אופוזיציה מוניטאריסטית
מאת: רן רביב :: 2005 / 04 / 27
לפני כשלושה שבועות התקיים בבמה הרעיונית של ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), בשיתוף עם כתב העת 'חברה', מפגש רעיוני אשר עסק במעמדו של הבנק המרכזי בכלכלה הלאומית. במפגש היו שני דוברים: אריה קרמף שחוקר את העשורים הראשונים של בנק ישראל והאופן בו הוא תפקד בעשורים אלו, והמשנה לנגיד בנק ישראל פרופ' אביה ספיבק.
ישנן הרבה נקודות שמעניין להתייחס אליהן בהקשר של מפגש זה. כאן אבקש לסמן את החלקים דרכם חשף לפנינו ספיבק את המאבקים בהם הוא עומד.
כמשתמע מדבריו, כבר מהערת האגב שהובלחה מתחת לשפמו: "שהוא אולי הסוס הטרויאני שהוכנס לבנק", ובהמשך אפשר היה ללמוד, שהניתוח אותו עשינו ממבט מרוחק על מינויו, היה נכון. כלומר מאבקו של שלום למנות מועצת נגידים, והמאבק להכניס את ספיבק כמשנה, היה כנראה מאבק פוליטי על מגמת פניו של הבנק.
אם אכן מבינים את הדברים כך צריך להבין את הערותיו של ספיבק בערב זה כפי שאנו מבינים הערות של כל פוליטיקאי אחר. כלומר עמדותיו הערכיות אינן ממין העניין וקשה לנו לדעת אותן, הוא חשף לפנינו לעומת זאת את המאבק הריאלי המתרחש בצמרת הבנק.
במה הדברים אמורים:
הערות שונות שלו באוזן שאינה רגישה לניואנסים יכולות להיתפס כגישה מוניטאריסטית מהאורתודוכסיה הרגילה, אלא שחשוב לשים לב לניואנסים אלה.
לדוגמא: כשהוא מתייחס למאסטריכט וטוען: "כן כנראה זה היה קשוח יותר מדי צריך להגמיש את זה ולאפשר גם גרעונות גדולים יותר". ניתן לטעון כמובן שהוא רק מתאר את המצב בו הפוליטיקה הגרמנית פוררה את התקרה, והוא אינו אומר דבר חדש. ומצד שני לא מדובר כאן על המשנה לנגיד הדויטשה בנק, אלא על אביה שלנו. מכאן אני למד מהי העמדה האופוזיציונית בקרב המנהיגות המוניטאריסטית. עמדה ביקורתית כלפי הדוגמות של מאסטריכט, היא כמובן שמרנות ממש בהשוואה לעמדות שאני אישית משמיע, אך כנראה שעל כך המאבק הריאלי - על עיצוב מחודש של המאסטריכט, ואולי גם באיזה אופן עיצוב זה יחול על מדינות שאינן חלק מה-G8.
העובדה שהוא טוען "שהבנק יכול רק לשמור על יציבות המטבע, על ידי מיתון מחזור העסקים, גם מלמעלה וגם מלמטה", הרי משמעה שהוא רואה בבנק גורם פעיל לא רק בריסון האינפלציה אלא גם בהתמודדות עם הצד השני של הגל, המיתון. העובדה שזה מנוסח כך, והצלחה תימדד על פי ערך המטבע ויציבותו ולא דווקא ע'פ צמיחה, ממחישה את הדוגמאטיות של המערכת הכלכלית הנוכחית. ספיבק פועל במסגרתה, ומתוכה ובתוכה הוא צריך לפעול. להזכיר את חוק בנק ישראל שחוקק בשנים של הגמוניה קיינסיאנית הוא צעד מאוד נכון עבורנו כחלק מהמאבק הציבורי, אלא שצריך לזכור שאנחנו מחוץ למערכת.
לכן צריך להבין שכאשר ספיבק שם לעצמו למודל את אלן גרינספאן, יו"ר הבנק הפדרלי האמריקאי, הרי הוא קובע כאן עמדה חד משמעית על התפקוד המצופה מהנגיד. גרינספאן, שהוריד את הריבית הריאלית לעסקים עד קרוב לאפס, אכן יכול לשמש כדוגמא, אלא שקל מאוד גם להגיד, 'טוב זה נכון לארה'ב אצלנו זה אחרת'. כשספיבק מציין אותו כמודל, הוא מסמן את האוריינטציה של אופן הפעולה שלו עצמו בתוך הפוליטיקה של הבנקים הלאומיים.
עניין נוסף - הציטוט של מחלקת המחקר של בנק ישראל, שכבר שנים מהווה אופוזיציה בבנק. [בזמנו נעשה ניסיון שלא צלח, למנות את ליאורה מרידור שצמחה שם לנגידה] ניתן וצריך לבקר את הבנק על כל חלקיו ממחלקת המחקר ועד הנגיד. ולפקפק עד כמה מחקר שנעשה במימון מחלקת המחקר אכן חופשי לחלוטין. יחד עם זה חשוב להבין את מה שלדעתי אותת לנו ספיבק - על מה המאבקים הריאליים מתנהלים, באיזה טווח ומהן האלטרנטיבות.
נראה שצריך להפנים שכרגע לא מתנהל שום מאבק ריאלי, על החזרת בנק ישראל לתפקידו כאחד מווסתי ומניעי הצמיחה במשק הישראלי. נעשתה כאן מהפכה, [אולי בזמן שישנו כולנו], וכיום טווח האפשרויות הוא אחר לחלוטין.
העובדה שספיבק הוא אופוזיציה להגמוניה של הבנק בעשור האחרון, נאמרה על ידו מפורשות. האם מכאן ניתן לגזור שאם היה הוא הנגיד הבא היה נוקט במדיניות קינסייאנית ולוקח את כל התפקידים של הבנק שנזרקו ממנו בעבר? נראה שלא. מצד שני, נראה שאחד כזה לא יגיע להיות נגיד, ואם יגיע לא יוכל להחזיק מעמד עם עמדות מוצהרות כאלו. [דוגמא טובה למדנו ממקרהו של לפונטין, מספר 2 ב S.P.D. הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית, שמונה לשר אוצר והודח באופן לא ברור אחרי מספר חודשים, אחרי שנקט מדיניות מרחיבה-סוציאליסטית, עליה הצהיר במשך שנים של שלטון השמרנים, ועל בסיסה נבחר].
מפגש זה אכן יכול ללמד אותנו על טווח הפעולה של הבנק ועל המאבק הפוליטי המתנהל בתוכו. לא כדי לשלול טיעון לשינוי מהותי של המערכת אלא כדי להבין באמצעות אלו כלים צריך לעשות זאת. צריך להמשיך ולאחוז בשני קצוות המקל - ביקורת רדיקלית וניתוח המאבקים הריאליים והפרגמאטיים. רק מקל בעל שני קצוות אלו יכול לצבור את הכוח כדי להיות לא רק מטה ההופך לנחש בידיו של משה מול פרעה, אלא מסוגל למעשים של ממש כמו הוצאת מים מהסלע עבור העם כולו.
חג חרות שמח לכולנו.
רן,
קראתי בענין רב את דבריך. אני חושב שנגעת בכל הנקודות החשובות. עם זאת, כמה הערות\תוספות\השגות:
בהקשר לשאלת האופוזיציה. כפי שהנראה עמדתו של הנגיד החדש תהייה הרבה יותר קרובה לזו של ספיבק מאשר לזו של קליין. ולכן, העובדה שספיבק הוא אופוזיציה לקליין לא אומר שהוא אופוזיציה לספיבק. השאלה שעמדה ועדיין עומדת על הפרק היא מהי הריבית המשמשת המטרה מוניטרית. קליין כפי הנראה רצה להגיע לריבית אפס. ספיבק, וכפי הנראה גם פישר, סוברים שרצויה ריבית גבוהה יותר, בסביבות 2%.
דבר שני, לגבי עניין הצמיחה. יש לזכור (ואני מניח שאתה יודע זאת) המוניטרסיטים אינם נגד צמיחה. הם סוברים (1) שיציבות מחירים (אינפלציה נמוכה וקבועה) היא תנאי לצמיחה, ו-(2) שתפקיד הבנק המרכזי הוא לעסוק ביציבות מלהתרכז בהיבט בלבד. לא מפני שצמיחה אינה חשובה, אלא מפני שהמדיניות הפיסקלית צריכה לעסוק בהיבטים אחרים של צמיחה. במינוח שלהם, "בטווח הארוך והבינוני", יציבות מובילה לצמיחה. אישית, אני לא חושב שטענה זו מופרכת. גם אם אינך מסכים לטענה זו, ראוי לציינה כי אחרת עולה ממנה שהמוניטריסטים הם נגד צמיחה.
ונקודה נוספת לגבי שאלת היציבות והצמיחה – אני חושב שהדיון הזה אינו כל כך רלוונטי לנושא החברתי כפי שזה נדמה. הויכוח בין המוניטריסטים, שטוענים שהבנק המרכזי צריך להתמקד ביציבות, ובין "הקיינסאנים" שטוענים שהבנק צריך לקחת בחשבון את הצמיחה והתעסוקה, הוא למעשה הויכוח בין קליין והכלכלנים האורתודוקסים מצד אחד ובין ביבי נתניהו, אולמרט והתעשיינים המקומיים מצד שני. ואין לחשוב בביבי נתניהו שהוא חפץ בהטבת מצבן של השכבות החלשות. מה שקרה הוא שהתעשיינים גייסו לטובתם את השכבות החלשון במאבקם בבנק ישראל (בערך כמו שהבורגנות גייסה את האיכרים במהפכה הצרפתית). אפשר לחשוב שהורדת הריבית הייתה מטיבה עם השכבות החלשות – זה מיתוס שמוכרים אלה שמבקשים לספק אשראי זול להשקעות.
הפערים החברתיים מושפעים הרבה יותר הקצאת המשאבים, מיסוי, חלוקה מחדש של ההכנסות, מדיניות הרווחה וכו, כל אלו אינם מושפעים מן המדיניות המונטרית. לכן, ואני מקווה שעמדתי לא מוטה משום שבנק ישראל הוא מושא המחקר שלי, אני חושב שצריך לחשוב פעמיים ושלוש לפני שרצים להאשים את הבנק המרכזי בפערים החברתיים, באבטלה, עוני וכו'.
ולבסוף, אם בכל זאת לבנק המרכזי יש אחריות על הפערים החברתיים, זה בהשפעה שיש לו על המדיניות הפיסקלית של האוצר באמצעים פורמליים ובלתי פורמליים. בעיקר, איזה גירעון הוא "מצפה" מן הממשלה. במקרה זה, הבנק המרכזי משמש, למעשה, ערוץ המקשר בין קרן המטבע הבינלאומית והממשלה המקומית. כמובן שזה לא פותר אותו מאחריות, אך כמו בכל תחום, גם בתחום המונטרי והפיסקלי יש אופנות, והשאלה מהו הגרעון הרצוי, משתנה מזמן לזמן באופן שלא תמיד ניתן לחיזוי.
אריה שלום
במדינת ישראל הספציפית שלנו, הנגיד הקודם פרנקל הוא שדאג למלחה עיקשת כנגד הצמיחה ובעד המיתון, הוא עשה את זה בעיקר ע"י הריבית, בחסות "דחליל" האינפלציה.
היו לפניו והיו אחריו (לא כולם..אותו הדבר), ויהיה עכשיו פישר שימשיך את מדיניות המיתון והעברת השליטה במשק לידיים פרטיות מסוימות.
לא קשה לנחש זאת, אם זוכרים את פעילותו בכיוון הזה ב 1985.
כמו שלא היטה קשה לנחש מדוע הועף דן מרידור ע"י נתניהו ב 1997, והובא יעקב נאמן למשרד האוצר, אם יודעים איך פעל אותו נאמן כמנכ"ל האוצר מתישהו בתחילת שנות ה 80.
בקיצור, יש ממלאי תפקידים שכוונתם מיתון, כי במיתון קל יותר לחלק מחדש רכוש והכנסות לכיוון המגדיל פערים, ויש מי שפועל לצמיחה, אולי הוא לא עושה זאת כדי להקטין פערים, אלא מאינטרס "יצורי-תעשייתי" כלשהו, אך בדרך-כלל האינטרס הזה טוב לציבור הרחב ולעובדים.
אם-כי לפעמים קורה שצמיחה גם מגדילה פערים, אך לאורך זמן בד"כ אין זה כך.
לכן, האינטרסים של העובדים עולים בקנה אחד עם אלו של העשירים הקשורים ליצור, במאבק המרכזי הקיים במשק, מאבק שבו "המוניטריסטים" בד"כ נמצאים בצד המבצע מיתון.
אריק שלום
דודי כבר כתב חלק מהדברים.
כמה ענינים נוספים.
לאור הניתוח שאתה מציע של הכיוונים של הנגידים ושרי האוצר השונה מזה שלי, עולה החשיבות לברר עניין זה ועד כמה הניגוד העולה מדברינו הוא מהותי מה הקו המבדיל ועל מה הם נאבקים.
לאור זאת ובעיקר למי שמעונין לייצר פוליטיקה אפקטיבית, חיוני לפענח את הכיוונים השונים והיריבים השונים.
הברית נוסח המהפםכה הצרפתית היא ברית שמארקס קורא לה גם בחצי השני של המאה ה-19.
כנגד המשטר הישן יש לאחד כוחות של הבורגנים והפועלים, כדי להיחלץ מציפורני הפיאודליזם.
אני אמון על גישה שרואה את שיתוף הפעולה בין כוחות היצור והתעשיה לבין הפועלים כשת'פ הנוכחי, הנותן בידינו כוח אפקטיבי להיאבק פוליטית בהגמוניה של הון הסיבוב.
המאבק הזה מתרחש בין השאר, בחזית מחיר הכסף, ומדיניות סחר המטבע הבינ לאומי. דודי שרטט בקצרה וניתן להראות עוד דוגמאות רבות בהן ההקו הזה מסביר את המאבקים על המדיניות המוניטארית והפיסיקאלית.
וזאת לזכור שאף אחד מהתמודדים אינו יכול להיחשד בסוציאליזם, הם מייצגים הון מסוג שונה. בעל אנטרס שונה.
מכאן.
הנגיד הוא איש פוליטי בעמדה פוליטית, שהכרעותיו הן פוליטיות במידה בה הן מכריעות בין האינטרס של קבוצות שונות בחברה. בין צרכני האשראי לבין ספקי האשראי.
מה יהיה כיוון הפעולה של פישר ימים יגידו.
בכל מקרה כדי לפענח את הכרעות כל אחד מהפעילים במגרש הזה צריך לקחת בזהירות הנדרשת את הכרזותיהם הציבוריות. כולן מכוונות קודם כל כדי להפעיל גורמים שונים.
והקשר שלהן לעמדות האמיתיות של בעל העניין, דורש פיענוח.
להשתמע
רן
