מתקפת-הנגד של הנאורות
מאת: דוד מרחב :: 2005 / 03 / 19
הערות על ספרו של אדם חפרי-וינוגרדוב: "אדם סמית - פילוסוף הנאורות", הוצאת מפה, 2005.
אם ישראל בשנות העשור האחרון של המאה העשרים היתה מקום לפריחתו של הפוסט-מודרניזם החובק-כל, נראה כי ישראל של תחילת המאה הנוכחית מהווה כר פורה לצמיחת ספֵרה אינטלקטואלית של ישראלים המבקשים לעצב את חברתם בדמות ערכי הנאורות ובכך להשיב מתקפה שכנגד.
לאחרונה הופיע הספר "אדם סמית – פילוסוף הנאורות", שכתב אדם חפרי-וינוגרדוב. האחרון, משפטן והיסטוריון הכותב דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, כתב ספר לא עב-כרס במיוחד ומכובד למדי אודות אדם סמית. הספר, שיצא לאור השנה בהוצאת "מפה", הוא לכאורה עוד ספר על פילוסוף כלשהו מן המאה השמונה עשרה, בן למסורת הסקוטית המפוארת ממנה יצא גדול הפילוסופים דוברי-האנגלית מאז ומעולם, דייויד יום. אולם בכותרת, כמו במקרים רבים, הסיפא חשוב יותר מן הרישא, וכינויו של סמית "פילוסוף הנאורות" (enlightenment) – בהבלטה, על כריכתו המהודרת של הספר – מעיד לא מעט כי מדובר בסוג של כתב הגנה, ועל כך ידובר בהמשך.
את ההקדמה לספר כתבה ההיסטוריונית של הרעיונות ד"ר פניה עוז-זלצברגר, בוגרת אוניברסיטת אוקספורד ותלמידתו של סר ישעיה ברלין המנוח, מגדולי הפילוסופים היהודים במאה העשרים. עוז-זלצברגר איננה מותירה ספק באשר לכוונת הספר. "המדעיות, האנושיות ותקוות הקידמה של אדם סמית מצויות בפסגת הישגי הנאורות, שהיתה תנועת הרפורמה הנרחבת והאופטימית ביותר שצמחה אי-פעם באירופה", כותבת עוז-זלצברגר, ומוסיפה כי הספר "מבהיר עד כמה הנאורות האירופית בכלל, ומחשבת המוסר והכלכלה של אדם סמית בפרט, רלוונטיות לזמננו אנו. ואפילו למקומנו אנו". יחד עם זאת, עוז-זלצברגר, המבהירה היטב כי מדובר בכתב הגנה מקורי על הנאורות ורעיונותיה, משאירה מקום לסקרנות. הלא אדם סמית מזוהה דווקא עם הקפיטליזם, ואלו שאימצוהו אל חיקם בחום כאילו היה בשר מבשרם לא היו אלא פילוסופים, פוליטיקאים וכלכלנים אשר, כמאמרה של מרגרט תאצ'ר, סברו כי "אין דבר כזה חברה; יש רק אנשים". האם יש בספר זה משום רצון להגן דווקא על אותו "קפיטליזם חזירי", המגונה על-ידי מודרניסטים בני-זמננו, הזוכרים לטוב את הלורד ג'ון מיינארד קיינס המנוח? האם כוונתו היא להבהיר לקורא שמטרת הנאורות הנה הפרטה חובקת-כל, העשרת העשירים, מסירת השלטון בידי הבורגנות המתעשרת והפרולטריון המתרושש, כתיאורו של מרקס, והשלטתה של אותה "יד נעלמה"?
כאן טמונה ההפתעה, הטומנת בחובה סטירת-לחי עזה ומצלצלת לאלו שזיהו את סמית עם הקפיטליזם נוסח הפרוטו-פשיסט פרידריך פון האייק והאסכולה האוסטרית, או, למצער, עם מחריבים שיטתיים של מדינות רווחה אשר לא ראו כל מחויבות לאושרו, לרווחתו, למהלך חייו הטוב ולהתקדמותו של האדם באשר הוא אדם. סמית, אשר דגל לא אחת במיסוי למען רווחה כלכלית ובריאות, זוכה לפרשנות רדיקלית, מרעננת ומנוסחת כדבעי של חפרי-וינוגרדוב. כותב שורות אלה היה מציע לקרוא קריאה פוליטית את הספר על סמית, באשר גורס:
"גיוסו של סמית לתפקיד האב הקדמון האינטלקטואלי של הקפיטליזם הציני והאכזר הוא, אם כן, עיוות חריף של תורתו. גם הקשר שיצר הימין האמריקאי של ימינו בין קפיטליזם חסר רחמים שכזה לבין פונדמנטליזם דתי נוצרי ועמדות ריאקציוניות בשאלות חברתיות זר לתורת סמית. קשר זה מצביע על הניגוד הבסיסי בין עמדותיו של סמית עצמו לבין ההקשר האידיאולוגי הריאקציוני שבו נשבו" (עמוד 98).
גם אם השימוש בביטוי "ריאקציוני" נראה מעט ארכאי נוכח העוולות הרבות שביצעו משטרים אשר חתרו לתקן, לשנות ולהנדס את האדם על מנת שיהלום דוגמוֹת פוליטיות ואידיאולוגיות חובקות כל (כאשר עוולות הקפיטליזם הציני והאכזר התגמדו לנוכח אותם פשעים), הרי קשה שלא לראות את החזית הראשונה שפותח חפרי-וינוגרדוב נגד אלה שנשאו לשווא את שמו של סמית ותחת השימוש הכוזב בתורתו הנחילו אומללות, דלות, עוני, בערות וסבל בחיי רבים מאד. הניחו ידיכם מאדם סמית, קורא חפרי-וינוגרדוב, וקריאתו מכונסת בחגיגה לשונית עשירה המכבדת את השפה העברית.
ברם, חפרי-וינוגרדוב איננו מסתפק בחזית זו. סמית המנוח, לא זו בלבד שהיה שולל את הקפיטליזם הציני והאכזר, כלשונו, בן-זמננו – אשר ברקע מככבת דמותו של שר האוצר החנוט בחליפה, ובידו הגיר הלבן המשרטט שרטוטים על לוח ירוק, נוקשה וקר וחורץ קבל עם ועולם את גורלם של מיליונים בהינף יד - אלא גם את האידיאולוגיות שבבסיסן שלילתו הקיצונית של ארגון חיים חברתיים על בסיס האדם התבוני, הרציונאלי, ההגון והטוב. "הנאורות הניעה מהפכות גם בתחומים אחרים של נורמות חברתיות, כגון תפיסת הנישואין, היחס לנשים, לילדים ולבעלי-חיים, היחס לחברות וליחידים שתרבותם לא היתה אירופית... הנאורות עשתה את העולם לטוב יותר. היא היתה הרגע ההיסטורי שבו התחיל האדם להאמין בעצמו וביכולותיו", כותב חפרי-וינוגרדוב (עמודים 10-11). כלפי מי מפנה הוא את כתב ההגנה היפה והמנוסח-היטב הלזה?
את התשובה מספק כותב הספר מניה וביה, בהדגישו כי
"הנאורות היא אולי תרומתם הגדולה ביותר של 'גברים לבנים מתים' למין האנושי בכלל. היא גם הטענה העיקרית שניתן להעלות להגנתם מול האשמות במגוון עשיר של רעות חולות, ובעיקר בדריסת וברמיסת כל מי שלא דמה להם, באימפריאליזם תרבותי, ובאימפריאליזם סתם... אם נניח על כף הזכות את הנאורות והישגיה, ייצאו אותם גברים זכאים בדין. הספר נועד להוות ראשית-תשובה למתקפה על הנאורות וערכיה, שמנהלים חוגים – מימין ומשמאל כאחד... אדם סמית היה מאותם גברים. הוא היה אחד מהוגי השורה הראשונה של הנאורות" (עמודים 11-12).
הנה, אם כן, מונח לפני הקורא העברי כתב-הגנה על הנאורות. גם אם הנו ממוקד בפילוסוף אחד, הריהו כתב-הגנה, מן הראויים והטובים שבהם. עם זאת, טוב עושה חפרי-וינוגרדוב באשר הוא מסרב ליפול אל אותו בור ללא תחתית של הנאורות המהפכנית הצרפתית, ודבק בזו המתונה והמעודנת, האנגלית והסקוטית. כותב הספר מאדיר את החילוּן אשר פשט בהדרגה באירופה, את הופעת הנצרות המתונה, את פרנסואה מארי ארואה הצרפתי – הידוע יותר בכינויו וולטיר – אשר לעג במחזהו "קאנדיד" לפילוסוף הגרמני וילהלם גוטפריד לייבניץ, הרואה עולמם של אנשים כקבועים בתוך מונדות – סוג של שעון אשר מסלולו כבר כוון מראש על-ידי השען הגדול והכל-יכול, וטמונות בהרמוניה קבועה-מראש. הוא מפאר את ההעזה להציב מראה אל מול פניהן של הכמורה והכנסייה, מעלה על נס את הרלטיביזם הנאור נוסח מונטסקייה, ומתפעל (בצדק) מדני דידרו, יוזם הפרויקט הגדול של הנאורות בכל הזמנים, "האנציקלופדיה" ועוד. חפרי-וינוגרדוב מציג את נטישת הדת כהתקדמות הראשונה של הנאורות באשר האל חדל מלהופיע כגורם בר-השפעה ומחייב בפילוסופיות שהופיעו בעידן הפוסט-לייבניציאני, בראש ובראשונה בכתביהם של יום וקאנט, שניים אשר ביקרו חמורות את האתיאיזם.
אין אלא לשבח את מחבר הספר על היותו ער לכך שבדיוק בשלב זה טמונה הסכנה אשר לה היה מודע היטב אדם סמית: עד אנה תנועה המאמינה באדם תבוני וטוב צריכה או רוצה להרחיק לכת בבקשה לשנותו? אכן, קונדורסה חייב את זכות ההצבעה לנשים, ובדין הוא נחשב לאחד מאבות "הנאורות המהפכנית". אמת, ניתן הכשר סוף כל סוף להנאה כשלעצמה והיו אלה הפילוסופים התועלתניים – בראש ובראשונה בנתאם – שהעיזו לדבר על מושגי אושר והנאה, ללא מוטיב הסבל הנוצרי וללא השלילה הקתולית את ההתמקדות באדם על תענוגותיו והנאותיו, ומן הדין לציין את תרומתו של ג'רמי בנתאם ליישום העיקרון "מירב האושר למירב בני האדם" (של הצ'סון, אותו מזכיר חפרי-וינוגרדוב בעמוד 60) בתחום המשפט. אך השאלה – וחפרי-וינוגרדוב בהחלט שואל אותה, ועונה - היא עד כמה ניתן, ואם בכלל רצוי, להנדס את האדם בכדי שיתאים לאותם עקרונות תבוניים, אופטימיים ורציונאליים על החיים המאושרים? הפילוסוף עמנואל קאנט ידוע גם בזכות אמרתו כי "מבול עץ כה עיקש כמו זה שממנו נעשה האדם אי-אפשר ליצור דבר שהוא ישר לחלוטין" .
מחבר הספר, בדין ובהוגנות, מצטט את סמית כמתנגד ל"עיוורון הרציונליסטי" הנגוע ב"רוח שיטתיות", כאומר: "תנועות אלימות אלה [המבקשות לקדם שינויים פוליטיים וחברתיים באמצעים קיצוניים, ד"מ] דורשות יותר מדי, ולכן לעיתים קרובות אינן משיגות דבר; ואותן מצוקות של אמת, שהיו עשויות לבוא במידה רבה על תיקונן אילו רק ניחנו התנועות הללו בקצת מתינות, נותרות כשהיו, ללא כל תקווה לשינוי" (עמוד 74). דברי טעם יפים וטובים, הראויים להיות מוזכרים כל אימת שאבירי הרציונליזם והתבונה עטים כעופות-טרף על ההמון כמבקשים להופכו לבשר מבשרם, גם אם אין הוא רוצה זאת וחפץ בלחם ובשעשועים שמספקים לו שליטיו.
היופי בספרו של חפרי-וינוגרדוב נעוץ בהיותו ספר המבקש להציג לא רק את הרעיון שמאחורי הנאורות הסקוטית, שביטאוה באופן הנחרץ ביותר סמית ודייויד יום, אלא גם את ההיסטוריה של רעיון הנאורות, את הביוגרפיה הקצרה של סמית ואת הגוונים שמצויים בתוך מושג הנאורות. נוכחותו של הספק הפילוסופי – לא כמתודה קרטזיאנית אלא כערך הגותי נוסח יום – רק מנעימה את הקריאה על מי שמצדד בעמדתו של מחבר הספר.
ברי כי ניכרת השפעה גדולה של המסורת האוקספורדית הרואה רעיונות ודברי-ימיהם כמקשה אחת, לעומת מסורות אירופיות אחרות הרואות רעיונות בנפרד מן ההיסטוריה שלהם. כך, מן הראוי לשבח את כותב הספר על שחתם אותו באמירה פוליטית ברורה מאד, לפיה פטריוטיזם ולאומיות אינם תופעות שיש לגנותם, וניתן להיות ישראלי אשר מגן על זכות ההגדרה העצמית של עמו, ולאחוז בשתי ידיים בנאורות הסקוטית מבית מדרשו של סמית. באקדמיה הישראלית, עמדה זו אינה פופולארית כלל ועיקר.
קשה שלא לחתום את מאמר-הביקורת הזה בדבריו הנבונים של חפרי-וינוגרדוב בתום הספר:
"דומה גם כי הלוך-הרוח של זניחת הספירה הפוליטית והבוז לפוליטיקה, הנפוץ כיום בקרב רבים וטובים בישראל, דומה להלוך-הרוח שאפיין את האליטה הסקוטית לאחר התבוסה של 1746-1745. אך בעוד שהופעתו של הלוך-רוח ציבורי זה בסקוטלנד כתגובה לתבוסה פוליטית נוראה נראית מובנת, קשה להצדיק את הופעתו כיום במדינה כמו ישראל... נראה כי זוהי תולדה של האכזבה שחשים חלקים באוכלוסייה הישראלית מן התהליך הפוליטי הדמוקרטי... הבוז הישראלי לפוליטיקה אינו אסטרטגיה מובנת של שרידה קהילתית לאחר תבוסה ושיתוק פוליטיים, כפי שהיה בסקוטלנד, אלא ביטוי של פינוק ואנוכיות פוליטיים מצד חלקים בציבור, ומחסור בנדיבות המתחייבת מעצם התהליך הדמוקרטי" (עמודים 118-119).
לבסוף לא נותר כי אם לתמוה בקול רם מדוע נתקבל ספר חשוב זה בשתיקה רועמת בקרב הממסד הפילוסופי הזה. נדמה שהפילוסופים הישראלים ממשיכים וימשיכו להתעסק במופשט ובעל-זמני, ולהתעלם מן הקונקרטי והעכשווי המבוטאים במורשתם הגדולה של פילוסופים דוגמת אדם סמית. אם הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל, שמא ההתקרנפות היא מפלטו האחרון של הפילוסוף?
"אדם סמית – פילוסוף הנאורות" מאת אדם חפרי-וינוגרדוב, הוצאת "מפה", שנת 2005, 138 עמודים
מאמר מבריק. תודה לדוד מרחב.
מה שחסר - ואין זו ביקורת כלל אלא קריאה להרחבה!! - אלו דוגמאות המדגימות את התיזה הנכונה לפיה סמית "סופח" למחנה של נתניהו ותאצ'ר.
אז בקיצור, וקל מאד לזכור את המינימום: בכרך החמישי של חיבורו המונומנטלי של סמית, הוא מצביע על לפחות ארבעה תחומים בהם אין כל סיכוי ש"השוק" יספק את הסחורה, תרתי משמע: תחבורה, משפט, בטחון וחינוך.
מה שחשוב הוא לא ש"סמית אמר" ועכשיו עלינו לעבור לדום, אלא הטיעון שמאחורי קביעתו: מדובר בלפחות ארבעה תחומים אשר כווווולם נזקקים להם, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף [משפט למשל הוא תחום שרובנו לא עושים בו שימוש שוטף כמו תחבורה, אך עצם הידיעה שיש מערכת משפט "מרגיעה" אותנו, או מהווה עבורנו ביטוי נוסף ל"אמנה החברתית" ולסיכוי להוגנות נאורה]. עם זאת, למרות שכולם נזקקים לתחומים אלו, אף יזם לא ינקוף אצבע פרטית להקימם ולתחזקם.
ומעיקרון זה אפשר להמשיך לדיון קונקרטי בכל אחד מתחומי חיינו ולראות שבניגוד לפטפטת של פנדמנטליסטי-השוק, התחומים הללו רק הולכים ונעשים רבים יותר [דברים שסמית לא יכול היה לחשוב עליהם בזמנו, כמו אקולוגיה למשל].
הערה נוספת: אני לא שותף לצערי לאופטימיזם של מרחב בדבר "המתקפה שכנגד" ההולכת ומתארגנת בשורות האינטלקטואליה הישראלית. לא שאין נקודות אור, אבל הן מבליחות במאמץ רב, ורצות להסתתר בשנת שבתון ודומותיה, כפי שמרחב עצמו כותב במפורש בשורה האחרונה של מאמרו המבורך.
וברור, האקדמיה היא לא הכל, ויתכן שמתקפת הנגד מתארגנת לה ברחוב האזרחי, אבל שוב, גם כאן אין מקום לאופטימיות, כל עוד קבוצות זהות למיניהן פועלות קודם כל מנקודת מבטן הסובייקטיבית, תהיה לגיטימית ומבורכת ככל שתהיה [כמו למשל הקהילה ההומו-לסבית הניגשת למשל לשאלת הבטחון והשלום מנקודת מבטה הפרטיקולרית, מכובדת ויקרה לכשעצמה ככל שתהיה].
צריך להזהר לא לעשות את הדבר ההפוך, שעשו הכלכלנים הניאו קלאסים באימוץ גיוס עיוות של סמית.
את רעיונותיו הכלכליים של סמית יש להבין קודם כל על רקע תקופתם והאתגרים הפוליטים שעמדו בפני הבורגנות באותה תקופה. וסמית כמו רוב הוגי הנאורות הוא דובר הבורגנות, המעמד העולה המבקש לבצע מהפכה בסדרי החברה במאה ה- 18.
שני רעיונות שסמית הוא מנסחם העיקרי ומזוהים איתו יהיו בעייתיים עבורינו ואילו בתקופתו היו חיוניים עבור הבורגנות כדי להשתחרר מהלפיתה של הכלכלה המרקנטליסטית בעלת ההטיה השמרנית ומעכבת צמיחה ותיעוש.
האחד התפיסה הנאטוראליסטית העומדת בבסיס הניתוח הכלכלי שלו, והצעתו להסדרת היחסים הכלכליים בין האנשים בחברה.
השני החישוב האגרגטיבי בכלכלה, שהיה מהפכני לזמנו של סמית שוב בעיקר כלפי אותו מעמד שהוא דוברו.
לעומת זאת היום הוא מהווה מאפיין של כלכלה שמרנית.
כל זה אינו בא להגיד שסמית אכן היה שמרן אלא ההיפך.
הוא היה מהפכן לזמנו.
אלא שחלק מרעיונותיו שהיו מהפכניים לזמנם מופיעים מולנו כיום כרעיונות שמרניים. שוב לא לכשעצמם אלא על רקע המציאות הכלכלית פוליטית של התקופה.
לכן לא בטוח שנרוויח ממאבק על מורשתו סמית, ובכך שננסה לאמצו לשורותינו. לעומת זאת מללמוד את תפסיתו ואת האופן בו היא מופיעה בתקופתה, ואחרי כן במאות הבאות, אנו יכולים להרוויח רבות.
קודם כל בהבהרת התיאוריה הכלכלית של זמננו והאופן בו ניתן להציע לה אלטרנטיבה.
רן
אדם אי אפשר להישאר אדיש מול הידע העצום והקצב שלך גם כאשר לא מסכימים
