מה דמוקרטי בחינוך הדמוקרטי ?
מאת: ניר מיכאלי :: 2005 / 03 / 23
אין להשלים עם החינוך הרווח מחד, או להתפתות לחינוך הדמוקרטי מאידך. הכרחי ללמוד לעצב ולפתח דגמים חינוכיים אחרים שמעניקים משמעות גם לאדם וגם לחברה – ובעיקר ליחסי הגומלין ביניהם.
בשנים האחרונות מתפשטת בארץ תפישת החינוך הדמוקרטי. התופעה מתבטאת בהקמתם של עשרות בתי ספר דמוקרטיים ומעבר לכך בהפצת מרכיביו ותפישותיו לכיוון מערכת החינוך כולה.
בשנת 1987 הוקם בית הספר הראשון בחדרה ע"י יעקב הכט, וכבר בתחילת שנות ה-90 הוא אומץ ע"י המימסד החינוכי והוכר ע"י משרד החינוך כבית ספר ניסויי. במקביל להקמתו נוסד ליד בית הספר גם מכון לחינוך דמוקרטי שהוכר על ידי היחידה לדמוקרטיה במשרד החינוך (גלגול מוקדם של המינהל לחינוך ערכי מימי זבולון המר ושל מטה קרמניצר שנהר) כמרכז להכשרה ולהשתלמויות. לאחר רצח רבין אימץ שר החינוך, אמנון רובינשטיין, את המכון והטיל עליו לנהל ולהפיץ בארץ תוכנית בשם: "ביה"ס חווה דמוקרטיה". במהלך שנות התשעים קמו בתמיכתו של המכון לחינוך דמוקרטי עמותות הורים, אשר בעקבות הדגם החדרתי, יזמו והקימו בתי ספר דמוקרטים ברחבי הארץ. כיום פועלים למעלה מעשרים בתי ספר יסודיים ועל יסודיים בכל רחבי הארץ.
הדיון על בתי הספר הדמוקרטים נסוב בדרך כלל אודות ההקשרים החברתיים-מערכתיים שלהם, ונטען כנגדם כי נוסדו בעיקר ע"י עמותות הורים בישובים מבוססים ובעצם היוו פטנט ישראלי פורץ דרך של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי, כלומר של ייסוד מסגרות חינוכיות שנשלטות ע"י הורים - אשר גם מממנים ומנהלים אותן וגם ומעורבים בניהול השוטף של ביה"ס (תשלומי הורים, סינון תלמידים, העסקת מורים ע"י העמותה בחוזים אישיים, וכיוצ'). הביקורת טוענת כי בתי ספר אלה מדגימים את מהלכי הפרטתה והתפרקותה של מערכת החינוך הציבורית בישראל ולכן עצם קיומם עומד בסתירה למהותה הדמוקרטית .
מנגד משיבים התומכים כי ברוב בתי הספר אוכלוסיית התלמידים הטרגונית ותואמת את הרכב האוכלוסייה המקומי, וכי בשנים האחרונות מדובר לא רק על הקמתם של מסגרות אלטרנטיביות אלא על הפצתה של תפישת החינוך הדמוקרטי בבתי ספר קיימים ובמינהלי חינוך של מועצות מקומיות ואיזוריות פריפריאליות.
עמדות מנוגדות אלה עדיין ראויות לבחינה הן במישור התיאורטי והן בזה המעשי. דו"ח דברת שמטלטל בעצם ימים אלה את מערכת החינוך כולה, נדרש גם הוא אליהן, ובדו"ח הביניים שלו שירבב אמירה בדבר עצירת הקמתן של מסגרות חינוך ייחודיות דוגמת אלו הדמוקרטיות. מעניין יהיה לבחון את תרגומה המעשי של האמירה הזו ביישומו של הדו"ח.
מאמר זה מעוניין לחרוג מהעיסוק בהיבטים הנ"ל ולבחון את מרכיביו הפנימיים של החינוך הדמוקרטי ולשאול איזה משמעות מקבלת ההצהרה הדמוקרטית המתנוססת על דגליו האידיאים במעשה החינוכי.
החינוך הדמוקרטי כמסמן שינוי
החינוך הדמוקרטי מהווה ניסיון להציב לחינוך המסורתי-שמרני הנפוץ אתגר ואלטרנטיבה משמעותים. החינוך המסורתי-שמרני התעצב אי שם במאה התשע עשרה, במקביל להיווסדותה של מדינת הלאום ונועד לשמש בית גידול לפועלים ולחיילים, או במילים אחרות: לאזרחות צייתנית, פסיבית, בלתי ביקורתית בעליל. את המרכיבים הבית ספריים המוכרים (והמנוכרים) לכולנו כגון הישיבה בשורות, עמידת המורה אל מול התלמידים, הצלצולים, דרכי ההערכה והמיון החד ממדיות, הלימוד הפונקציונלי ועוד, את כל אלה יש להבין לאור יעדיו האלה.
לאורך המאה העשרים צצו ועלו גלי ביקורת כנגד החינוך המסורתי, מהחינוך האנתרופוסופי (רודולף שטיינר, 1901), דרך הפסיכולוגיה ההומניסטית (מסלאו, 1962) והחינוך המוסרי (קוהלברג, 1966) ועד לביטול בית הספר (איליץ', 1971), פדגוגיה ביקורתית (ג'ירו, 1981), והחינוך הביתי (מייהן, 1997). מאות הוגים וספרים, עשרות תנועות ואידיאולוגיות, ואלפי יוזמות מקומיות ורחבות - כולן נישאו על גלי הביקורת והתסכול ממערכת החינוך, ועל גלי ייעוד שינויה ופיתוחה. נדמה שבשום תחום אחר לא השקיעו רבים כל כך, הרבה כל כך, והצליחו לשנות מעט כל כך. מערכת החינוך מצטיינת בעמידות מרשימה מול גלי השינוי והביקורת.
את החינוך הדמוקרטי יש לראות בהקשר זה של ביקורת החינוך המסורתי, ובאופן יותר ספציפי כגלגול עכשווי של תנועת החינוך הפרוגרסיבי של תחילת המאה העשרים (ג'ון דיואי- כמייצגה הבולט) ושל החינוך הפתוח משנות השישים של המאה העשרים ("החופש ללמוד", רוג'רס ; "סמרהיל", ניל).
לכאורה, נדמה כי סוף סוף מסתמן הסיכוי ליצירת סדק במערכת החינוך השמרנית וכי תנועת בתי הספר הדמוקרטים מצליחה לסמן אלטרנטיבה בת השפעה.
בארץ קיימים עשרות בתי ספר דמוקרטים שבאופן טבעי נושאים כל אחד אופי ומסגרת ייחודית, למרות זאת אנסה לשרטט מס' קווי מיתאר המשותפים לרוב בתי ספר אלה.
את החינוך הדמוקרטי אני מציע לבחון בשלושה מימדים: ממד היעדים - או בלשונו של פרופ' צבי לם 'האידיאולוגיה החינוכית', ממד המבנה הבית ספרי וממד ההוראה –למידה.
ממד האידיאולוגיה החינוכית
יעקב הכט שמוביל את תנועת בתי הספר הדמוקרטים, מציב שלושה יעדים מרכזיים לבית הספר הדמוקרטי:
- חינוך לכבוד האדם - מימוש עקרונות זכויות האדם והילד בביה"ס ע"י שמירה על הזכויות העצמיות ועל זכויות ה'אחר'.
- חינוך לאוטונומיה – איתור אזורי עוצמה והצלחה אינדיבידואליים, ודרכם ומהם סלילת דרכים למימושם מתוך מכוונות לחיזוק האינטיליגנציה הרגשית, שמוגדרת כמטען המרכזי. מרכיב זה מבוסס בין השאר, על גישת ההגשמה העצמית של רוג'רס (בספרו 'החופש ללמוד').
- התאמת החינוך לצרכי העולם המודרני – החינוך צריך להכין את התלמיד להשתלבות בחברה הדמוקרטית הקיימת, ולפיכך צריך להתמקד בהנכחת תפישת הזכויות ובהכנה להשתלבות בשוק העבודה המודרני המאופיין ביזמות, תחרותיות וגמישות.
החינוך הדמוקרטי יוצא, אפוא, כנגד הדיכוי המאפיין את ביה"ס הרווח ומניח שהתלמיד צריך לחוות חוויה של קבלת ומתן זכויות, כבוד וריבונות כתנאי הכרחי להפנמת ערכים דמוקרטים. בית הספר הדמוקרטי מיישם עקרונות אלה בין כתליו באמצעות המבנה שלו ובאמצעות דרכי ההוראה למידה המתרחשים בקרבו.
ממד מבנה בית הספר
מבנה בית הספר הדמוקרטי מתאפיין בדרך כלל במרכיבים הבאים:
קהילתיות - הקהילה הבית ספרית מורכבת מתלמידים, הורים ומורים כשכולם יחדיו שותפים לעיצובה ולהובלתה. בבתי הספר היסודיים בעיקר , רווחת חלוקת התלמידים ל"בתים" גילאיים. כלומר כל תלמיד משתייך למסגרת שלא מהווה מסגרת לימודית אלא נועדה לשמש כעין בית חם.
ריבונות של תלמידים והורים – התלמידים וההורים כריבונים וכמעורבים בכל רובדי החיים הבית ספריים וכן בקבלת החלטות ובתכנון, בשיתוף עם המורים וההנהלה.
מוסדות דמוקרטים – הריבונות באה לידי ביטוי בהבניית מוסדות בהתאם לעקרונות המשטר הדמוקרטי, על חלוקת הרשויות המאפיינת אותו: רשות מחוקקת - הפועלת באמצעות פרלמנט שבועי של כלל חברי הקהילה, העוסק בעיצוב המסגרת הבית ספרית על כל רבדיה, החל מכללי התנהגות שוטפים ועד למדיניות קבלת מורים ותלמידים ; רשות מבצעת - בדמותן של וועדות פעילות כגון: קבלת תלמידים ומורים, תרבות, עלון, קשרי חוץ, תוכניות לימוד, טיולים ועוד ; רשות שופטת בדמותן של וועדות הפעילות בתחומים כגון גישור, משמעת וערעורים.
חונכות – כל תלמיד בבית הספר הדמוקרטי בוחר לו חונך מבוגר. החונך הוא, בדרך כלל, אחד מאנשי צוות בית הספר שמלווה באופן אישי את הילד הן ברמה האישית והן ברמה הלימודית. החונכות מתבצעת במתכונת של שיחות אישיות, שנערכות באופן סדיר בתדירות של אחת לשבועיים ובהתאם לצרכים ההדדיים המשתנים. מערך החונכות מהווה אלטרנטיבה למוסד 'מחנך הכיתה' בבית הספר הרווח.
ממד ההוראה למידה
למרות שנעדרת תפישת הוראה-למידה שלמה להלן כמה מאפיינים יישומיים בגזרה זו:
בחירה אישית – כל תלמיד בונה מערכת אישית החל מכיתה א' ועד בכלל. לעיתים מערכת השעות מאפשרת בחירה בין שני ערוצים מקבילים: שיעורים ומרכזי למידה. בחירה בשיעור פירושה התחייבות להשתתפות סדירה ותדירה בשיעור ספציפי לאורך סמסטר או שנת הלימודים כולה. בחירה במרכז למידה פירושה הימצאות במרכז מסוים ועיסוק עצמאי למדי בהנחיה רופפת של מורה שמצוי בו. אופציה שלישית של אי כניסה, לא לשיעור ולא למרכז, מתקבלת גם היא בברכה, אם באופן ספונטני ואם באופן סדיר. בחלק מבתי הספר קיימת אפשרות ללמידה חוץ בית ספרית כלומר, ליציאה של תלמידים כדי להתלוות ל'מורים' חיצוניים או להשתלבות בדגם של שולאיות במסגרות חיצוניות.
השפעה על תכנים – הוספת תכנים לימודים בהתאם להעדפות ובקשות של תלמידים. כפי שצוין לעיל, הוועדות הביצועיות עוסקות גם בתוכניות לימודים וכך הן בעלות השפעה על שינוי תכני שיעורים קיימים או על ייזום שיעורים חדשים.
הוראה מגוונת - אלמנט הבחירה מחד והגמישות התכנית מאידך, יוצרים מצב בו המורים מגוונים את דרכי ההוראה שלהם ומשלבים אמצעים יצירתיים שונים. הצורך הבסיסי של המורים לעודד בחירה של תלמידים בהם, בשילוב המכוונות האידיאולוגית לתלמיד, יוצרים מציאות שבה מחוייבים לרצות ולהיענות לצורכיהם ולדחפיהם של התלמידים. כמובן שלעובדה שהמורים נכנסו לתפקידם רק לאחר שעברו וועדת קבלה של תלמידים, ולמודעותם ושהמשך העסקתם תלויה גם היא בתלמידים, יש מן הסתם השפעה על דרכי הוראתם.
ציפיות ואכזבות מהחינוך הדמוקרטי
החינוך הדמוקרטי מעורר מספר ציפיות שכותב שורות אלה התאכזב בשל אי קיומן. הדבר נובע גם מפרשנות אישית שניתן לחלוק עליה, אך ראוי להציגה:
ציפיה לפדגוגיה אחרת – החינוך הדמוקרטי לא עסק בפיתוח של דרכי הוראה למידה אלטרנטיביות שיביאו לידי ביטוי את תפישת עולמו שתוגשם הלכה למעשה, בתהליך הלימוד המתרחש בתוך חלל הכיתה.
במקרים רבים המורים מלמדים באותן שיטות כמו בבית הספר הרגיל, כשברור שהמרכיבים הייחודיים המצויים בתי הספר הדמוקרטים גורמים למוריו לגוון את שיטות ההוראה ולהחדיר אמצעים יצירתיים מעוררי הנאה וסיפוקים מיידים. גיוון זה הוא במידה רבה מקרי ותלוי בכישרונותיהם ובמירצם של המורים באשר הם. עם זאת, חשוב להדגיש שהאידיאולוגיה המכוננת נוכחת בכל פעילות בדמות היחסים הקרובים, הישירים והחמים בין המורים לתלמידים.
ציפיה לחינוך מכוון לדמוקרטיה – בתוכנית הלימודים בבתי הספר השונים נתקשה למצוא תכנים העוסקים במהותה של הדמוקרטיה מבחינה היסטורית, סוציולוגית, פוליטית וכו'. אין עיסוק מסודר ומוכוון באקטואליה מעבר לאקטואליה הבית ספרית. אין עיסוק מסודר ומוכוון באקטואליה מעבר לאקטואליה הבית ספרית. אין עיסוק בחשיבה ביקורתית לא במימדיה הקוגניטיביים ולא במימדיה החברתיים פוליטיים. אין מעורבות דמוקרטית פעילה החורגת מפעילות צדקה קונבנציונלית שממילא מתקיימת בבתי ספר באשר הם (מבצעי איסוף, התרמות וכיוצ').
ציפיה לקבוצה – היחיד וריבונותו במרכז מעמידים את הקבוצה כיחידה משנית ובמידה רבה גם מקרית. מכיוון שכל תלמיד בונה מערכת אישית שאינה תלויה בגיל (בשכבה), הוא יכול למצוא עצמו בכל שיעור בהרכב חברתי אחר. אמנם קיימים מרכזים גילאיים שאמורים לשמש מעין 'בתים' לתלמידים, אך סדר היום והמאפיינים הארגוניים שומרים על כך שבתים אלה לא יטפחו ויגבשו קבוצתיות משמעותית.
ציפיה להוראה לאור מטרות – החינוך האנטרופוסופי מסכים עם החינוך הדמוקרטי בצורך להתאים את הלימודים לצרכי הילד, אבל כופר ביכולתו של הילד להכירם או לנסח אותם וכך מעביר למחנך את הדגש להגדרת מטרות ותכנון ההוראה. החינוך הדמוקרטי, בהעמידו את הילד על צרכיו, רצונותיו ובחירותיו במרכז, כופר בעמדה זו ובעצם מטיל על המחנך לנצעוד בעקבות תלמידיו. המחנך מוגבל ביכולתו להציב מטרות ולעצב תוכניות המחנכות לקראתן.
לאיזו דמוקרטיה מחנך החינוך הדמוקרטי
ניתוח היש והחסר בחינוך הדמוקרטי מציג את דמות הדמוקרטיה בה יצויידו בוגרי מערכת זו כפי שהיא מונחלת להם.
חירות: החינוך הדמוקרטי מסמן תפישת חירות שלילית , כלומר תפישה לפיה יש לקדם חברה בה כל אחד יהיה חופשי ומשוחרר לעשות ולפעול על פי רצונותיו ואפשרויותיו, כאשר ישנה רק מגבלה לגיטימית אחת להצרת פעולותיו והיא: אי הפגיעה בזולת.
שוויון: החינוך הדמוקרטי מניח שקיימת זכות שווה לכל אחד לעשות כרצונו וכן שקיים שוויון הזדמנויות באופן טבעי. כל אחד יכול וצריך לממש עצמו ללא כל דירוג, הערכה או שפיטה של סוגי המימוש. במידה והמוסד המחנך יאמין באינדיבידואל, ואם רק יעניק לו תחושת מסוגלות ואמונה בסיכוייו להצליח, אזי השמיים הם הגבול. החינוך הדמוקרטי מאמין שכל אחד יכול ושהדבר תלוי רק בו – בתפיסתו העצמית ובפעולותיו.
אחווה: נראה כי הבוגר הראוי של החינוך הדמוקרטי הוא האינדיבידואליסט שבראש ובראשונה מקדש את המימוש העצמי והמוכן גם להיות מעורב בפעילות ציבורית כל עוד זו מקדמת את אותו מימוש.
בוגר החינוך הדמוקרטי הוא זה שמפלס לעצמו דרכים אישיות שלא בהכרח ובמידה רבה בהכרח, לא משתלבות עם הדרך הרווחת והמקובלת. זהו פורץ הדרך, שמסמן לעצמו יעדים, כובש אותם ואם אפשר גם מצטיין בהם. הגולש גל פרידמן, זוכה מדליית הזהב באולימפיאדת אתונה, הוא בוגר ביה"ס הדמוקרטי בחדרה. דמותו והישגיו משמשים מקור לגאווה, השראה ומודל לחיקוי עבור קהילת החינוך הדמוקרטי באשר היא.
הפעילות הציבורית נתפסת כזירה לקידום עניינים שמהווים חלק מסדר היום האישי. מי שהורגל וחונך לשבת בוועדות ולנאום בפרלמנט הבית ספרי - העוסקים בעיקר בסדר היום הבית ספרי הפנימי ומתרגמים את המאוויים האישיים המיידיים למציאות ממומשת - יהיה זה שבהמשך יאייש את ספסלי אגודות הסטודנטים שנלחמות ביצירתיות רבה ובחירוף נפש למען הורדת שכר לימוד, מחיר הצילומים או מחיר הכריכים בקפיטריות, הוא יהיה זה שיפעל בהתנדבות בוועד היישוב הקהילתי שבמסגרתו ילחם בכל הכלים כנגד הרחבתו של כביש זה או אחר או למען הקמתו של מוסד חינוכי איכותי עבור ילדיו.
דומה, כי הדמוקרטיה בחינוך הדמוקרטי היא הליברלית-קפיטליסטית. החינוך הדמוקרטי מתבסס על פרשנות דמוקרטית המאמינה במוטיבציות הצמיחה הטבעית של האדם, החשדנית כלפי כל התארגנות חברתית ותופשת אותה כדכאנית בפוטנציה, והמניחה שקידום אושרו הפרטי של כל פרט ופרט ייצור באופן טבעי גם חברה מאושרת יותר. עמדות אלה מוכרות לנו מהשיח הכלכלי הימני הדוגל ביוזמה פרטית, בשוק חופשי וביד הנעלמה החותרת לטוב כללי.
ניתן לראות בחינוך הדמוקרטי את זרוע הביצוע החינוכית של האידיאולוגיה החברתית הימנית.
החינוך הדמוקרטי כחלק מהחינוך הממסדי
נראה, אפוא, כי השוני המרכזי בין החינוך הדמוקרטי לחינוך הרווח אינו באידאולוגיה המכוננת אלא אך ורק בערוצי הגשמתה.
שניהם מקדמים תפישה אינדיבידואליסטית- ליברלית. החינוך הרווח עושה זאת באמצעות פרקטיקות מאחידות מחד וממיינות מאידך; החינוך הדמוקרטי שומט את קדושת ההישגיות הבגרותית ובמקומה מאפשר הישגיות אישית בתחומים מגוונים ומעודד אותה. אם נחזור לגל פרידמן, בית הספר איפשר ועודד אותו להתמקד ולהצטיין במה שהוא טוב בו ועודד אותו לכך, ולא תיסכל אותו בניסיון לטיפוס מייאש על המדרונות החלקלקים של לימודי הבגרות ההומניסטים או המדעיים הבלתי רלבנטים לדרכו. את מסר ההישגיות וההגשמה העצמית שספג בחינוך הדמוקרטי, היה מקבל גם בבית הספר הממסדי הקונבנציונלי - רק ששם משוכנעים שזו עוברת דרך המסלול העיוני-אקדמי.
שתי מערכות החינוך, הרווח והדמוקרטי, מציגות את ההכנה לחברה הליברלית כיעד המרכזי. החינוך הרווח עושה זאת באמצעות הנכחת המציאות התחרותית, הממיינת ויוצרת הפערים בתוך חלל ביה"ס. תלמידיו רוכשים כלים ושפה שתאפשר להם להשתלב ולהתקדם בחברה הפתוחה. החינוך הדמוקרטי עושה זאת באמצעות יצירת חממה בועתית מטפחת. תלמידיו רוכשים בטחון עצמי ותחושת מסוגלות עצמית גבוהה שתאפשר להם להתמודד ולהתקדם בחברה הפתוחה.
לא החינוך הדמוקרטי ולא החינוך הרווח, אינם עוסקים במישור הראוי – של הצבת מטרות חינוכיות חברתיות החורגות מתמונת המציאות ; אינם עוסקים בביקורת המציאות - בניתוח החברה ובהטלת ספקות אודות אמונות כגון: כל אחד יכול, תחרות חופשית ועוד. מן הסתם, לא החינוך הדמוקרטי ולא הרווח, אינם עוסקים בדרכים לגישור בין שני הממדים, בטיפוח חשיבה ומעורבות בסלילת הדרכים לתיקונה של המציאות.
לנוכח דימיון רב זה, אין לתמוה על כך שהממסד מאפשר את החינוך הדמוקרטי, מעודדו ובמידה רבה מחבקו. החינוך הדמוקרטי אינו מפתח תודעה חברתית עמוקה, לא מדרבן לפעולה ובאופן כללי לא מטפח נקודת מבט כוללת החורגת מעבר לקצות אפם של התלמידים, ולא מטפח תפישה של אחריות לכלל במימד הרוחב של אחריות חברתית , או במימד האורך של אחריות לעבר ולעתיד.
הבנה כזו של החינוך הדמוקרטי יכולה להבהיר מדוע היא מושכת אוכלוסיות חזקות דווקא. מסגרת החינוך הדמוקרטי מספקת לאוכלוסיות אלה אפשרות להרחיק את ילדיהם מהתעשיי ההמונית של רכישת השפות והכלים במסגרת בתי הספר הקונבנציונלים, ולזכות במסגרת אינטימית וחמה עמוסה באנשי חינוך בעלי ברק בעיניים, כל זאת בלי להסתכן בהסתה של ילדיהם ממסלול החיים התחרותי - קרייריסטי.
הבנה כזו של החינוך הדמוקרטי יכולה לעורר שאלות בדבר מידת התאמתו לאוכלוסיות חלשות שלא יכולות להרשות לעצמן לזנוח את רכישת הכלים הבסיסיים והשפות גם בתמורה למסגרת מפתה של חופש, יצירה והנאה, אך זהו נושא הדורש דיון החורג ממסגרתו של מאמר זה.
חינוך דמוקרטי, בכלים דמוקרטיה לדמוקרטיה
להלן תוצע תפיסה דמוקרטית אחרת, תפישה שמדגישה את מהותה החברתית. תפיסה שמפרשת את הדמוקרטיה כמערכת ערכית שמאפשרת לאזרח ליהנות מחירויות ומזכויות, שמחייבת אותו לשאת בנטל החובות ושמטילה על כל פרט ופרט את הסמכות ואת האחריות לכלל, כמו גם את קבלת מרותו.
דמוקרטיה זו שאפשר להגדירה סוציאל דמוקרטיה, לא זוכה לעדנה לא במוסדות החינוך הרווחים ולא במוסדות החינוך הדמוקרטי.
לכאורה, ניתנת כיום בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: חנוך מסורתי רווח או חינוך דמוקרטי. מעבר לכך שבאחרון הלימוד נעשה יותר נוח , שניהם מחנכים לאזרחות דמוקרטית ליברלית ימנית.
החינוך הדמוקרטי יוצר דיכוטומיה בין חינוך לדמוקרטיה לחינוך דמוקרטי . החינוך לדמוקרטיה מוגדר כהטפה צדקנית המשוללת אחיזה במציאות הדכאנית ומתרחש, בדרך כלל, בדמותם של שיעורי חינוך או סמינרים מזדמנים העוסקים בנושא במסגרת הווייתו של ביה"ס הבלתי דמוקרטי בעליל, ואילו חינוך דמוקרטי הוא זה הופך את הדמוקרטיה לדרך חיים ומעניק לתלמידיו חוויה דמוקרטית מלאה. מתוך הסתמכות על עיקרון "המדיום הוא המסר" טוענים תומכי חינוך זה, כי אין משמעות לאמירות ולהצהרות אלא רק לחוויות ולפיכך, החינוך לדמוקרטיה למעשה מחנך לאנטי דמוקרטיה.
אני מקבל את הביקורת הבסיסית ואת העיקרון שעליו נשענים תומכי בית הספר הדמוקרטי, אבל דוחה את הדיכוטומיה בין שני סוגי החינוך. חינוך דמוקרטי שיוותר על המכוונות ועל ההובלה הפדגוגית והתוכנית של הצוות החינוכי, או לחילופין חינוך לדמוקרטיה בשיעורי חברה ובימי עיון המנותקים מהמציאות המנוכרת והבלתי מכבדת של המוסד החינוכי – שניהם כאחד מחטיאים את המטרה.
חינוך דמוקרטי מהותי הוא זה שיביא לשילובם של שני סוגי חינוך אלה.
בנקודה זו חשוב להדגיש שלחינוך הדמוקרטי יש תרומה אדירה למחשבה ולמעשה החינוכיים: מיקוד תשומת הלב בילד והארת ההוויה המנוכרת בה שרוי במערכת הרווחת, זיהוי החשיבות האדירה שיש לאינטרסים של הלומד בתהליך הלמידה, נתינת מקום מרכזי להתנסות ולפעילות של התלמיד כחלק אינטגרלי ומהותי של למידה כל שהיא, הכללתו של התהליך החינוכי כחלק של החיים וכמצמיח של האישיות, שמירה קפדנית על זכויותיו של התלמיד כאדם. מרכיבים אלה הם רק אחדים מאותה תרומה שמביא אלינו החינוך הדמוקרטי. אך מרכיבים אלה לא זו בלבד שאינם מספיקים לחינוך דמוקרטי מהותי אלא אף טומנים בחובם את זרעי ההרס העצמי.
החינוך הדמוקרטי יוצר רק להלכה אשליה של חופש ושוויון מלאים, כאשר בפועל הוא יוצר מסך בערות המסתיר בפני התלמידים את כשליה של המציאות, את האפשרויות לתיקונה ואת מחויבותם כלפיה, ואינו פותח בפניהם צוהר אל עבר העולם החורג מהתקדמותם האישית.
היעדר התייחסות מקיפה למציאות החברתית והפוליטית, העמדת דרישה למורים לא להטיף או להשפיע כדי שלא ל'דכא' את הצמיחה הטבעית והבניית מעמדו של המורה כמספק צרכיו ורצונותיו של התלמיד, כל אלו מעמידים את הניטראליות החינוכית המזויפת במרכז ההוויה של החינוך הדמוקרטי, ובכך חינוך זה, שבמהותו מורד בדיכוי הבית ספרי הרווח, מממש למעשה חינוך דכאני לא פחות. בחינוך הרווח הדיכוי גלוי ובולט, ובחינוך הדמוקרטי הוא מוסווה בדוק של חמימות, חופש ויצירה.
לא ירחק היום, ואולי הוא אף הגיע, שגורמים אינטרסנטים, כלכליים, פוליטים ואחרים, יזהו את הכוח ואת הפוטנציאל הרב שטמון בחינוך הדמוקרטי לשם קידום יעדים כוחניים בשם תחושת החופש הבלתי מוגבל.
עיצובה של דמוקרטיה חסינה תובע להוסיף להוויה הדמוקרטית גם ייעוד דמוקרטי, ייעוד שיכלול מרכיבים תכניים-לימודיים ומסגרתיים-פעילותיים.
חינוך כזה, שאכנה אותו דמוקרטי-חברתי, צריך לעסוק במציאות החברתית העכשווית, להיפתח באופן מעשי לחברה הרחבה (לא רק לקהילה הקרובה), להתמודד עם ניסיון לניסוח תיאוריות ועמדות חברתיות ולהציב את המחנך כדמות משמעותית המביעה עמדות ומנסה לחנך – פשוטו כמשמעו.
החינוך הדמוקרטי-חברתי צריך לעסוק יותר בפוליטיקה ולחשוש פחות מאינדוקטרינציה. החיבור בין ההוויה הדמוקרטית לייעוד הדמוקרטי, הוא זה שישמור מהנהייה לקצוות – מההתמקדות האינדיבידואליסטית מחד, ומהאילוף האינדוקטרינטיבי מאידך.
לרשות התיאוריה והמעשה החינוכי ישנו טנא עשיר של מקורות לימוד והשראה לקראת חינוך דמוקרטי חברתי שכזה.
שני אנשי חינוך גדולים העמידו לנו במאה העשרים מורשת ומופת המראים את אפשרויות החיבור בין שני הקצוות כמו גם את הקושי האדיר שכמוהו כהילוך על חבל דק – הפילוסוף החינוכי ג'ון דיואי והפדגוג יאנוש קורצאק. שניהם ביססו את דרכם החינוכית על הצורך ליצור חיבור בין העמדת כבוד הילד ואהבתו במובן העמוק של המילה, במרכז, לבין חתירה ליעדים חינוכיים.
התפתחות המחקר הפסיכולוגי בעשורים האחרונים העשירה תפישות אלה בתפישות הבנייתיות (קונסטרוקטיביסטיות) הטוענות כי למידה מתבצעת ממילא מתוך עולמו של הלומד ובכליו ולא יכולה להיות מונחתת מבחוץ, והעוסקות בפיתוח דרכי הוראה – למידה המבוססות על ממצאים אלה.
החינוך הקיבוצי על גווניו המוסדיים, הבית ספריים והבלתי פורמאליים יכול להעמיד לנו דגם היסטורי ועכשווי לחינוך כזה . ההגות והפרקטיקה של החינוך הקיבוצי החל משנות השלושים של המאה העשרים עמוסה באותו ניסיון לחיבור, לכאורה בלתי אפשרי, בין העמדת הילד במרכז לבין העמדת ייעוד החינוך הציוני סוציאליסטי במרכז. לא מדובר כאן על פשרה ביניהם, כזו המוותרת קצת על הילד וקצת על הייעוד, אלא על השלמה בלתי מתפשרת שמחייבת גמישות, בניה ויצירה בלתי פוסקות ומכניסה את חשבון הנפש כחלק אימננטי של העבודה החינוכית.
למרות השינויים הרבים שהתחוללו בחינוך הקיבוצי בשני העשורים האחרונים, ולמרות תהליכי הדגשת הלימוד הבגרותי, נדמה כי עדיין נשמרה בהם לא מעט מהיכולת, מהאטמוספירה והחשוב מכל - מהדמויות המחנכות המיוחדות הללו.
בתי הספר "מנור כברי", "מעלה הבשור", "רעות" הם רק כמה דוגמאות של בתי ספר קיבוציים שפיתחו בשנים האחרונות דגמים חדשים ומעניינים שמקיפים ממדי הוראה למידה וממדים ארגונם שיוצרים יחדיו את אותו שילוב של הוויה וייעוד דמוקרטים בלתי מתפשרים.
מחנכים המציבים את ייעוד פיתוחה וחיזוקה של דמוקרטיה סוציאלית, החרדים מהשלכותיה של המציאות הליברלית –קפיטליסטית , והחפצים לחנך את תלמידיהם לקראת אזרחות ביקורתית, מעורבת ופעילה כזו שרואה עצמה אחראית לכלל החברה, ושמבינה שהזירה הפוליטית היא זירת הביצוע וההשפעה המרכזיים בדמוקרטיה - מחנכים כאלה אל להם להשלים עם החינוך הרווח מחד או להתפתות לחינוך הדמוקרטי מאידך. עליהם לחתור ללימודם , עיצובם ופיתוחם של דגמים חינוכיים אחרים, כאלה שמעניקים משמעות גם לאדם וגם לחברה - ובעיקר ליחסי הגומלין ביניהם.
פורסם לראשונה בכתב העת 'מפנה', גליון מס' 45
כדי ללמוד דמוקרטיה חייבים להתנסות בה !!
רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי-הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.
אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת ?
העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי-הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית-הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית-הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו-כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית-הספר. למעשה, בתי-הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.
כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי-הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-57 למדינה !
הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" במדינה יהודית היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי-הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי-הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.
