למה סוציאליזם?
מאת: יפתח גולדמן :: 2005 / 05 / 26
כתב: אלברט איינשטיין | תרגום ועריכה: יפתח גולדמן
מאמר שכתב אלברט אינשטיין לכתב העת הסוציאליסטי האמריקני 'Monthly Review', לרגל צאת הגליון הראשון, מאי 1949. בתרגום לעברית הושמטו קטעים מהמאמר לשם קיצור. אפשר לקרוא את המאמר המלא (באנגלית), בכתובת: http://www.monthlyreview.org/598einst.htm
האם מן הראוי שאדם, שאינו מומחה בכלכלה ובמדעי-החברה, יביע עמדות בנושא 'סוציאליזם'? אני מאמין [...] שאכן ראוי הדבר. [...] סוציאליזם מכוון למטרות חברתיות-מוסריות. המדע, לעומת זאת, אינו יכול להציב מטרות, ועוד פחות מכך יכול לגרום, שמטרות אלה יכנסו אט אט ללבותיהם של בני האדם. לכל היותר מסוגל המדע לספק אמצעים להשגתן של מטרות מסוימות. אך את המטרות עצמן מנסחים אישים בעלי אידיאלים מוסריים נעלים, ואז (אם אין המטרות הללו עקרות מיסודן, אלא מלאות חיים ועוצמה), מאמצים ונושאים אותן קדימה המוני בני-האדם, הקובעים (בדרך שהיא בחלקה בלתי-מודעת) את התפתחותה האיטית של החברה.
לכן עלינו להזהר שלא להפריז בהערכתם של המדע והשחטה המדעית כשמדובר בבעיות אנושיות; ואל לנו להניח שרק למומחים [של מדעי החברה והכלכלה] זכות להביע דעה בשאלות הנוגעות לארגונה של החברה.
קולות רבים מספור מכריזים מזה זמן כי החברה האנושית עוברת משבר, שיציבותה מתערערת באופן חמור. מצבי משבר כאלה מתאפיינים בכך שהפרטים מרגישים אדישות או אף עוינות כלפי קבוצות ההשתייכות (הרחבות או המצומצמות) שלהם. על-מנת להמחיש את כוונתי, הרשו לי להזכיר כאן התנסות אישית: שוחחתי לאחרונה עם אדם אינטילגנטי ונעים הליכות והצגתי בפניו את חששותי מפני מלחמה [עולמית] נוספת, אשר, לפי דעתי, תסכן באופן חמור את קיומה של האנושות. טענתי שרק התארגנות על-לאומית עשויה לספק הגנה בפני סכנה זו. על-כך השיב האורח שלי בשקט ובשלווה: "מדוע אתה כה מתנגד להעלמות הגזע האנושי?".
אני משוכנע, שלפני מאה שנים לא היה שום אדם מבטא עמדה דומה בקלות כה רבה. זוהי עמדה של אדם שניסה לשוא להשיג איזון בנפשו, ואיבד, פחות או יותר, את התקווה להצליח בכך. זהו ביטוי של בדידות מכאיבה ושל ניתוק, אשר מהם סובלים אנשים רבים כל כך בימינו. מה היא הסיבה? האם יש מוצא?
[...] כשאנו שואלים את עצמנו, כיצד יש לשנות את מבנה החברה ואת הגישה התרבותית של בני האדם על מנת לעשות את החיים האנושיים מלאי סיפוק ככל האפשר, עלינו לזכור כל הזמן כי יש תנאים מסוימים שאותם אין אנו יכולים לשנות. [...] טבעו הביולוגי של האדם הוא למעשה בלתי נתון לשינויים. יתרה מזאת, ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות במאות השנים האחרונות יצרו תנאים שהם עובדה מוגמרת. במציאות של אוכלוסיות המיושבות בצפיפות יחסית, התלויות במוצרים שהם חיוניים להמשך קיומן, חלוקת עבודה מסועפת ומנגנון ייצור צנטראליסטי מאוד הם בבחינת הכרח. התקופה שבה יכלו פרטים או קבוצות קטנות לספק בעצמם את צרכיהם – תקופה זו, הנראית במבט לאחור אידילית כל כך, חלפה לבלי שוב. תהיה זו הגזמה קלה בלבד לומר שהמין האנושי יצר כבר למעשה קהילת יצרנים וצרכנים המקיפה את הפלנטה כולה.
כעת יכול אני להצביע בקצרה על מה שנראה בעיני כמהותו של המשבר בזמננו. הדבר קשור ביחסו של הפרט אל החברה. הפרט נעשה מודע יותר מתמיד לתלות שלו בחברה. אולם אין הוא חווה את התלות הזאת כדבר חיובי, כקשר אורגאני, ככוח מגן, אלא דווקא כאיום על זכויותיו הטבעיות, או אפילו על קיומו הכלכלי. יתרה מזאת, מצבו החברתי של הפרט מביא לידי ביטוי מתמיד את הדחפים האגואיסטיים שבאישיותו, בעוד שהדחפים החברתיים (החלשים יותר לפי טבעם) הולכים ומתנוונים. כל בני האדם, ויהא מעמדם החברתי אשר יהא, סובלים מתהליך זה של התנוונות. אסירים שלא-מרצונם באגואיזם הפרטי שלהם, הם מרגישים חסרי-בטחון, בודדים ומנודים מהנאות החיים הפשוטות והתמימות. רק בקדשת עצמו לחברה יכול אדם למצוא טעם בחייו הקצרים ורצופי התלאות.
האנארכיה הכלכלית של החברה הקפיטאליסטית בצורתה הנוכחית היא, לדעתי, מקור הרעה האמיתי. לנגד עינינו מופיעה קהילה ענקית של יצרנים, שחבריה נאבקים כל הזמן לגזול איש מרעהו את פריה של העבודה המשותפת – לא באלימות, אלא, על-פי-רוב, מתוך ציות נאמן לחוקים. מבחינה זו חשוב לזכור שאמצעי הייצור (כלומר, כל יכולת הייצור הנחוצה לשם הפקתם של מוצרים לצריכה ושל הון נוסף) עשויים להיות, באופן חוקי, רכושם הפרטי של אנשים מסוימים, וזה אכן המצב בדרך-כלל [בחברת זמננו].
לשם הפשטות בדיון שלהלן, אכנה 'פועלים' את כל אלה שאין להם חלק בבעלות על אמצעי הייצור (אף אם אין זו המשמעות המקובלת של המושג). בעל אמצעי הייצור נמצא בעמדה המאפשרת לו לרכוש את כוח עבודתם של הפועלים. מתוך השימוש באמצעי הייצור, הפועלים מייצרים מוצרים חדשים שהופכים רכושו של בעל ההון, הקפיטאליסט. העניין המהותי בתהליך זה הוא היחס שבין מה שמייצר העובד לבין התשלום שהוא מקבל (כששני אלה נמדדים בערכים ריאליים). ככל שהסכמי העבודה הם "חופשיים", מה שמקבל הפועל נקבע לא על-פי ערכם האמיתי של המוצרים שייצר, אלא על-פי צרכי הקיום המינימאליים שלו, ועל-פי הביקוש הקפיטאליסטי לכוח עבודה ביחס למספר הפועלים המתחרים על המשרות. חשוב להבין שאפילו מבחינה תיאורטית, אין שכרו של הפועל נקבע על-פי ערכם של מוצרי עבודתו.
ההון הפרטי נוטה להתרכז בידיים מועטות, גם בגלל התחרות שבין הקפיטאליסטים, וגם משום שההתפתחויות הטכנולוגיות וחלוקת העבודה המסתעפת מעודדות יצירתן של יחידות ייצור גדולות על-חשבונן של הקטנות. התוצאה של התפתחויות אלה – הווצרות אוליגרכיה של הון פרטי, שאת כוחה העצום אי אפשר לרסן גם בחברה המאורגנת באופן דמוקרטי. שכן, החברים בבתי המחוקקים נבחרים על-ידי מפלגות פוליטיות, שבמידה רבה הן ממומנות מכספם של קפיטאליסטים פרטיים (או נתונות להשפעות אחרות מצידם). קפיטאליסטים אלה מפרידים למעשה בין הבוחרים והמחוקק. כתוצאה מכך, נציגי העם לא מגינים בצורה מספקת על האינטרסים של קבוצות האוכלוסיה הפחות-משגשגות. יתר על כן, בתנאים הנוכחיים, ההון הפרטי שולט בהכרח, באופן ישיר או עקיף, על מקורות האינפורמציה העיקריים (עיתונות, רדיו, חינוך). משום כך, לאזרח הפרטי קשה ביותר, ולפעמים אף בלתי-אפשרי, להגיע למסקנות אובייקטיביות ולהשתמש בצורה מושכלת בזכויותיו הפוליטיות.
התנאים השוררים בכלכלה המבוססת על בעלות פרטית על ההון מתאפיינים, איפוא, בשני עקרונות מרכזיים: ראשית, אמצעי הייצור (קפיטאל) נתונים בבעלות פרטית, ובעליהם משתמשים בהם כראות עיניהם; שנית, הסכמי העבודה הם חופשיים [ממגבלות]. כמובן, חברה קפיטאליסטית "טהורה" כזו אינה קיימת בשום מקום. בעיקר יש לציין שהפועלים הצליחו להשיג, באמצעות מאבק פוליטי ארוך וקשה, שיפור מסויים ב"חוזי העבודה החופשיים" עבור קבוצות עובדים מסויימות. אולם, בחשבון כולל, אין הכלכלה בת זמננו שונה באופן משמעותי מקפיטאליזם "טהור".
הייצור מתקיים לשם הרווח, לא לשם השימוש. אין ערובה לכך שכל אלה המסוגלים ורוצים לעבוד יוכלו תמיד למצוא עבודה; "צבא של מובטלים" קיים כמעט תמיד. העובד נתון בחרדה מתמדת לאובדן מקום עבודתו. כיוון שמובטלים ומרוויחי-שכר-נמוך אינם יוצרים שוק רווחי, הייצור של מוצרי הצריכה מוגבל, ומכך נובעים קשיים עצומים. הקידמה הטכנולוגית מובילה לא-פעם ליתר אבטלה, במקום שתביא להקלת נטל העבודה עבור כולם. מניע הרווח, יחד עם התחרות שבין הקפיטאליסטים, אחראי לחוסר-יציבות בצבירת ההון ובשימוש בו. חוסר-היציבות מוליד תקופות מיתון שחומרתן עולה בהדרגה. תחרות בלתי-מוגבלת מובילה לבזבוז עצום של עבודה, ולהתנוונות המודעות החברתית של הפרטים, שאותה הזכרתי קודם לכן.
התנוונות זו של הבריות היא בעיני הרעה הגדולה ביותר הנובעת מן הקפיטאליזם. כל המערכת החינוכית שלנו סובלת מרעה זו. התלמיד, שמשננים לו חזור ושנן גישה תחרותית מוגזמת, לומד, כהכנה לקריירה העתידית שלו, להעריץ את ההצלחה הרכושנית.
משוכנע אני, כי יש רק דרך אחת לתיקונן של הרעות הללו, והיא: כינונה של כלכלה סוציאליסטית, ובצידה מערכת חינוך שתהיה מכוונת למטרות חברתיות. בכלכלה מעין זו, החברה עצמה היא הבעלים של אמצעי הייצור, והיא המפעילה אותם על-פי תכנון. כלכלה מתוכננת, המתאימה את הייצור לצרכי הקהילה, תחלק את העבודה הנחוצה בין כל אלה המסוגלים לעבוד, ותבטיח אמצעי מחיה לכל איש, אישה וילד. חינוכו של הפרט, בנוסף על קידום כשרונותיו האישיים המולדים, יעשה לפיתוח תחושת אחריות כלפי אחיו בני האדם, במקום להלל את הכוח וההצלחה כפי שעושה החינוך במצב החברתי הנוכחי.
יחד-עם-זאת חייבים לזכור, שכלכלה מתוכננת עדיין אינה סוציאליזם. כלכלה מתוכננת, כשלעצמה, עשויה להתקיים יחד עם שיעבוד מוחלט של הפרט. על-מנת להגשים סוציאליזם יש למצוא פתרון לכמה בעיות סוציו-פוליטיות קשות ביותר: כיצד אפשרי הדבר, לאור הריכוז [centralization] מרחיק הלכת של הכוח הפוליטי והכלכלי, למנוע הווצרותה של ביורוקרטיה כל-יכולה ומשולחת-רסן? כיצד ניתן להגן על זכויות הפרט ולהבטיח בכך משקל נגד דמוקרטי לכוחה של הביורוקרטיה?
חשיבות ראשונה במעלה נודעת להבהרת המטרות והבעיות של הסוציאליזם בעידן זה של שינויים. היות שבתנאים הנוכחיים הדיון החופשי ונטול העכבות בבעיות אלה הפך לטאבו, אני רואה ביסודו של כתב-עת זה שרות חשוב לציבור.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
האיש היה גאון מילותיו מימים עברו תופסות גם היה
צדק בכל מחיר ורציתי גם להביע את תמיכתי במפגינים
האמיצים ברחובות מר דל פלטה בארגנטינה שרפו את לובשי החליפות משחיתי היבשת המדהימה אם הייתי שם הייתי מיצטרף
