחרת, שאינה לופתת פחות - תודעה קפיטליסטית פונקציונליסטית.
אימוץ ניתוחיו ותחזיותיו התרבותיים, מוסריים, חינוכיים, פוליטיים ואחרים הפרושים בפרקי הספר, וקבלת בסיסיה הרעיוניים של משנת ה'פדגוגיה הביקורתית' מחייבת סדר יום חינוכי אחר מזה הגלותי: לא חינוך לקבלת מרותם של תהליכי המציאות וההיסטוריה, אלא דווקא חינוך כהצמחה של ריבונות ואוטונומיה אנושית שבכוחם לעצב את ההיסטוריה. לא חינוך כרכישת כלים ומיומנויות להשתלבות במציאות כמות שהיא או כמות שמציירים אותה מנסחיה, אלא חינוך כרכישת תודעה רחבה ועצמאית לשם יצירה ותיקון מתמידים של המציאות. (הרי אלה בעצמם מנוגדים למושג הגלות שכן טמונים בהם שחרור מאחריות שמתחייבת מאוטונומיה ומריבונות).
החינוך המשחרר והביקורתי, שבו מתהדר גור זאב, אינו נושא את המשמעות שיצקו להם הוגים כמו פאולו פרירה וג'ותן קוזול, אלא מהווה בעצם רשת הסוואה לחינוך אלים וכפייתי לא פחות מהחינוך נגדו הוא יוצא. נראה שלא שחרור של התודעה האנושית מכבלי הכפיה החינוכית עומד לנגד עיניו אלא רתימתה לשלשלאות חינוכיות אחרות "גלותיות".
פדגוגיה ללא תמונת עולם אינה אפשרית
המהלך הזה מעלה שתי מסקנות:
האחת - חינוך משחרר לכשעצמו אינו קיים – כל חינוך מציב לעצמו בהכרח יעד מעשי, בין אם זה, מודע ומוצהר ובין אם לאו. אמונה בחינוך היא אמונה ביכולת לעצב מציאות חברתית. לפיכך כל עיצוב חינוכי נגזר מתמונת עתיד חברתי מקווה. שחרור ממציאות יוליד בהכרח מציאות חלופית. לפדגוגיה הביקורתית דרושה השלמה בדמותם של יעדים חברתיים מנוסחים ומוצהרים. כשאלה נעדרים או כשהם מתכסים במעטה של ניסוחים פתלתלים, נגזר עלינו להציף ולחשוף אותם.
מסקנה זו מולידה את המסקנה השניה, לפיה הכתיבה ה"ביקורתית" המעורפלת נועדה בעצם לטשטוש מכוון של אותן מטרות חינוכיות-חברתיות. מיסוך היעדים החינוכיים בזיקוקי דינור ביקורתיים ומשחררים מהווה סכנה. המיסוך יוצר תודעה כוזבת של חופש וריבונות ללא גבול כשבפועל הוא כובל ומסליל את התודעה. המיסוך חוסך את הצורך לחשוף, לנסח ולהצדיק את תמונת העולם המקווה. כשתמונת העתיד איננה מנוסחת כיעד, אלא כחירות טבעית, אין כל צורך לעסוק בהיבטים מוסרים, היסטוריים, חברתיים. אין כל צורך לעמת את תמונת העולם הזו בתמונות עולם מקוות נוספות.
נדמה שחזון החינוך לגלותיות חושף את יעדיו החברתיים שעד כה דאג גור זאב להצפינם. כנראה שההזמנה שקיבל מהממסד הביטחוני להרצות על הפילוסופיה של החינוך גירתה את יצריו המתריסים עד כדי שמיטת ההסוואה. גור זאב חיפש לשתול ב"לב המאפליה" הדכאנית סדר יום מעורר זעם עד כמה שניתן. הלהט הוביל אותו לחשוף את העובדה שבעצם בינו לבין אותו ממסד אלים וספרטני אין הבדל רב: שניהם מעוניינים בהסללת הדורות הבאים לתמונת עולם מוכתבת, שניהם מאמינים שהחינוך מהווה מכשיר יעיל להובלה ולהטמעה זו. ההבדל טמון רק בבבואתה של תמונת העתיד. בעוד אלימותו של החינוך המימסדי נחשפה גם בזכות כתיבתו והגותו של גור זאב בעצמו, אלימותה של תפישת החינוך הגור-זאבית הוצפנה במושג השחרור ובהתנסחויות מסורבלות ומתעתעות. בעוד החינוך הממסדי אינו בורח ממשקלה של האחריות הקולקטיבית הנובעת מריבונות מבקש גור זאב לבטל אחריות זו.
חינוך לגלותיות הוא איפוא חינוך מנרמל שכנגד.
וכפראפרזה על דברים שהטיח יגאל אלון בחיים רמון בתחילת דרכו הפוליטית, ניתן להגיד כלפי הגותו של גור זאב: מה ביקורתי בו מלבד התנסחויותיו...
מה זו הגלותיות הזו?
תובנות אלה, יוצקות משמעות חדשה לכתיבתו המוקדמת של גור זאב. עיון חוזר בפרסומיו הרבים יבהיר כעת את מה שהיה סתום עד כה. מבקריה של הפדגוגיה הביקורתית הגור-זאבית, טענו בין השאר כי היא דה קונסטרוקטיבית, שוברת ומנתצת בלבד. וכי היא חסרה חזון חינוכי מבנה ומעורר. במקומות אחרים, כולל בכתב עת זה, נכתב כנגד הפדגוגיה הביקורתית הגור-זאבית שלמרות שהוא אינו מצהיר על כך ולעתים אף אינו מודע לחזון כזה, סדר היום הפוסט-מודרני מייצר חזון חברתי מוגדר שבאופן כללי הולם דווקא את תפישת העולם הליברלית קפיטליסטית. כלומר שהפירוק המופיע בה הוא רק פירוק לכאורה שלמעשה מקדם סדר יום התואם להפליא את תפישת העולם הליברלית קפיטליסטית.באמצעות חשיפת היעדים הגלותיים והערוצים החינוכיים שיובילו אליה, הוכיח גור זאב כי הביקורות הללו זיהו את בעיותיהם של ניסוחיו המוקדמים די במדויק.
הדיון צריך לעבור כעת מהמישור החינוכי אל זה החברתי. שם על גור זאב לנסח את חזונו ביתר יושרה ועקביות. רק לאחר מכן עליו לשוב ולנסח את ההבנייה החינוכית שתקדם את אותו חזון.
לשיטתו, ניסוח שלם וקוהרנטי כזה יקנה לו, ברבות הימים, מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית כחוזה קץ המדינה, מבשר חורבן הציונות והוגה החינוך הגלותי המתחדש. אילן גור זאב יופיע אז כחוליה בשרשרת המפעלים הרעיוניים החינוכיים הדכאניים ולא כמי שהציב אלטרנטיבה אליהם.
בבנין הגלות ננוחם.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
לפני מספר אמנון רז-קרקוצקין כתב מאמר (ב"תיאוריה ובקורת" - אלא איפה?) בשם "גלות בתוך ריבונות", במאמר זה הוא בעצם הלך באותו הקו של גור-זאב.. בשבח הגלותיות על נפלאותיה..
אני הבאתי את המאמר לקולות בנגב מתוך כוונה לפתח דיון בן שני צדדים (הדיון לא התפתח מסיבות לא רלוונטיות מלבד אחת, שפתו ה"פוסטית" של המאמר..):
הצד האחד - בו אני מזדהה לגמרי עם ניר, הוא בקורת על געגועי הגלותיות הללו המשכיחים, מדחיקים, מסתירים במכוון את עוולותיה הנוראיות של החברה היהודית של הגלות ממנה ברחו אנשים בעלי מוסר ומצפון כמו ברנר...
הצד השני - ואותו אני קורא לכל הקוראים לאמץ, הוא הדבר שמצב "גלותי" יכול ללמד כל אחד מאיתנו, והוא ההפך מתחושת אדנות/התנשאות/כוחנות...
אני מדבר על חלק שחסר מאד ביחסים האנושיים אצלנו ובכלל, מידה של רכות, סבלנות ואמון ועוד מלים יפות..
אכן, "הגלות" יכולה לעזור בלימוד של זה (ויכולה גם לא.. אך יש לה סיכוי רב יותר בכיוון אחד..)
כמו שהריבונות יכולה ללמד את היפוכם המזויע כמו שאנחנו רואים עכשיו.
ובזה אנחנו מגיעים בעצם אל כל ה"שאנטי-באנטי" וההתנגדות הנכונה והאוטומטית שלנו.
ברור שרוב הניו אייג' הוא בריחה והונאה משאלות של בנין חברה וסדריה.
אבל לעתים הוא גם מעיד על הרצון הגדול לחיים של משמעות- וזה דבר שצריך לכבד ולקדם.
איך מחברים? איך נשנענים על הרצון שלעתים קרובות הוא אוטנטי, בשביל להעמיד את השאלות החברתיות של אתר זה?
לא יודע, אני עוד אחשוב על זה ואחזור לכאן..
לא סביר שמישהו יתנגד לשאיפה לצניעות, מתן כבוד וכו'. לא ברור מצד שני איך מצב הגלות מעודד זאת. הגלות היהודית יצרה בדרך כלל עיוותים של בדלנות עויינת, מהסוג שאנו עדיין חווים בארץ בשכונות מסויימות; הגלות היהודית יצרה התרפסות של הקטן והעני בפני בעל המאה ובעל הדעה; הגלות לפיכך יצרה שנאה עצמית והתנכרות בין בני אותו עם; ולא פחות חשוב: ניכור ועוינות כלפי 'הגוי', על מעשיו החברתיים, הפוליטיים והאחרים. מה לכל הקרוצקיניאדה הזו ולערכים המבורכים והחשובים של כבוד וכו'? לדעתי, כלום. ואגב, מי שחושב שריבונות יכולה להתקיים בלי עוולות כלפי פנים וכלפי חוץ, שישכור לו דירה ליד היהודים הטהורים אלי קדורי וג'ורג' שטיינר, שנהו בחייהם ובמותם מעולם טהור, שמנוהל על ידי היאוש הבריטי הנוח, יאוש בריטי לאומי שהתגבש במשך מאות שנות ריבונות וטרום ריבונות... עד כדי כך מוצלח היה 'היאוש הבריטי', שהוא שימש מקלט מועדף ליהודים גלותיים כמו השניים הנ"ל ורבים נוספים. החשיבות של השניים הנ"ל, היא שממקום מושבם הנוח באוקספורד, הם הרשו לעצמם למתוח ביקורת קטלנית על הלאומיות הדורסנית, בדיוק כשם שהאדונים קרקוצקין וגור-זאב ממקום מושבם הנוח באקדמיה מותחים פסיבדו-ביקורת על הלאומיות היהודית.
מה לעשות, לריבונות יש מחיר גבוה. אבל יש לה גם כמה יתרונות. לא במקרה גם אחינו הפלסטינים כמהים לאחת כזו. ונכון שייטב לנו אם נעזור להם להשיג אותה, אבל לא במחיר התבטלות גלותית, אם בפוליטיקה העכשווית ואם בזהות הציונית שלנו.
והיום ראיין אבי כצמן עוד אחד ממחייבי הגלות ושוללי הפוליטיקה, איש מלא סתירות כרימון ששמו הפרטי דרור. לצערי לא קלטתי את שם המשפחה כי הצטרפתי לדיון באיחור. כך או כך, לדידו הקשר בין בני האדם הוא "תרבותי" בלבד, ואין שום חשיבות להתארגנות פוליטית, והיא אף מזיקה. לשאלה מדוע איננו שב לאנגליה הנהדרת, ענה דרור כי חובות הפרנסה מחייבות אותו להשאר בארץ כי כאן הוא יכול לדאוג לשלוש ילדיו טוב יותר. ואתה רוצה לצעוק דרך הרדיו חזרה, אבל גם אם תשב באולפן האיש לא ישמע... ממה נפשך, אם במסגרת "הציונית" יכולת ההתפרנסות שלך יותר גבוהה אפילו מבאנגליה המעתירה ["אינני מבין מה היה רע להמשיך לחיות תחת שלטון המנדט", או "יהודים וערבים חיו מצוין זה עם זה לפני היות הציונות" ושאר פנינים א-היסטוריים טהרניים וצדקניים כגון דא], אז יש או אין תפקיד מועיל ללאומיות הפוליטית?? [תשובה: כן. היא יצרה שוק עבודה בו ליהודים יש עדיפות. האם זה חייב לבוא על חשבון ערבים-ישראלים? לאו דווקא, אבל גם אם בינתיים כן, אין לבטל את היתרון שבהעדפה יהודית מתקנת היסטורית גם אם זו יוצרת הפליה יחסית כלפי ערבים]. אלא שאם הוא יודה בכך, אז: א. טיעונו הפוסט\אנטי-ציוני יפול. ב. הוא יהיה חייב לתמוך, ולו בפטפוט, בפעולה פוליטית. וזה כבר באמת יותר מדי בממלכת המצפון הנקי והידיים הזכות מכל לכלוך.
לצערי הכותב לא הבין את הכוונה של אילן גור זאב. קראתי את ספרו של ד"ר גור-זאב ואני משתתף בסמינר שלו בנושא זה באוניברסיטת חיפה וכוונתה של הפילוסופיה הדיאספורית שלו אינה גלות במובן הגלותי המקובל של המילה (היינו נטישת ישראל, עזיבה לגולה כזו או אחרת). זו פילוסופיה שלמה אשר במרכזה יצירתיות, אהבה, אחריות וחוסר רצון להישאבות ל"בית", כל בית שהוא, יציאה כנגד קולקטיביזם שיש בו דריסה של האחר. בסמינר אנו, הסטודנטים, מנסים לפענח את הפילוסופיה וכל אחד מאיתנו העניק לה משמעות, הן בתחום השירה, הן בתחום הפוליטי, הן בתחום הסביבתי, הן בתחום הריקוד והן בתחום ההשתמעויות השונות, אף ביחסי ערבים-יהודים.
עקרון הדיאספורה הוא המשך מתבקש של הרלטוויזם האפיסטימולוגי שמאפיין את כתיבתו של גור זאב מראשיתה. במסגרתו של זה, כל סימן וכל הגדרה נתפסים באופן בלתי דיאלקטי על צידם השלילי גרידה.
לטעמי זו כמובן טעות.
