"לא צריך שיתנו לנו מתנות"
מאת: מורן סבוראי :: 2005 / 03 / 8
משפחות חד-הוריות ומדיניות הקיצוצים של משרד האוצר - ראיון
את יעל פגשתי בגינת השעשועים. במשך החודשים האחרונים, כל פעם שהגעתי לשם כדי לקחת את בני מהמטפלת, מצאתי גם את יעל שעשתה "בייביסיטר" לאחד הילדים מהגן. יעל עובדת ב'ניצן' (אחת מרשתות הגנים הפרוסים ברחבי הארץ). שמעתי לא אחת שהיא נחשבת למטפלת-אחראית מחוננת, אולי הטובה ביותר באשכול הגנים של 'ניצן' שליד ביתי, אולי הטובה ביותר בכלל. לא רק שהיא נעימה לילדי הגן, היא גם מנהלת את צוות המטפלות שעובדות איתה בכשרון רב ומשרה על כולם שלווה. במפגשים בינינו בגינה, למדתי להכיר בה אישה נעימת הליכות, חכמה ובעלת חוש הומור. לכן, שמחתי להציע לה לקחת את בני, עידו, לשעה-עד-שעתיים כל יום אחר-הצהריים בשנה הקרובה. יעל ענתה שהיא לא תוכל. היא חייבת לקחת עבודה נוספת, מרוויחה יותר, בנוסף לעבודתה ב'ניצן'. בעקבות השיחה הזו בינינו, נולד הראיון. נפגשנו בביתה, על כוס קפה, בשבת בבוקר.
יעל נולדה ב-1965 בתל אביב. בצבא היא שירתה כמורה חיילת לילדים, עבודה שהיתה, לדבריה, מאוד מספקת ומאתגרת, אפילו "תענוג". לכן, היא נשארה הרבה בבסיס ובקושי חזרה הביתה. היא אהבה את העבודה עם הילדים ומטבע הדברים חשבה להמשיך בכך גם אחרי הצבא. החיים הובילו אחרת.
בצבא היא הכירה את מי שיהיה בעלה לעתיד, לא ממש ביחידה בה שירתה, אבל ביחידה סמוכה. על הקשר עם בעלה לעתיד היא מספרת שההורים והסביבה הקרובה מראש אמרו לה שזה לא מתאים. לדבריה, "הוא היה יותר מדי קנאי ונונדניק". עם האחים שלו לא היה לו קשר משפחתי חם. אבל יעל לא ראתה את מה שאחרים ראו. לא שהיא היתה מאוד מאוהבת, אמא שלה אומרת שהיא פשוט לקחה אותו בתור עוד מקרה טיפולי, מצא חן בעיניה שיש לה עוד מישהו לטפל בו. הם התחתנו כשיעל היתה בת 22.
שנתיים אחרי החתונה נולד הבן הראשון. ואחר כך, תוך שש שנים עוד שניים. במהלך השנים האלה הקשר עם בעלה הלך והשתבש. מה שהיא לא ראתה בהתחלה, הלך ונעשה ברור ובעייתי יותר. הוא היה אלים כלפיה וגם ניסה לתקוף את הבן הגדול. לדברי יעל: "כל התסכולים יצאו עלי ועל הבן הגדול".
אם חד הורית
בשלב מסוים, כשהבן הגדול היה בן שש והקטנים בני שנה ושנתיים, היא יצאה מהבית ועברה לגור בדירתה הנוכחית. בשלב זה כבר היו נגד בעלה כמה תיקים במשטרה על אלימות במשפחה. בעלה תמיד איים שאם היא תעזוב אותו הוא לא ישלם מזונות. למרות שבית המשפט פסק תשלום מזונות לילדים, היא החליטה לא להפעיל הליכי הוצאה לפועל. לדבריה, "לא לקחתי ממנו מזונות כי לא רציתי להתלכלך בזה. היו הרבה תיקים עליו על אלימות במשפחה שהמשטרה פתחה ולא רציתי שימשיכו ריבים בבית, מעל הראש של הילדים".
יעל ויתרה על תשלום מזונות ישיר מבעלה ופנתה לביטוח לאומי. מאז, לאורך שנים, היא קיבלה סכום השקול ל-1800 ₪ עבור שלושת הילדים. אלה נוספו לשכר עבודתה ב'ניצן' ולסכומים שהרוויחה אחר-הצהריים מטיפול נוסף בילדים (בייביסיטר) והספיקו, אמנם בדוחק, לה ולילדיה למחייתם.
תמיד אישה עובדת
יעל גרה בדירה קטנה: שני חדרי שינה בהם גרים שלושת הילדים וסלון צפוף שבו כולם נפגשים, רואים טלוויזיה ומדברים. הסלון משמש גם כחדר השינה שלה. הילדים, שלושתם מטופחים. אם מי מהם זקוק לשיעור עזר כדי להסתדר בלימודים – הוא מקבל את זה וכל אחד משלושתם הולך גם לחוג אחת לשבוע אחר-הצהריים.
יעל היא אישה עובדת, והיא גאה בעבודתה. תמיד עבדה, גם בתקופות הכי קשות. לדבריה: "אמא שלי אף פעם לא עבדה. היא תמיד היתה הצל של אבא שלי. תמיד עקרת בית. אני בדעה שכל אישה צריכה לעבוד. אישה לא צריכה להיות תלויה בגבר". במשך השנים היא התקדמה במקצוע שלה וגם, כפי שצוין, רכשה לעצמה, בדרכה השקטה, מוניטין. היא גם למדה קורסים והשתלמויות שמאפשרים לה להיות מטפלת אחראית בכיתת-גן של ילדים צעירים. למרות שהיא מטפלת בכירה ב'ניצן', שעברה קורס הכשרה כדי להיות מטפלת אחראית וצברה 15 שנות ניסיון במקצוע, למרות ההצלחה הרבה שלה בעבודתה, שכרה הוא 3,300 ₪ עבור 36 שעות שבועיות (שישה ימי עבודה בשבוע מ- 7:00-13:00), המחושבות כ- 85% משרה. בשיחה, מציינת יעל את שעות העבודה הרבות שהיא משקיעה מעבר לשעות העבודה הרשמיות: בישיבות צוות, מפגשים עם ועד ההורים, הכנת הפעלות לילדים, קישוטים לכיתת הגן, ברכות לימי הולדת ועוד.
בדבריה, הביעה יעל עמדה ברורה נגד תשלומי ביטוח לאומי שמגיעים לאנשים הלא נכונים או שמתקבלים על-ידי אנשים בשל העובדה שאינם עובדים. יש לה דעה נחרצת נגד מובטלים או אנשים אחרים שמוציאים מהמדינה כסף סתם, "עובדים על המדינה". לדבריה: "כל אדם צריך לעבוד. בן אדם צריך לדעת שהוא שומר על הכבוד שלו והולך בבוקר לעבודה. אם בן אדם רוצה לעבוד – הוא מוצא עבודה."
לגבי אמהות חד-הוריות, עמדתה שונה. יעל מתרעמת על כך שצמצום התשלומים למשפחות חד הוריות על-ידי משרד האוצר פגע בילדים ועל כך שהתעמולה סביב צמצום זה הביאה לפגיעה בתדמיתן העצמית והציבורית של משפחות אלה. לדבריה, "למה לא מציינים שיש אמהות חד-הוריות שכן הולכות לעבוד. לא צריך שיתנו לנו מתנות. אבל צריך שישלמו מזונות לילדים. צריך לפטור את העניין במאבק משפטי. בגלל שאבא שלהם לא משלם ובגלל שאי אפשר לחיות ממשכורת אחת, הילדים שלי צריכים לקבל מזונות מביטוח לאומי. בזה אסור לפגוע. לא פוגעים בילדים". לדבריה, "הבעיה עם מה שביבי עשה זה שהוא פגע בילדים ובצרכים שלהם. מה שעשו זה לפגוע בילדים ולפגוע בשם של כל ציבור האמהות החד-הוריות. חלקן נשים עובדות, שעובדות קשה, ואת תשלומי המזונות לילדים אסור היה לקצץ".
"קריירה משולשת"
צמצום התשלומים למשפחות חד-הוריות מאלץ את יעל לקחת עבודה נוספת לאורך שעות רבות ביום. תשלום ה"מזונות" שקיבלה מביטוח לאומי לאורך השנים עבור שלושת הילדים, 1,800 שקלים, צומצם ל-800 שקלים בלבד. וכך, למרות שהיא עובדת בגן כל יום מ-7:00 עד 13:00, בשל השכר הנמוך שהיא מקבלת ובשל צמצום תשלומי המזונות, היא צריכה לקחת עוד עבודה (בלשונה של יעל, "פרוייקט"). אחרי שש שעות עבודה בגן היא הולכת לעבודה נוספת, עד 19:00 בערב, המשלימה את שכרה ומאפשרת לה לגדל את שלושת ילדיה. בסך הכל, יעל נאלצת היום לעבוד 12 שעות ביום, כל יום, זאת בנוסף, כמובן ל"קריירה שנייה" בתור אם ועקרת בית – בביתה שלה. ואם היא עדיין מחייכת ומתפקדת זה רק בגלל החוסן הפנימי שלה, מפליא לכל הדעות, והאופטימיות שלא עוזבת אותה.
אז מה לעשות? יעל חוזרת ואומרת שאסור לצמצם את התשלומים לילדים. אסור לפגוע בסכומים האלה. צריך לצאת למאבק משפטי נגד זה. היא מדגישה שהיא תמיד עבדה ושהיא לא מקבלת השלמת הכנסה או סכומים אחרים. אבל הממשלה צריכה לשנות את המדיניות שלה. לא להתייחס לאמהות חד-הוריות כאל גנבות. על ויקי כנפו היא אומרת ש"היא מגעילה אותי". כל הישיבה הזו באוהלים, היתה, לדברי יעל, לא לעניין. היה צריך להציג את כל המאבק בצורה יותר מכובדת ולטפל בנושא באופן כללי, לא רק באותן נשים שישבו באוהלים.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
