הזכות להתגונן בעד הזכות לנורמאליות
מאת: דוד מרחב :: 2005 / 05 / 8
לשמאל הפוסט-ציוני בישראל משעמם. והשעמום הזה ניכר בכל הגיגיו ומעשיו. מי שקרא את ההתחשבנות הפסבדו-פילוסופית של אחד, עודד שכטר, מעל דפי הרבעון הפוסט-מודרני/פוסט ציוני החדש "מטעם", כנגד פרופסור ירמיהו יובל (המתרגם המודרני של ה"אתיקה" מאת שפינוזה לעברית), יודע עד כמה משעמם לשמאל הפוסט-ציוני. וכפי שקורה להרבה אנשים משועממים, כשאין להם דברים אמיתיים לעשות – הם ממציאים דברים לעשות: ריבים מקוריים, מלחמות חדשות, דקונסטרוקציות למיניהן, ביקורת מייגעת פה ומאמר משתלח שם.
אז בכדי לעורר איזשהו עניין ומהומה, פנו אנשי השמאל הציוני לאיגוד מרצי האוניברסיטאות (AUT) בבריטניה, ושם דאגו חבריהם המשועממים להטריח את חברי האיגוד בכדי להעלות מן האוב הצעה להחרים את האוניברסיטאות בארץ. וכי למה? כי אוניברסיטת חיפה ניסתה להשתיק בעבר את ד"ר אילן פפה, מחשובי "ההיסטוריונים החדשים" של תקופתנו; משום שאוניברסיטת בר-אילן הקימה את "קמפוס יהודה ושומרון" בעיר אריאל; מכיוון שהאוניברסיטה העברית יושבת על אדמות ערביות; ומאחר שאוניברסיטת תל אביב הוקמה על היישוב הערבי שייח' מוניס, הלא הוא רמת אביב. עוד לא קראתי מה הסיבות לרצון להביא להחרמתה של אוניברסיטת בן גוריון אשר בנגב, אולם כנראה שעצם העובדה שהיא קרויה על שמו של בן-גוריון המנוח היא כבר סיבה מספיק טובה לחרם.
בבריטניה השתוממו רבים מחברי האיגוד על המהלך שיזמו כמה מעמיתיהם הישראליים, ובהצבעה התקבלה ההצעה להטיל חרם על אוניברסיטת חיפה ועל אוניברסיטת בר אילן – ברוב של קולות בודדים ותוך מניעת חופש השמעת הדעה האחרת מצד מתנגדי החרם. בארץ השמאל הפוסט-ציוני צהל, והידיעות אשר התפשטו באמצעי התקשורת הישראלים סיפקו סיבה למסיבה למשועממים בשמאל. הלא מאז ששרון התחייב לפנות התנחלויות, מאז שהנשיא בוש התחייב להקים מדינה פלסטינית ומאז שערפאת פטר את עמו מעולו והעביר את השלטון למנהיג שנבחר בבחירות ולא עלה לשלטון לאחר שבזז ועשק את עמו, לשמאל הפוסט-ציוני נגמרו הסיבות לצאת לרחובות ולעלות על בריקאדות מול משרד הביטחון בתל אביב.
אידיאולוגיה של חיסול
אז מה עושים כשאין מה לעשות? ממציאים מה לעשות. לדוגמא, העיתונאי ופעיל השלום הוותיק אורי אבנרי נותר מחוסר תעסוקה, ובכדי למלא את אתר האינטרנט של קבוצתו במאמרים לאינסוף, ועל מנת לדרבן את חבריו להמשיך במאבקם הבלתי-נלאה נגד הכיבוש מתוך תחושה שהם עדיין מיעוט זעיר, כתב מר אבנרי מכתב רשמי לנשיא אוניברסיטת בר-אילן, תחת הכותרת "אתם שותפים מלאים למפעל ההתנחלות - הבאתם החרם הבריטי על ראשכם".
מר אבנרי כותב כי הקמת הקמפוס של אוניברסיטת בר אילן בעיר אריאל היא פשע בל-יכופר, משום שעצם הקמת העיר מהווה "הפרה חמורה של החוק הבינלאומי, ובאופן ספציפי של אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת במפורש על מדינה כובשת להעביר וליישב את אזרחיה בשטח הכבוש". ו"מכיוון שהמדובר בהפרה חמורה של החוק הבינלאומי", כותב מר אבנרי, "לא מוגזם יהיה להשתמש במונח 'שותפה לפשע'" כלפי אוניברסיטת בר אילן. בהמשך מונה אבנרי פשע נוסף של המרצים והסטודנטים בקמפוס: נסיעה בכביש חוצה שומרון. רק על כך ראוי להגלות את העוברים והשבים בכביש לגלות ממושכת בעיירה קפואה בערבות רוסיה הרחוקות.
ומנגד, השופר המרכזי של מפלגת חד"ש וגרורותיה, אתר האינטרנט "הגדה השמאלית", פרסם מאמר של מתיתיהו שמואלוף תחת הכותרת "אנחנו כובשים?". לאחר שהמאמר עסוק בנהי ובכי מתמשך על כך שפרסמו באתרי אינטרנט שונים כתבות נגד ד"ר אילן פפה, הקורא לאיגוד המרצים הבריטי להחרים את האוניברסיטה ממנה הוא מקבל מדי חודש משכורת כמרצה בכיר למזרחנות בחוג למדע המדינה, שמואלוף נסחף עם הפנטזיות. "בקרוב, אני מעריך, נצטרך לחתום על הסכם 'נאמנות' פטריוטי לישראל, בכניסה לאוניברסיטאות", כותב שמואלוף, ותוהה "שמא אילן פפה יגורש מישראל לחיות עם ואנונו במזרח ירושלים ולא יורשה לעזוב את המדינה כדי שלא יספר את הסוד הגדול על הכיבוש שמתחולל כאן".
היסחפותו של שמואלוף מאפשרת לו אף לטעון כי ד"ר גדי טאוב קרא לנקוט בצעדים כנגד פפה, בעוד שטאוב כתב באתר האינטרנט NRG כי "לא צריך להחרים את פפה, וטוב שמזמינים אותו לכתוב ולהרצות בכנסים. החופש האקדמי שאותו הוא מנסה למנוע עכשיו מעמיתיו, הוא יקר וחשוב מכדי שנפגע בו".
סביר להניח כי במוקדם או במאוחר יחזור בו ה-AUT מהקריאה להחרים את האוניברסיטאות בישראל, וכי השמאל הפוסט-ציוני ימצא לעצמו דבר אחר לעסוק בו. ויש הרבה דברים שניתן להמציא כאשר בחוץ, השבח לאל, לא מתפוצצים אוטובוסים בחוצות ערי ישראל, קרביהם של תיכוניסטים לא נשפכים על מדרכות מחוץ למועדוני לילה בתל אביב ויותר אימהות ישנות בשקט ובביטחון על יצוען בלילות הקיץ הקרב ובא.
הזכות להתגונן
ברם, מעבר לשעמום הגדול מסתתר רעיון שאסור לזלזל בו. מאחורי הרעיון הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה מאד שגורסת כי לנו, ליהודים באשר הם יהודים, אין זכות למדינה; כי למדינת ישראל אין, לא היתה ולא תהיה זכות קיום; כי כל פיסת אדמה בארץ הזאת, גם אם נקנתה בכסף מלא, איננה שייכת ליהודי שגר עליה; כי דין חיפה כדין עזה, כי דין ירושלים כדין רמאללה, כי דין באר שבע כדין יריחו. ליהודים הישראלים אין זכות על ארצם – לא מתוקף זכות היסטורית כלשהי ולא מתוקף זכות עכשווית.
ואין לזלזל ברעיון זה דווקא משום שכרגע באמת ובתמים יש סיכוי לעידן חדש של שלווה, רגיעה ופחות סבל אנושי באזור המטורף הזה. ואין להמעיט לרגע בערכה של האידיאולוגיה הגורסת כי קיום יהודי בארץ רווית הדם הזו, מקורו בחטא בל יכופר. מאחורי התזות הללו ניצבת תמיכה ברורה ובלתי-מתפשרת באותו "אנטי-אימפריאליזם" או באותה "אנטי-ציונות" אשר בשמם הופלו מגדלי התאומים, אשר בשמם נרצחו בליל הסדר יהודים שכל חטאם היה לחגוג את חגם בעיר הכבושה נתניה, אשר בשמם עברנו שש שנים רוויות מדם של ילדים ישראלים ופלסטינים.
מאחורי התמיכה בהחרמת האקדמיה הישראלית ניצבת שלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. אין צורך להכביר מילים על כך. זה ברור לכל עולל, זה נהיר לכל מי שקורא ברפרוף את הספרות הענפה המתפרסמת באתרי האינטרנט השונים, בעברית ובאנגלית. אל מול התמיכה ההולכת וגדלה של יהודים וערבים בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים בארץ אחת, בחלוקת הארץ לשתי מדינות ריבוניות, בהקמת שתי בירות לשתי מדינות בירושלים אחת, חופשית, קמים להם מקרבנו אנשים שכל מפעלם הוא לערער כל סיכוי לשלום בארץ הזאת.
דווקא עתה, כאשר אפשר לדבר על כך שמלחמת העצמאות לוותה בגירושים מסיביים של פלסטינים מבתיהם, כאשר אפשר לעסוק בחטאיה של המנהיגות הפלסטינית כלפי עמה בסירובה המתמשך לפשרה היסטורית אמיתית - כאשר ניתן באמת ובתמים לדון בחטאי שני הצדדים - קמים להם אנשים שגורסים שלא די בכך. לא די בהכרה הדדית בסבל שנגרם על-ידי יהודים לערבים, ועל-ידי ערבים ליהודים. אותם אנשים גורסים כי יש לעשות מעשה ויש לגלגל הלאה את הרעיון של "פתרון הבעיה היהודית". ו"פתרון הבעיה היהודית" מתבסס, קודם כל, על שלילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים, כשלב ראשון, ועל שלילת הזכות לקיום יהודי, כשלב שני. סופי.
כנגד התביעה המשותפת של שני העמים ל"זכות לנורמאליות", כפי שניסח זאת הסופר א"ב יהושע, ניצבת התביעה הברורה של פוסט-ציונים למיניהם – התביעה ל"זכות לחיסול". וכנגד התובעים את חיסולנו, יש לתבוע את הזכות להתגוננותנו. כן, להתגונן בכל האמצעים האפשריים. וחלק מההתגוננות הזאת חייב לקחת בחשבון את יחסינו כאזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, עם אלה המבקשים להקריבנו בכדי להגשים את חלומם על מלחמה עקובת-דם וארוכת-שנים בישראל/פלסטין.
לבסוף, קשה שלא להעלות במאמר זה את סיפור גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", השתתף במשלחת חברי הגדוד למוסקבה בשנת 1926. המטרה היתה להכין את ירידת חברי הגדוד לברית המועצות תוך הוקעת הציונות. הגדוד התפלג בסוף 1926, ואלקינד חזר ארצה המטרה לשכנע את חבריו לרדת מהארץ ולבנות קומונה בברית המועצות. תחת לחץ ה-GPU, המשטרה החשאית הסובייטית, פרסם אלקינד באוקטובר 1927 הכרזה רשמית נגד המפעל הציוני – ובעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ.
הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.
הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים.
את הלקח מהסיפור הזה אני משאיר לקוראות וקוראי המאמר.
אין ספק שדוד מרחב כועס. אני מסכים עם חלק גדול מהביקורת שלך. אינני מסכים עם "בניית סירות" שעליהן אתה כותב שם ולתוכן אתה מכניס כל מיני אנשים שעונים להגדרה שלך כשמאל פוסט ציוני.
אם היה עושה את הפעולה הזאת איש ימין מסויים, היית מוצא את עצמך בסירה אחת עם אותם אנשי שמאל פוסט ציוני. בשבילו גם אתה פוסט ציוני. אני משוכניע שאם היית עובר על כל מיני אנשים מהשמאל ובודק דברים שאמרו או כתבו, ואולי גם מראיין אותם, היית חושב פעמיים האם להשתמש בכלי החבוט של קטלוג גס.
כל "אוהבי האדם" הן מבריה"מ והן מהימין האמריקאי לדורותיו (כולל מקרתי ההומניסט הגדול)- השתמשו בשיטת הקיטלוג. עדיף שאיש שמאל אשר האדם הוא המרכז בתפיסת עולמו - ימנע מכך.
דויד, נדמה לי שלא הבנת את כוונתו של שמואלוף
שטען כי טאוב אמר בעצם "שחלף בדעתו" כמו כולם
להחרים אינסטיקטיבית את פפה, אבל הוא "האשכנזי הנאור" לא יעשה זאת, ובכך יוכיח את אדנותו.
חסר גם בדבריך מן הסתם, את הקריאה נגד אלימות
מילולית
בברכה
אלישר
נ.ב. מומלץ לקרוא את זנד + ברעם נגד
החמישיה הציונית הכוללת את טאוב, ימיני, דנקנר, רובינשטיין, דן מרגלית ב:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/931/970.html
זה מאמר מדהים. אילו היה פחות אידיוטי, הייתי חושב שהכותב הוא סוכן שב"כ.
האם מי שמדריך אותו זה פרופ' סטיבן פלאוט או ד"ר דוד בוקעי?
כל כך הרבה שטויות ביחד עוד לא הופיעו בכתב עת של תנועה סוציאל דמונוקרטית.
שמה של יסו"ד הוא "ישראל סוציאל-דמוקרטית". כלומר, יסו"ד היא תנועה שמכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, במסגרת משטר סוציאליסטי ודמוקרטי. לכן, המאמרים המתפרסמים ביסו"ד מבטאים את הקו הבסיסי והמרכזי של הארגון.
אני מניח שמי ששולל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, לצד זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, לא ימצא את מקומו ביסו"ד.
והערה בנוגע לאלימות המילולית כלפי אילן פפה: אני שולל לחלוטין כל אלימות כלפי אילן פפה, פיזית ו/או מילולית, ואני מתנגד לחלוטין לפיטוריו מאוניברסיטת חיפה. אלא שאילן פפה צריך לקחת בחשבון שחרם פוגע גם באנשי שמאל דוגמתי ובערבים הלומדים באוניברסיטת חיפה. הדרך לגייס אנשים למאבק נגד הכיבוש הוא באמצעות שכנוע ותעמולה - לא באמצעות סנקציות.
קצת באיחור אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. דוד, תודה. מאמר מבריק. מחר אשתמש ברוח דבריו ובכמה מהדברים הקונקרטיים שכתבת בכנס שיתקיים במכללת אורנים לכבוד יום הנכבה. שא ברכה ושבוע טוב, אודי
ת אם תכנסו לאתר "צורה" תמצאו שם את הספר "מחלוקת בציון" של גדעון גלעדי שאני תרגמתי ובו תמצאו שלד"ר אילן פפה יש גיבוי ובגדול
תמר בורסוק
הזכרת סיפור הפלג השמאלי בגדוד העבודה לוקה באי דיוקים רבים.
ולידיעתו של מר מרחב - אלקינד הוצא להורג בפברואר 38 ע"י המשטר הסטליניסטי במסגרת הטיהורים. בנו אורי הוא שנעלם בחזית סטלינגרד במלחמת העולם השנייה.
מקווה שבשאר חלקי מאמרו הוא מדייק יותר...
הזכרת סיפור הפלג השמאלי בגדוד העבודה לוקה באי דיוקים רבים.
ולידיעתו של מר מרחב - אלקינד הוצא להורג בפברואר 38 ע"י המשטר הסטליניסטי במסגרת הטיהורים. בנו אורי הוא שנעלם בחזית סטלינגרד במלחמת העולם השנייה.
מקווה שבשאר חלקי מאמרו הוא מדייק יותר...
עד כמה אני שמחה שאתם שתמצאו " שבשאר חלקי מאמרו הוא מדייק יותר..."
זה מעורר בי סיפוק
תמר בורסוק
תודה רותי
קצת באיחור אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא
תמר בורסוק
