"מעשי ידי טובעים בים..."

מאת: אודי מנור  ::  2005 / 03 / 30

פוליטיקה של אסונות טבע במערב ובמזרח

בימים שלאחר קטסטרופת הצונאמי של סוף דצמבר 2004 אפשר היה למצוא בעיתון הימני 'הארץ' (תמרה טראובמן, 31.12.04, עמ' 6א) ובאתר האינטרנט השמאלני wsws (פיטר סיימונדס, 3.1.2005), את אותם דברים בדיוק: היתה התרעה לפחות שעה לפני המכה הראשונה; מי שקיבל את ההתרעה לא ידע למי להעביר אותה; במקומות אליהם הגיעה ההתרעה, לא ידעו מה לעשות.

ומה אפשר ללמוד מהידיעה הזו? אסון הצונאמי לא היה "רק" עשרות אלפי הרוגים ומליוני חסרי בית, ולא "רק" מגפות ותשתיות הרוסות שמי יודע כמה זמן יקח לשקמן, אלא עוד מסמר בארון המתים של האפשרות ליצור סדר עולמי חדש, כזה המקדש קודם כל את החיים, לא משנה מה צבע העור וסוג העיניים של מי שחי אותם.

גם הימניים ב'הארץ' וגם השמאלנים באתר העולמי של הסוציאליסטים, כתבו שאסון כזה לא יכול היה להתרחש באוקיינוס השקט: שם פועלת כבר כמה עשרות שנים מערכת התראה משוכללת, מקוונת, מתוחכמת, 24\7. למה? כי בשנת 1964 פגע גל צונאמי בחופי אלסקה וגרם למותם של ... 100 בני אדם.

הסנסציה של הסיסמוגרפיה

רעידת האדמה הזו, שהביאה את הצונאמי, התרחשה לאורך 1000 ק"מ, תוך ששני לוחות טקטוניים מתרחקים זה מזה בשעור של כ-20 מטר (לשם השוואה, הלוחות הטקטוניים שיצרו את גיבור ילדותנו 'השקע-הסורי-אפריקני', מתרחקים זה מזה בכל שנה בשעור של כסנטימטר אחד בלבד). המומחים מדדו בסולם ריכטר המפורסם והסתום ('8.9', כאילו שזה אומר לנו משהו), אבל גם ידעו לתרגם לנתון המטורף הבא: עוצמת הארוע מקבילה ל-20,000 (עשרים אלף) פצצות אטום מהסוג שהוטלה בזמנו על הירושימה אהובתי.

דבריהם הנוקבים של טראובמן ב'הארץ' ושל סיימונדס באתר wsws נבלעו וימשיכו מן הסתם להבלע תחת גלי המלל הסנסציונליסטי המאפיינים את התקשורת המודרנית.

תאונה, אסון, פיגוע, ילדה, שני ישראלים בתאילנד, 150,000 הרוגים במזרח הרחוק, מליונר חדש, ראש ממשלה ישן, אחת היא לתקשורת ההמונים. כשמה כן היא, היא צריכה להשביע את המפלצת, מפלצת הסקרנות, המציצנות, הרגשנות. אולי כי החיים המודרניים אפורים, "מנוכרים" כמו שאנחנו כל כך אוהבים להגיד לצורך ושלא לצורך, אולי כי החיים שגרתיים, אולי. כי הרי באמת קל יותר להתרגש מכל הסנסציות הללו בהשוואה לריגוש הקטן והאינטימי שעושה לך פרח, תחזוקת אופנוע, שקיעה בינואר, סיפור של ילדה או נגינה בגיטרה. מה גם ש"כוווולם" ראו, וסוף סוף יש עם מי לדבר ועל מה. "ראית??? חבל על הזמן!!!!".

כך או אחרת, לנו, כהומניסטים-סוציאליסטים-אופטימיסטיים (ואפילו אופסימיסטים) אין ברירה אלא להקשיב. הטרגדיה היא לא הזדמנות לוותר על השכל הישר. "למה לא היתה התרעה?" שואלים טראובמן ו סיימונדס, ומוסיפים שאלה נוקבת לא פחות: "ואם היתה, מה היו עושים?"

אז למה לא היתה התרעה?

מערכת התרעה מהסוג שהוקם באוקיינוס השקט לא קיימת באוקיינוס ההודי. מתוך 11 המדינות שנפגעו באסון הצונאמי האחרון, רק שתיים – תאילנד ואינדונזיה – מחוברות למערכת שבכל זאת קיימת. ומה זו 'המערכת'? שורה של גלאים וחיישנים הפזורים באוקיינוס כולו, ומקיימים קשר קבוע עם תחנות מחקר.
כמובן - צריך תקציב להקמת מערכת כזו. חיישן עולה בין 5000 ל-20,000 דולר (בערך כמו טלויזיית פלאזמה על קיר שלם בפנטהאוז), ומערכת שלמה של חיישנים וצגים וזמזמים והתרעות שתכסה באופן ראציונלי-מדעי את כל האוקיינוס ההודי, עולה בסך הכל 150 מליון דולר. לא מעט, אבל בכל זאת - הנה שני מקורות מימון אפשריים: האחד - 'מס טובין' על מחזור תנועות ההון בעולם בשעור של מליונית האחוז לצורך הענין. ניתן לנצל את התוגה שתקפה את אירופה לנוכח האסון ולגייס סכום כזה תוך 5 דקות. השני – מיסוי של הרווחים העצומים שעשו תאגידים טרנס-לאומיים על עבודה זולה של מי שנפגעו מהצונאמי במזרח הרחוק.

מערכת כזו אמנם לא תפטור את כל הבעיות. לא כל רעידת אדמה מביאה לצונאמי ולא כל גל גדול הוא צונאמי, אבל בשביל להבחין בין דֶבֶר לכולרה אין ברירה אלא להצטייד במידה הגונה של בטחון עצמי מדעי, מבוסס על נותנים סבירים, בטחון שבעידן של "ספק פוסט-מודרניסטי" ונהייה אחר "חכמת המזרח" כבר מזמן ויתרו עליו, לפחות ברמת השיח הציבורי (שהרי כן או לא פוסט-מודרניזם, אף אחד לא יוותר על מערכות מדעיות המארגנות ומגינות על חיי מי שמחזיק בספקנות האופנתית).

ואם היתה התרעה – מה היו עושים איתה?

סיימונדס מצטט במאמרו מדען הודי בשם רודדאם נאראסימהא שאמר כך: "גם אם היתה לנו התרעה של שעתיים, מה היה עושה הממשל ההודי? מי היה מתקשר למי? מי היה דואג שההתרעה תעבור הלאה?" את תהייתו-ספקותיו מבסס נאראסימהא על כך שלפני כמה שנים, סופת ציקלון הרסה לחלוטין את מדינת אוריססא שבהודו, "למרות שיומיים קודם קיבל עליה הממשל התרעה. ומה נעשה? האם הם יכלו לעשות הפעם בשעתיים את מה שהם לא עשו קודם לכן ביומיים?". דומה שדבריו של אוריססא נכונים גם לשלב הבא, לארגון הסיוע. מצרכי סיוע (מזון, רפואה, תשתיות) בשווי של מיליארדי הדולרים, הנאספים כמיטב מסורת "המערב" (ממשלות, ארגוני צדקה, סלבריטיז ומועדוני כדורגל נרתמים לענין) עלולים "להתקע", כפועל יוצא של העדר תשתית או סתם של שחיתות מקומית. הבעיות הללו מאפיינות את 'העולם השלישי' כבר כמה עשורים, וע"ע אפריקה.

אז לא רק "המערב" אשם. זה נכון ש"מסביב לאוקיינוס ההודי יש את סומליה, אתיופיה, פקיסטן והודו... ומסביב לאוקיינוס השקט את ארצות הברית, קנדה וניו זילנד", מה שגורם לדעת הד"ר שמואל מרקו (אחד ממרואייניה של טראובמן) ל"פוליטיקה של אסונות הטבע" – באוקיאנוס ההודי האסונות גדולים יותר. אך כמו "פוליטיקות" אחרות בדורות האחרונים, ניתן לנסות ולתפוס גם את הפוליטיקה הזו בקרניה ולהקטין את נזקיה אם לא לכלוא אותה לחלוטין.

אז למשוואה הזו יש שני חלקים: מערב רודף בצע ומזרח המקדש את חוסר הודאות הנובע מהטבע. אין טעם לכתוב "קודם כל", למרות שרטורית זה יכול היה להסתדר מצויין. "קודם כל שהמערב יפסיק לנצל את המזרח החלש" או לחליפין "קודם כל שהמזרח יפסיק עם האדישות וחוסר היעילות ...". אלו ואלו דברי אנשים חיים. משימת הבטחת חיי אדם היא פעולה מסובכת הדורשת מאמץ משולב. אך בכל אופן יש הבדל. בעוד ש"המערב" יכול להקים מערכת התראה תוך שנה בעלות זניחה מבחינתו, נדרש "המזרח" לתהליך ארוך מאד וכואב מאד של שינוי ערכים.

ומה הערך המרכזי אותו נדרש "המזרח" לצמצם אם לא לבטל לחלוטין? את האפתיה המסורתית שלו למציאות, אותה "נירוונה". האשלייה הזו קוסמת כל כך לעשרות אלפי "מערביים" שהולכים ללמוד "מהמזרחיים" כיצד לחיות נכון, בלי לחץ, בלי שעון, בלי יומן, בלי שכל ובלי חשבון (ובתנאי שרמת החיים ב"מזרח" נשמרת כך שבאמת אפשר יהיה לחיות, לשגול ולהסניף שם בלי חשבון).

בזכות השבתה של התבונה האנושית לזירה

באופן פרדוקסלי לכאורה גם כאן על "המערב" לנקוט עמדה. ולכן רוח דבריה של טראובמן כמו דבריו הנוקבים של סיימונדס בדבר האחריות הגדולה יותר יחסית של "המערב", נכונים. מלאכתו של "המערב" היא כפולה: הקמת מערכת התרעה תוך כדי אחיזה אמיצה בערכים המכוננים של המערב המודרני.

גם אם אביא עלי את זעמם של רבים, אין לי ברירה אלא להכניס שורה ארוכה ומלאת סתירות של ערכים דינמיים ויחסיים אלו תחת כנפיו של מושג אחד: ראציונליזם; או בעברית: תבונה. לא פלא לכן, שכאשר אנשים שונים כמו טראובמן וסיימונדס, נדרשו לאותו ענין תוך שהם מחוייבים לא לסימסאות פוליטיות או פילוסופיות ריקות אלא לשכל ישר, הם כתבו את אותם דברים, ברוח דומה וגם הגיעו למסקנות זהות. במונחים של היסטוריה פוליטית ושל 'פרוייקט הנאורות' גם יחד, הדברים מסתברים בקלות: הרציונליזם צריך להרתם לשמירה על חיי אדם באשר הם. אין ולא יתכן ליברליזם או סוציאליזם ללא תבונת השכל הישר. זה מובנו של "נטל האדם הלבן", שמאה שנים ויותר אחרי קיפלינג, הוא למעשה "נטל האדם" יהא אשר יהא צבעו.
ואז נוכל לדאוג גם לאיכות החיים של אותו אדם

כל שנותר הוא לבדוק ולעקוב כיצד מתפתחים הדברים: האם הידיעה הבאה בנושא תהיה הבשורה על השלמת מערכת ההתרעה באוקיינוס תוך תחילתן של התארגנויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות במגמת הבסת "הפוליטיקה של אסונות הטבע", או ששוב נתחמם לנו לאורה התקשורתי של סנסציה כזו או אחרת.

אבל לא רק לבדוק ולעקוב, אלא לקחת חלק בנטל המאבק על הַשָבַתַה של התבונה, לאו דווקא הטהורה, אבל תבונה אנושית פשוטה למרות זאת, למרכז הזירה האנושית.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 18

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.