מציבור עובדים להמון גלמוד
מאת: אבי בראלי :: 2005 / 05 / 4
הסִסמה 'הגמשת שוק העבודה' היתה אחת מסִסמאות הקרב החשובות של חסידי ההפרטה בחברה הישראלית בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. זהו מונח מכובס המסתיר מאחורי מלים יפות את דחיקת העמדה של העבודה והעובדים לעומת העמדה של ההון ובעליו בחברה הישראלית. סִסמת הקרב הזאת נחלה הצלחה גדולה. בישראל של שנות אלפיים יש מעט עבודה מאורגנת. כלומר, יש מעט עובדים מוגנים ובעלי זכויות כמו גִמלה לעת זקנה או קביעות בעבודה ויותר עובדים זרים שנתוּנִים כליל למרות מעסיקיהם. ענפי משק שלמים אינם מכירים את התצורה החברתית העתיקה הקרויה 'ועד' ועובדיהם עומדים, או נופלים, לבדם מול מעסיקיהם בלי סיוע של חבריהם לעבודה. לכאורה הם יכולים לפנות לסעד של בית משפט, אבל זו יכולת מפוקפקת למדי מפני שהמעסיקים נהנים מיתרונות מבניים בזירה המשפטית. שוק העבודה הישראלי הוא עכשיו גמיש מאוד מנקודת ראותם של המעסיקים, אבל קשוח מאוד מבחינת העובדים הישראלים, הפלשתינים והזרים.
[גירסה ארוכה יותר של מאמר זה התפרסמה בכתב העת 'ארץ אחרת', גיליון 12 תשס"ג (2002), עמ' 33-26]
ההצלחות הרטוריות של חסידי ההפרטה הגיעו לידי כך שבתודעתם של ישראלים רבים התקבעה ההשקפה שלפיה ההגנה על אנשים מפני אפליה גילית, או מפני שרירות של מעסיק או אחראי, שקולה, למעשה, להגנה על בטלנים. אחת מהסיבות לשינוי תודעתי זה היא ההגנות המופרזות של האיגודים המקצועיים בשנות השיא של כוחם. אך נזקי הכוח-לשעבר של האיגודים המקצועיים פחותים בהרבה לעומת "התרופה" שהוצעה ואומצה, לעומת שוק עבודה "גמיש" היוצר המון גלמוד של עובדים ומובטלים מעוטי זכויות ודלי שכר, אנשים שאין לפניהם, ולפני ילדיהם, אופק של התפתחות חברתית וכלכלית. השם הרע שיצא לאנשי ההסתדרות, באותן שנים ארוכות מדי שמפלגת העבודה הזניחה את ההסתדרות ולא פיקחה על פעולותיה, איננו הצדקה להפקרת ציבור אנשים שלם, שאפשר היום להכתיב לו את תנאי העבודה - מזדקנים, עובדים לא-מקצועיים, נשים, עובדים זרים, פלשתינים – ובסופו של דבר כלל העובדים בישראל.
עובדים בשירות המדינה – והם רוב גדול מן העובדים המאורגנים כיום במשק הישראלי – סופגים חבטות רטוריות על היותם "'עובדים עשירים" חסרי התחשבות. כשהם שובתים דובריהם "הולכים בעלייה" מבחינה תקשורתית. המצב התודעתי הזה – חוסר הלגיטימיות הבסיסית של עובדים ששובתים להגנת זכויותיהם – הוא ניצחון גדול למפריטי שוק העבודה בישראל. שוק העבודה הישראלי הופרט, ובתודעת הישראלים התקבעה הדעה הלא ביקורתית שאין ולא יהיה מנוס מהפרטתו ומשליטת המעסיקים. מכאן הייאוש הגדול בין נפגעיה הרבים של הפרטת החברה הישראלית והפרטת שוק העבודה בתוכה, ומכאן סבילותם היחסית. הסבילות הזאת היא אולי הניצחון הגדול ביותר של חסידי ההפרטה.
הסיבות לשינוי
איך קרה שאחת מתנועות האיגודים המקצועיים החזקות בעולם, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, התגלתה כנמר של נייר? איך הצליחו להפריט את שוק העבודה ולחסל כמעט לגמרי את כל העבודה המאורגנת בישראל ללא התנגדות ממשית של העובדים הרבים שהיו מאורגנים בהסתדרות?
התמודדות עם שאלות אלה מצריכה דיון נרחב ביותר וכאן אפשר רק להתחיל בו. את התשובה צריך לחפש בשלוש כתובות: הראשונה, הנהגת מפלגת העבודה מן המחצית השניה של שנות הששים ועד ראשית שנות התשעים (כשבע שנים בראשות לוי אשכול, כחמש שנים בראשות גולדה מאיר ועשרים-ושתיים שנים [!] בראשות זוג היריבים יצחק רבין ושמעון פרס) והנהגת שותפתה מפ"ם באותן שנים (רוב הזמן מאיר יערי ויעקב חזן); השנייה, הנהגת ההסתדרות באותן שנים ובעיקר המזכירים שלה אהרון בקר, יצחק בן-אהרון, ירוחם משל וישראל קיסר; והשלישית, שני ראשי ההסתדרות מ-1994 ואילך, חיים רמון ועמיר פרץ. בסערת המשברים הכלכליים החריפים של שנות השמונים, שנות המעבר של הכלכלה הישראלית אל הקפיטליזם הלא-מרוסן השורר בה עכשיו, היה אפשר להבחין בהתקפה המתרגשת להתחולל בשוק העבודה. אבל ההסתדרות הכללית של העובדים כבר היתה אז גזע עץ חלול. רק נשענו עליו והוא נפל ללא כל מאבק. היא לא היתה מסוגלת להגן על העובדים, כתכליתה.
הנהגת מפלגת העבודה: התפנית ימינה
עד המחצית השנייה של שנות הששים נקטה מפא"י מדיניות כלכלית-חברתית שמאלית-מרחיבה בכל ההיבטים: תעסוקה מלאה וצמיחה, הקמת שירותי רווחה, טיפוח כלכלה שיתופית ובעלות ציבורית על חלק גדול מן המשק. התוצאה החברתית החשובה של אותה מדיניות מרחיבה, שנוהלה במשך יותר מ- 15 שנה, היתה צמצום הפער החברתי העצום ששרר במוצאי העלייה הגדולה (1952) בין שוכני המעברות לבין הוותיקים. מדיניות זו אִפשרה לבסס חברה שמידת אי-השוויון בה היתה מן הקטנות בעולם במחצית שנות הששים.
אולם ההישג החברתי שנרשם בשנות הששים היה שביר ביותר. למדיניות השוויונית התלוו תהליכים הפוכים במגמתם, ונסתרים בתחילתם. שני תהליכים נחבאים חשובים ביותר, הפוכים במגמתם למה שהיה גלוי באותן שנים, הם המיסוד ההיררכי של המערכות הפוליטיות של תנועת העבודה, בעיקר מפא"י והסתדרות העובדים, והנהגת מדיניות חינוך היררכית ('מדיניות ההסללה') מ-1955 ואילך, שניתבה ילדים למערכות חינוך נפרדות וטיפחה פער חינוכי רב שנים.
תפנית ברורה ימינה התרחשה במחצית השנייה של שנות הששים. ראש הממשלה לוי אשכול ושותפו שר האוצר פנחס ספיר יזמו אז ריסון כלכלי. בעקבותיו התחוללו מיתון חריף ואבטלת המונים חמורה ויותר ממושכת מכפי שהם תכננו, כנראה. לראשונה נקטה מפא"י מדיניות מקרו-כלכלית ימנית מובהקת. מאותו מיתון ואילך ניכרת מגמה ימינה במדיניות הכלכלית של מפא"י ולימים מפלגת העבודה ושותפתן מפ"ם. בשל המיסוד ההיררכי של המערכות הפוליטיות של תנועת העבודה ובשל מדיניות ההסללה בחינוך, ניטלו מבני העניים האמצעים ההשכלתיים והפוליטיים להתמודד על מקומם בחברה הישראלית ולהתנגד לתפנית ימינה במדיניות הממשלות ממחצית שנות השישים ואילך. הנהנים ממידת השוויון החברתי שהושגה לזמן מה - רבים מהם ממוצא מזרחי אך בתוכם גם ישראלים ממוצא אירופי - היו חסרי אמצעים השכלתיים ופוליטיים להגן עליו מפני המעונינים בחלוקה חברתית-כלכלית לא-שוויונית.
המיתון של אמצע שנות השישים היה אפוא קו פרשת המים של המדיניות החברתית-כלכלית של הנהגת מפלגת העבודה ואִפשר את הבשלתה של מגמה כלכליות אחרת, ימנית ובלתי-שוויונית במובהק.
הזנחתה של הסתדרות העובדים
התפנית ימינה היתה הסיבה העיקרית להזנחתה של הסתדרות העובדים. אחד מן הביטויים המוקדמים לכרסום במחויבות של מפא"י, מפ"ם ומפלגת העבודה להגנה על העובדים היה הזנחת ההסתדרות והפקדתה בידי מנהיגים לא ראויים. זה קרה החל מן המחצית השנייה של שנות הששים ואילך, עם התפנית הכלכלית-חברתית הימנית של אשכול וספיר ובעקבותיהם רבין ופרס. העובדים נעשו פחות חשובים למנהיגי מפלגת העבודה ומפ"ם והם נזקקו לשירותיו של המנגנון ההסתדרותי רק במאבקים פוליטיים פנימיים או במערכות בחירות חיצוניות. הם נקטו מדיניות כלכלית-חברתית מן הסוג המצריך מנהיגים משתפי-פעולה בהסתדרות ולא ראשי ציבור עצמאיים, ייצוגיים ובעלי דעה.
ההזנחה של ההסתדרות לא התבטאה רק במינוי אנשים שהיו פקידים, ביסודו של דבר, לתפקידים שחייבו כישורי הנהגה ויכולת לעצב מערכות חברתיות, אלא גם באדישות ובהימנעות כללית של הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם מהתאמת ההסתדרות לנסיבות החברתיות-כלכליות המשתנות. איגוד מקצועי אפקטיווי מצריך בירוקרטיה, אבל בהבדל מהמצב בשנות העשרים, השלושים והארבעים, בימי היישוב לפני המדינה, הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם התירו לבירוקרטיה המפלגתית-הסתדרותית להשתלט כליל על ההסתדרות, לשלוט עליה יותר מאשר לשרת אותה. יתר על כן, איש במפלגת העבודה ובמפ"ם לא פעל ברצינות להנהגת דמוקרטיזציה באיגוד המקצועי המנומנם, הלא-ייצוגי והלא-כשיר או למען שיתוף מהותי של עובדים בניהול משק העובדים. המחדלים קשורים זה לזה: איגוד מקצועי בירוקרטי ולא-ייצוגי מונע מראש שיתוף עובדים אמיתי וממשי בניהול המפעלים. מערכות ההסתדרות השונות טיפחו סבילות ואדישות, במקום השתתפות ופעילות.
המשך ניוונה של ההסתדרות
הסתדרות בירוקרטית ומבויתת היתה נוחה למנהיגי מפא"י, מפ"ם ומפלגת העבודה ממחצית שנות הששים. כך השיגו אשכול וספיר את תמיכת מזכיר ההסתדרות בקר בתוכנית הריסון שהיה למיתון, ופרס ורבין לא נתקלו בהתנגדות רבה של משל וקיסר בבואם להוביל את מפלגת העבודה ימינה מבחינת דרכה הכלכלית-חברתית. הם אפילו לא נתקלו בהתנגדות של קיסר למהלכי ההפרטה רבי המשמעות של ממשלתו השנייה של רבין. אבל תהליך זה ערער על אמינותה של ההסתדרות בעיני הציבור: בהדרגה, חדל הציבור להאמין שהיא דבקה באינטרסים של העובדים. מה שהיה נוח לפקידים שניהלו את ההסתדרות ולראשי המדינה, חברי מפלגתם או יריבים פוליטיים, היה קטלני בזמן מבחן.
עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 נקבע בבירור שמשק העובדים יחדל מלהיות סוכן-משנה כלכלי של הממשלה והון ממשלתי זול לא יועמד עוד לרשותו. הכתובת היתה רשומה על הקיר והוגשמה כעבור שנים אחדות, אבל ראשי מפלגת העבודה ומפ"ם לא פעלו לשם התאמת משק העובדים למצב החדש. הסיבה לכך היא שהפוטנציאל החברתי של משק העובדים לא עניין עוד את הנהגת מפלגת העבודה או מפ"ם. העילית הפוליטית-חברתית שהיתה מרוכזת במפלגות אלה ולימים גם במר"צ שינתה את מטרותיה. המטרה לא היתה עוד הגנה על העובדים וטיפוח חברה משתפת ושוויונית אלא חלוקה מחדש של משאבי החברה הישראלית וריכוזם בידי מעטים באמצעות משברים כלכליים שתחולל מדיניות מוניטריסטית ותהליכי הפרטה מואצים. כאשר זו המטרה, ברור שההסתדרות מעניינת רק לשימושים פוליטיים קצרי טווח וברור מדוע היא הופקדה בידיים לא נאמנות שהחלישו אותה עד לכדי חוסר אונים.
שנות האדישות האלה היו בעיקרו של דבר שנות השבעים, לפני עליית בגין לשלטון ואחריה. התמונה השתנתה מן המחצית הראשונה של שנות השמונים. עכשיו כבר בשלו התנאים למהלכים המכריעים של הפרטת הכלכלה הישראלית, ועכשיו ההסתדרות, גם במצבה הניווני, הפריעה מכל הבחינות: במשטר הסכמי העבודה שיצרה ובעצם כוחו המסוים של האיגוד המקצועי שלה, בשליטתה במערכת הבריאות, בשליטתה ברבע לערך מן המשק היצרני. לפיכך אישים בהנהגת מפלגת העבודה חזרו והתעניינו בהסתדרות הכללית של העובדים. הפעם המתעניינים היו אנשי דרג ההנהגה החדש דאז, והבולטים ביניהם היו יוסי ביילין וחיים רמון. למעשה, הם הציעו להעצים ולהאיץ את תהליכי נסיגתה של הסתדרות העובדים מן החברה הישראלית. במקום ניוון איטי נוסח פרס ורבין, הם הציעו קיצוץ נטיעות רחב, שמטרתו כיווץ ההסתדרות ל"איגוד מקצועי נטו". הצעות דומות העלה פוליטיקאי מקביל להם במפ"ם ואחר כך במר"צ וב'יחד', חיים אורון.
"ההסתדרות החדשה"
לכאורה, עיקר דאגתם של ביילין, רמון ואורון רוכז בחיזוק ההגנה על העובדים באמצעות איגוד מקצועי שלא יפזול לצדדים ויעסוק רק בתפקידו הטבעי: כלב השמירה על זכויות העובדים. אבל משום מה הגשמת תוכניתו של רמון הביאה להחלשת ההסתדרות, והיא נעשתה גורם חלוש ביותר המקיים קרבות מאסף נואשים למול כוחות עדיפים ממנו בהרבה.
טענתם של ביילין, רמון ואורון, ולפניהם טענת 'חירות', המפלגה הליברלית ומפלגת הליכוד ברצותן להופיע בתור מגינות העובדים, היתה שהערבוב בין ניהול משק ובין הגנה על זכויות העובדים מחליש את המחויבות להגנה על העובדים, מפאת ניגוד האינטרסים. טענה זו, על אף היותה קליטה מאוד, היא כוזבת. הערבוב בין ניהול משק לבין הגנה על זכויות העובדים הקנה להסתדרות השפעה מופרזת על השכר ועל תנאי העבודה עד כדי סיכון הרווחיות ומכאן סיכון מקום העבודה. עם הכשל הזה אפשר היה להתמודד באמצעות הבראת האיגוד המקצועי וטיפוח נציגים המבינים שאין לעובדים אינטרס בסיכון מקום עבודתם; ויותר מזה: באמצעות הוראה פוליטית של הנהגת מפלגת העבודה למנוע מן האיגוד המקצועי זכויות מופרזות שכאלה. כל זה בתנאי שיש להנהגה הפוליטית עניין בהבראתו של משק העובדים. התנאי הזה לא התקיים.
אחיזת ההסתדרות ברבע לערך מן המשק היצרני הישראלי לא החלישה את האיגוד המקצועי, אלא חיזקה אותו ועמו חיזקה את מעמד העובדים במשק הישראלי. ראשית, באופן פשוט, כל העובדים במשק העובדים היו מאורגנים, ולכן בעלי זכויות חברתיות, מוגנים ומשתכרים היטב יחסית. שנית, ההיכרות של ההסתדרות עם תנאי הניהול של התעשייה והבניין בישראל הקנו לה עמדה טובה יותר במשא ומתן עם המעסיקים. שלישית, בתנאי תעסוקה מלאה הפריעה עובדת קיומו של משק עובדים למאבק המבני של המעסיקים במגזר הפרטי נגד עבודה מאורגנת.
כיווץ ההסתדרות בזמן הסיבוב הניהולי הקצר של רמון – הוא הזדרז ומכר בזול את הגופים העיקריים של חברת העובדים, 'סולל בונה' ו'כור', שהיו רווחיים מאוד בזמן המכירה והחזיקו בנכסים רבי ערך – במצורף לניוון רב השנים של ההסתדרות בימי קודמיו, פגע אנושות ביכולתה להתמודד עם יריביה בשוק העבודה וכמעט עקר אותה מחלקים נרחבים שלו. ההפרטה העמוקה והרחבה שביצע רמון בחיפזון פגעה אנושות ביכולת של העובדים בישראל להגן על עצמם למול עוצמתו המתגברת של ההון. יש לכך ביטויים רבים. כל מי שמכיר, למשל, את הנעשה בקרב הרשת הענפה למדי של עמותות חברתיות המנסות לסייע לעובדים וכללית לנפגעי ההפרטה בישראל - לרבות החשובה שבהן: 'הסתדרות העובדים החדשה' בראשות עמיר פרץ - יודע שהן פועלות במחנק כספי. המבקשים להגן על עובדים כיום בישראל והמנסים לארגן את העובדים ואת המובטלים מהשכבות החברתיות הבינוניות והנמוכות בישראל פועלים בתנאים כספיים מגבילים ביותר. זו אחת התוצאות מאימוץ דרכם של ביילין, רמון ואורון.
במקום סוף דבר
הפקרת הסתדרות העובדים בידי מי שדִרדר וניוון אותה, ואחר כך בידי המנהיגים החדשים שצמחו במפלגת העבודה ובמר"צ וחיסלו אותה כליל, פינתה את הדרך לשוק עבודה שנעשה דומה יותר לשוק עבדים עם פועלים זרים ופלשתינים המועסקים בתנאי ניצול, מגורשים תדירות אל מעבר לקו הירוק או לחוץ לארץ ומופעלים בתור שוט על גבם של העובדים הישראלים.
השתלשלות הדברים שתוארה כאן מעציבה, ויש גם חשש שהעצב ישתק. למול העוצמה של התהליכים הקורעים את החברה הישראלית לגזרים נדמה לרבים מדי שאין מה לעשות. אבל זו לא ברירה שיש עמה חיים. התקדמות ההפרטה ושלטון ההון בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה הישראלית פוגעת ביותר ויותר ישראלים, ולא רק בעניים שבהם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרכין ראש. צריך לחשוב היטב מה מן ההריסות החברתיות של שנות התשעים אנחנו מוכרחים לשקם, ואילו מבני חברה חדשים אנחנו יכולים להקים.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
