למה החולים לא מתארגנים?

מאת: גילי גופר  ::  2005 / 02 / 2

הבוקר (יום רביעי) התחיל עם מכתב הרופאים. כבר כמה ימים שאפשר לשמוע, לראות ולקרוא שבתי החולים בקריסה, שהמחלקות עולות על גדותיהם, שהרופאים אינם עומדים בלחץ, שאין מספיק אחיות, שמסדרונות בתי החולים וכן חדרי האוכל וחללים לא מתאים אחרים משמשים לאשפוז, שולחים חולים הביתה ללא טיפול ועוד.

ביום שלישי בערב (1 בפברואר) שלחו מנהלי המחלקות הפנימיות, הסובלות העיקריות של הגל הזה, ויושב ראש הסתדרות הרופאים, מכתב לראש הממשלה. הם מתריעים על המצב החמור על הזילות בכבודו של האדם וגם בחיי אדם. זה לא סתם מכתב קיטורים – הם מצביעים על פתרונות מידיים למצב: ביטול קיצוץ מתוכנן(!!), הקצאת משאבים ותגבור משמרות. במכתב מגבים הרופאים את טענותיהם בהשוואות מספריות עם נתוני אשפוז בארצות אחרות.

בתכנית הבוקר שלו ראיין רפי רשף את אחד החתומים על המכתב. הרופא תיאר את המצב במחלקה שלו. אין טעם לחזור על התיאור, אני בטוחה שכל אחד שמע או ראה תיאור דומה. רשף שאל איך זה שהמחאה באה מצד הרופאים ולא מצד החולים, שסבלם הוא הגדול יותר, והרופא ענה שבאמת אינו יודע ואינו מבין כיצד לא התארגנו החולים או בני משפחותיהם למחאה.

והרי התשובה בגוף השאלה: לא רק שהחולים הם קבוצה חלשה גם כך, הרי שהפרטת מערכת הבריאות השאירה רק את החלשים ביותר להתלונן על מצב המערכת הציבורית. המרואיין איחל לרשף בריאות והוסיף שאם חס וחלילה יהיה חולה הוא מקווה שלא יאלץ לשכב במסדרון. כמו שכולנו יודעים, רפי רשף, וגם אני מאחלת לו בריאות ואריכות ימים, לא ישכב במסדרון. ולא בני משפחתו, שגם הם, אני מקווה, לא יזדקקו לאשפוז אלא לצורך לידות. העניין הזה נכון לא רק ל'ידועונים' וחברי כנסת שאמורים לקבל טיפול של VIP בבתי חולים (כך שמעתי פעם בתכנית רדיו). כל השכבות החזקות בחברה יקבלו טיפול סביר בבית החולים, גם אם ימצאו עצמם חלק מהזמן במסדרון.

הבעיה של כולנו היא שמערכת הבריאות היא הבעיה של החלשים.

אמרו לנו שמה שמשלמים מי שיכולים כדי לקבל טיפול רפואי פרטי ישפיע על מצב בתי החולים בכלל; שהתשלום הזה יביא לשיפור השרות גם למי שאינו משלם; שיקטין את הלחץ על המערכת הציבורית. גם זה אינו נכון – השרות הפרטי בא על חשבון השרות ציבורי, התורים מתארכים והופכים בלתי אפשריים (פעם הציעו לחברה שלי תור לבדיקות של חודש ששי בהריון בעוד שלושה חודשים...). בנוסף לזה המצב בו מי שיכול מקבל שרות פרטי, משאיר בשרות הציבורי את מי שמתקשה מאוד לדרוש שיפור ברמת השירות. וזה נכון לא רק לעניניי בריאות: מחירי התחבורה הציבורית יכולים לעלות, ועלו לא מעט בשנים האחרונות, כי מי שמשתמש בתחבורה הציבורית הן השכבות החלשות ביותר. אפשר להפסיק קוים ולשנות אותם מפני שהמשתמשים בהם לא ידעו כיצד למחות ולא יהיה להם מקורב להתקשר אליו כדי לסדר את העניינים. אבל לכבישים ולאוטובוסים אין רופאים שיצאו למאבק בשם הקבוצה החלשה אותה הם משרתים.
מזלה של מערכת הבריאות, שעוד עומד לה במידה מסוימת, שעובד בה ציבור חזק יחסית, מודע יחסית (גם אם עייף מאוד) ולא פחות חשוב – מאורגן; מאורגן בהסתדרות רופאים שדואגת גם לתנאי העסקה אבל גם לחולים. הארגון הזה מאפשר לרופאים למחות, להתריע וגם, כך אני מקווה, להשפיע.

הפרטת מערכת הבריאות, וההפרטה בכלל, השאירה את הזירה הציבורית לחלשים. החזקים יכולים להסתדר כמעט בכל התחומים באמצעות תשלום ואולי גם קצת קשרים. אבל רק לכאורה - בעיית הרפואה אינה הבעיה של העניים והחולים ואפילו לא של הרופאים. היא הבעיה של כולנו. לא רק בגלל שאנחנו סולידריים ואוהבי אדם באופן כללי, אלא מפני שזה משפיע עלינו. הרפואה היא שרות ציבורי גם אם אפשר לקבל אותו באופן פרטי. כך גם החינוך, התחבורה, החשמל, המים ואולי אפילו הבנקאות. רמת השירות שמקבל כל הציבור בתחומים אלא משפיעה על האחרים. חינוך חלש מרופף את עמדת ישראל בשוק העולמי (ע"ע פינלנד), תחבורה ציבורית חלשה משפיע על הלחץ בכבישים ועל איכות הסביבה, ושרות בנקאי דרקוני יכול להגדיל את כמות הנזקקים לקצבאות – על חשבוננו - שלא לדבר על סכנת התמוטטות המערכת הפיננסית.

ההפרטה משאירה את הקבוצות החלשות לבד בזירה הציבורית, וכולנו, או לפחות כמעט כולנו, נסבול מזה.