הבור של טוּסְבָּרָהִינְדִי
מאת: יפתח גולדמן :: 2005 / 04 / 11
על אוטופיה ואמריקה, על מציאות ודמיון, ועלינו עצמנו.
'טוּסְבָּרָהִינְדִי הַגִּבּוֹר', מאת שמעון צבר, הוא אחד מסיפורי הנונסנס היותר חביבים שנכתבו בעברית. הוא הופיע לפני שנים רבות מאוד (בהוצאת 'עם עובד') ואחר-כך אבד מן העולם (רק בכמה בתים פרטיים ובכמה ספריות עוד נשמרו עותקים מתפוררים שלו. רק כמה הורים "מכורים" עוד ספרו לילדיהם לפני השינה את 'טוסברהינדי'). בשנים האחרונות הודפס הספר במהדורות חדשות, במסגרת מגמת השיבה אל יצירות ישנות שנשתכחו בספרות הילדים העברית (כן, גם דברים טובים קורים בתחום המול"ות בישראל...).
כיאה לסיפור נונסנס – העלילה של 'טוסברהינדי' לא באמת חשובה. נספר רק, שחכמי ארץ צ'וּמְבָּלָיָה העמידו את טוסברהינדי בשורה של נסיונות כדי לקבוע האם הוא ראוי להיות מלך. הנסיון השלישי בסדרה היה כזה:
"לקחו את הבור הכי עמוק בעולם [...] ואל הבור הזה חיברו את כל הבורות שמצאו ברחבי צ'ומבליה. בור גדול או קטן – לא חשוב. ועוד הוסיפו והביאו בורות מחוץ-לארץ וחיברו את כולם יחד, עד שנוצר הבור הכי עוד יותר עמוק בעולם. כל כך עמוק היה הבור החדש – שכל מי שהציץ לתוכו בלי משקפת, ראה בקצה השני את אמריקה. ומי שהציץ לתוך הבור דרך משקפת, ראה בקצה השני את עצמו. ואל הבור הזה השליכו את טוסברהינדי..."
אם לא נתקפתם סחרחורת אל תמשיכו הלאה. קראו שוב את השורות האלה. נסו לדמיין בור שבעין בלתי-מזויינת תראו דרכו את אמריקה ובמבט דרך משקפת תראו את עצמכם. תנו לבור הזה ללבוש צורה בדמיונכם (זה דורש מאמץ לא קטן!) עד שתרגישו שגם אתם, כמו טוסברהינדי, הושלכתם אל תוך תהום עמוקה של אבסורד...
הדברים הבאים הם מדרש על הבור של טוסברהינדי, ועל אופיו הכפול של מה שנשקף מבעדו.
מי שהציץ לתוך הבור בלי משקפת, ראה בקצה השני את אמריקה...
הבור של טוסברהינדי שובר את הקרקע המוצקה של המציאות. הוא מתחח את רגבי העפר של "מה שקיים", חותר תחת היסודות של ה"מובן מאליו"... הבור מעמיק וחודר מבעד לגרעין כדור-הארץ, מבעד לחוקים הקשוחים ביותר של קיומנו. בתוך דפי הספר נחשפת לעינינו מציאות אחרת, דמיונית, "בלתי-אפשרית".
מי שמביט לתוך הבור רואה בקצה השני את אמריקה. אבל אין זו אמריקה של 'קוקה קולה' 'מקדונלד' וג'ורג' בוש (האב הבן ורוח הקפיטליזם) אלא אמריקה כפי שראוה בחזונם המוני מהגרים וחלוצים; אמריקה שבשבחה דברו אישים כתומס ג'פרסון ותומס פיין; ששרו לה משוררים מוולט ויטמן ועד לאה גולדברג; שחלמוה יהודים קשי-יום במזרח אירופה: אמריקה שהיא ארץ החופש, המקום שבו הבלתי-אפשרי הופך לאפשרי, או, במלים אחרות: אוטופיה. בפתח נמלה הראשי של אמריקה האוטופית ניצבת הגבירה חירות ובידה לפיד. והיא משקיפה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ואומרת לאירופה, הזקנה העריצה:
תני לי את המוניך שואפי-הדרור, תני לי את ענייך, עיפייך, כל בן-בלי-בית, מוכה סער ומגור. שלחי אלי את פסולת גאון-חופייך מול שער הזהב אשא האור!
ומי שהציץ לתוך הבור דרך משקפת, ראה בקצה השני את עצמו...
מבעד לבור של טוסברהינדי נשקף שער-הזהב של ממלכת אוטופיה. הצופה מוכה התדהמה מרגיש פתאום שהקרקע רועדת תחת רגליו. אבל הרעד הזה הוא חוויה חולפת. חוקי המציאות חזקים דיים כדי להכיל את הבור ולסגור עליו מבלי להתמוטט. כעת מקרב הצופה אל עיניו משקפת. שוב אינו מתבונן פאסיבי גרידא: המשקפת עושה אותו לחוקר אקטיבי. אמריקה-אוטופיה שלמולו כבר אינה חוויה גרידא, היא מושא לחקירה מלומדת. חקירה זו מזמנת לצופה רגע נוסף של רעדה: בתדהמה ובאימה (שתקווה עוברית נובטת בה) הוא מגלה באוטופיה את עצמו. בהדרגה הוא מבין, שגיבורי האגדות, החלומות והפנטזיות – האביר והנבל, הבוגד והאוהב, הנסיכה והדרקון – כל אלה, נשגבים ביופיים שמחוץ לגדר המציאות, אינם אלא בבואות שלו עצמו.
זהו רגע של משבר והתפכחות. יש משהו מדכא מאוד בגילוי שאנו מגלים את עצמנו באוטופיה: "הארץ האחרת", מחוז החלומות, נראית פתאום קטנה כל-כך, יומיומית כל-כך, כמעט עלובה. בדיוק כמונו. כולנו יודעים שאמריקה נפלה קורבן בידי סוחרי-אדם; שפסל החירות הוא מוניומט חלול לתיירים...
אבל, באורח פרדוקסאלי (או דיאלקטי), זה גם הרגע שבו נולדת התקווה: אם ממלכת אוטופיה נראית כמונו, ואנחנו הרי קיימים, הרי גם היא קיימת, קיימת לפחות כאפשרות, כאפשרות ריאלית. המבט הראשון הטעה אותנו: האפשרויות באמריקה האוטופית אינן בלתי-מוגבלות. אבל, באותה מידה, גם גבולותיה (עם מידת החופש המובטחת בהם) אינם בלתי-אפשריים.
"אמריקה היא כאן, או בשום מקום לא!" קבע הסוציאליסט הגרמני-יהודי גוסטאב לאנדאואר. לאמיתו של דבר, אמריקה היא כאן, ובה-בעת אינה בשום מקום: אין האוטופיה קיימת בשום מקום בבחינת מציאות, אך היא קיימת בתוך מציאות חיינו כאפשרות ריאלית, אפשרות המחכה למימושה. כשאנחנו מזהים את עצמנו באוטופיה, אנחנו מזהים את האוטופיה כאפשרית. מעתה אין היא רק 'חלום נעים' שבא להמתיק את סבל הקיום – היא צו ותקווה לביטולו של הסבל. צו מעשי. תקווה ריאלית.
אוטופיה: פנטזיה, מעשה ואמונה
הבור של טוסברהינדי שובר את הקרקע המוצקה של המציאות. זה התפקיד המשחרר של הספרות והאמנות, של הפנטזיות ומשאלות הלב והחלומות בהקיץ. כמובן, הבור לא קיים "באמת", אבל מי שנופל לתוכו שואל פתאום עד כמה אמיתיים הם הדברים ה"קיימים באמת": האין עולמנו זה, שבו אנשים קמים בבוקר לעבודה בלי חשק, חוזרים הביתה בערב עייפים ועצבניים, מגשרים בשיחה סתמית על הזרות בתוך משפחתם ולבסוף מפקירים עצמם לטמטומו המערסל של מקלט הטלויזיה – האין העולם הזה אבסורדי לא פחות מעולמו של טוסברהינדי? (וודאי שהוא פחות יפה ממנו).
זה הרגע לחדול מן ההתבוננות בבור של טוסברהינדי, ולהביט שוב, במבט מחודש, על קרקע המציאות. המבט מפוכח, מעשי, ריאליסטי, אבל כבר לא אדיש וחסר-אונים כפי שהיה לפני שהבטנו אל תוך הבור. הבור של טוסברהידני (כלומר: הדמיון החופשי, סיפור האגדה, הפנטזיה) הוא כור מחצבתה של האוטופיה. אבל לבסוף צריכה האוטופיה לנטוש את הרחם, להוולד. כדי שתהפוך האוטופיה – הפנטזיה היוקדת - לאמונה שבכוחה לשנות מציאות, יש לחשל אותה במים הצוננים של המעשה. כך הסביר זאת המינהלן האמריקני דיויד ה. לילינטאל, המנהל הראשי של פרוייקט 'רשות עמק טנסי': "אמונה היא הכוח הגדול ביותר בעולם-האדם, הכוח ה'מעשי' הגדול ביותר. כיצד מפרנסים ומגדלים ומחזקים אמונה? על ידי גאולת האמונה במעשים".
ואם אתם מוטרדים עדיין בגלל טוסברהינדי – אל דאגה! הוא יצא מהבור שלו (לא לפני שאכל את שבעת האריות הרעבים שהושלכו לשם אתו). איך יצא? פשוט: הוא טלטל את הבור שמאלה וימינה עד שהבור נפל. וכשנפל הבור, זחל ויצא החוצה...
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
תודה.
עוד זוית מענינת ביצירה המופלאה הזו, שיש בה גם יסוד מובהק של אירוניה אמפטית לפדגוגיה ההורית המוגבלת, היא זמן הופעת המקור: סוף שנות הששים. אין ספק שמדובר ביצירת נונסנס, ומן הבחינה הזו, זמן ההופעה מקביל לפרוץ הפוסט-מודרניזם אל התודעה הציבורית. לא שהנונסנס הומצא על ידי הפוסט-מודרניזם ולא שהפוסט-מודרניזם נושא בחובו חידוש פילוסופי ראוי לשמו, אבל במציאות של "שוק" הענין המכריע הוא "הרייטינג" של התופעה, ומן הבחינה הזו הנונסנס התקבל באופן נרחב יותר באוירה ציבורית של רלטיביזם. ומכאן לפרשנות המופלאה הזו של יפתח, הרותם את הנונסנס לשרות האוטופיה. וגם זו ללא ספק היא חלק ממורשת שנות הששים הסוערות, אם בארה"ב ואם באירופה. שוב, האוטופיה לא הומצאה בשנות הששים אלא במאה ה16, אבל בשנות הששים, בזכות אוירה של "אימג'ן אול דה פיפל", היא קיבלה דחיפה רצינית. והיכן היא נתקעה? בפסיבדו "קרנבל האפשרויות" הפוסט-מודרניסטי, הניהיליסטי, שולל הכל ולכן הריאקציוני-שמרני. לסיכום, שמעון צבר מצליח להצביע על שני הכוחות החזקים של שנות הששים - הנונסנס שהוא הביקורת החריפה על סדרי העולם הבורגני המיוצג בסיפור המופלא הזה על ידי כל המערכת של צ'ומבליה, על יועציה, המלך מהדל הראשון והמלכה היפיפיה שורינמה, והאוטופיה המיוצגת כדברי יפתח באמצעות הבורות המחוברים המאפשרים להביט על אמריקה ועל עצמנו.
הביקורת בגבולות האוטופיה או האוטופיה בגבולות הביקורת. זו השאלה שסוציאליסטים פוסט-פוסט-מודרנים אמורים לעסוק בה, או ליתר דיוק משימתם היא לעמול על ניסוח תשובה חיובית ומנומקת לאופציה הראשונה שלה: את הביקורת, כולל הנונסנסית, אפילו הלעגנית אם יש צורך, יש להעמיד בגבולות האוטופיה המחברת "אמריקה" - כלומר שיא הקידמה והמורכבות המודרנית - עם ה"טוסברהינדי", כלומר האיש התמים, הפשוט, החזק והגיבור כי הוא תמים ופשוט, שבכל אחד מאיתנו.
ללא קשר לכתבה. סתם, ביושבי באוסטרליה הרחוקה ובעזרת SKYPE אני מנסה למלא את תפקידי כסבא המספר ספורים לנכדיו. תודות לגוגול הגעתי לכתבה על מלך צומבליה אותו נהגתי לספר לבתי לפני38 שנה וארבעת ילדי בהמשך.
ובכל אותם שנים התיחסתי אליו כנון-סנס היתולי משוגע ולא ידעתי כי ניתן למצא בו כל כך הרבה משמעויות ורבדים [ כפי שנהגה לקרא מורתי לספרות ]
מענין לאן נדד שמעון צבר שהגלה עצמו מישראל לבריטניה שם נהג להפגין כנגד המדינה בעקר על רקע אפלית ערבים ורמיסת זכויותיהם בארץ
