סמלים תלושים

מאת: עזרא דלומי  ::  2005 / 06 / 2

מה המשותף למונחים 'שמאל חברתי' ו'קיבוץ שיתופי'? המשותף הוא מבוכת הסוציאליסטים וחולשתם.

כל בר דעת מבין ש'שמאל' הוא השקפת עולם כוללת של מתינות מדינית וחתירה לצדק כלכלי-חברתי. שמאל מעצם הגדרתו הוא גם חברה וגם מדינה המתנהלים ככלים שלובים. הסיבה להולדתו של ה'שמאל חברתי', היא שבישראל בוצעה גניבת דעת. בחסות אותה גניבה הודחקו ענייני החברה מסדר יומו של השמאל שהפך לשמאל מדיני בלבד. גניבת הדעת הזאת בוצעה באפילת הסכסוך הישראלי-ערבי בידי מי שסדר יומם צומצם לשאלת השטחים וכווץ עוד יותר – בעיקר בימי אוסלו העליזים - לשאלה כן או לא ערפאת. אנשים שתומכים בכלכלת נתניהו, ניכסו לעצמם את התארים 'שמאל' ו'אנשי שלום', רק משום תמיכתם בערפאת כפרטנר. הם הצליחו למחוק את הצדק החברתי-כלכלי כעוגן הכרחי לשלום יציב.

אבל לא בגנבים אני רוצה לעסוק, אלא בחולשת הנגנבים, בעצם בנו. למה נתנו לזה לקרות? אנחנו, השמאל, ברחנו מהסוציאליזם אל הסוציאל-דמוקרטיה. נכנענו לטענה שסוציאליזם זה הבולשביזם של רוסיה ו'הפנקס האדום' של ההסתדרות שבימי שלוט מפא"י, רק הוא אפשר פרנסה.

בעצם נכנענו למניפולציה; קשה לנו להודות בסוציאליזם. ויתרנו על הצורך להסביר שסוציאליזם כפשוטו הוא דרך חיים הומאנית, לא מכשיר כפיה וצבירת נכסים של ראשי שלטון מושחת. במקום זאת העדפנו להסתפח לסוציאל-דמוקרטיה, שיש בה הכול מכול כול: מההסתדרות החדשה של רמון (ופרץ), דרך הניו-לייבור של בלייר וברק ועד הליברליזם של פרס. בכך טושטשה הזהות של השמאל.

אני נוטה לשער שאם השמאל הישראלי – האמיתי, לא המתחזה - היה מתעקש על הקביעה ששמאל הוא סוציאליזם - לא כלכלת שוק רכה – ומתעקש להסביר שבגוש המזרחי עיוותו את השיטה, לא מימשו אותה, היה קשה יותר "לגנוב" ממנו את המותג 'שמאל'. שולמית אלוני או יוסי ביילן לא היו מעזים להגדיר את עצמם כשמאל לו ידעו שבכך הם מגדירים עצמם כסוציאליסטים.

ההשתלטות העוינת הזו על המותג 'שמאל', גרמה לנו להתכנס אל תוך ה'שמאל החברתי' כמותג פרטי ולהכיר במשתמע בעובדה שבישראל שמאל גדול ומוכר המתקרא 'מחנה השלום' ויש שמאל קטן, מחתרתי - המכונה 'חברתי' - שנאבק על ענייניו הצדק החברתי.

בעצם אימוץ התיבה 'שמאל חברתי', הכרנו בכך שבישראל גם ימין חברתי (שהוא ימין לכל דבר) יכול להיקרא 'שמאל' ובלבד שיצהיר שהוא בעד השלום.

דבר דומה קרה לקיבוץ. יריביו של הקיבוץ, שבמיטבו הוא חברה קומונאלית על בסיס וולונטארי, ציירו אותו כמנגנון דכאני המייצר אנשים חסרי שאיפות, שגובהם כגובה דשא. לכן, טוענים יריביי הקיבוץ, נדרשים לא עדכונים בשיטה, אלא הפיכתה על פיה, בנימוק של 'תראו מה קרה לקומוניזם בעולם'. קיבוצים מצליחים, כלכלית וחברתית, מקבלים את התואר 'שומרי החומות', רק משום שהתעקשו לקיים את עקרונות הליבה של הקיבוץ. מעתה, מה שנחשב לדבר הנכון הוא קיבוץ שחבריו מתחרים זה בזה, שיש בו פערי שכר 'כמו בכל חברה נורמאלית'. זהו 'הקיבוץ המתחדש'.

במקום לטעון: 'סליחה, פערי שכר ושיוך נכסים זה לא קיבוץ', התכנסו הקיבוצים ששומרים על עקרונות הליבה אל המותג 'הקיבוץ השיתופי', והסכימו במשתמע שקיבוץ יכול להיות גם 'לא שיתופי'. לא מדובר במשחקי מילים. למעשה זהו שיבוש של תעודות הזהות, של עולם תכנים. כשתכנים מיטשטשים - אין פלא שקשה להבחין בין 'שמאל' (בעצם ימין) ל'שמאל חברתי' ובין 'קיבוץ מתחדש' (של כלכלת שוק רכה) ל'קיבוץ שיתופי'.

שיקום של רעיון תלוי במספר הידיים הנרתמות לכך, אך קודם לכן זקוק הרעיון להגדרה מדויקת ולהסרה של כתמים שכיסו את רובו.