סחורה. הכל סחורה.
מאת: ישי פרסול :: 2005 / 06 / 2
סחורה. הכל סחורה. בני אדם, חייהם, איכות חייהם, בריאותם, סיכויי הישרדותם - הכל סחורה. שום דבר חדש ובכל זאת, מזעזע כל פעם מחדש.
Ynet מפרסמים היום כתבה על ביטוחי בריאות פרטיים: "המדינה לא נותנת מספיק: הכל על ביטוח בריאות פרטי". כתבה מוזרה שנעה על התפר הבלתי אפשרי (שרק תקשורת בבעלותם של בעלי הון יכולה לו) שבין ביקורת חברתית למסע פרסום:
"רכישת ביטוח פרטי היא פונקציה של שני גורמים: צורך ויכולת [...] מי שאין לו יכולת כלכלית – לא יוכל ליהנות מההגנות המוגדלות שמעניקות תוכניות הביטוח הפרטיות. למרות זאת, הצורך בהן הולך וגדל ככל שסל הבריאות הולך ונשחק והביטוחים המשלימים הופכים 'חסכניים' יותר"."ביטוח רפואי פרטי הוא צורך שאסור לוותר עליו [...] בתכנון התקציב המשפחתי חייבים לתת לביטוח הזה קדימות גבוהה, יותר ממה שניתנת לה היום. יש כיום ביטוחים פרטיים וזולים, שמכסים את המבוטחים במקומות שבהן מסתיימים הכיסויים של קופות-החולים והביטוחים המשלימים"
חברות הביטוח מוכרות "חבילות" של ביטוחי בריאות: מוצרים במבצע, רק היום, חניה בשפע. החיים ב-36 תשלומים. אופק חדש למושג ציניות. החברות הללו מעסיקות יועצים רפואיים, אנשים שאני רוצה להאמין שהלכו ללמוד רפואה גם מתוך כוונה מוסרית, ומצאו עצמם (או שאולי רק אני מצאתי אותם) בפי הטבעת של עולם הרפואה - ולא בגלל שזה תחום מומחיותם הרפואית.
הפער בין השרותים שמקבלים עניים לאלו של העשירים הוא נורא. הוא נע על הציר שקצהו האחד "מעצבן" וקצהו האחר "בלתי מוסרי". לנסוע על כביש פחות טוב רק כי אין לך 30 שקלים מיותרים ליום, זה מעצבן. לקבוע את יכולת השתכרותו העתידית הפחותה של ילד רק כי להוריו אין כסף לשלחו לבית ספר טוב יותר, זה בלתי מוסרי.
הפער בשרותים הרפואיים שמקבלים אזרחי המדינה אינו נמצא על הציר הזה. זה פער בעל איכויות אחרות לחלוטין. זה פער שתמיד ישחר לפתחו הפוטנציאל להיות מוחלט - חיים ומוות. בסיטואציה מסוימת יכול כל אחד מאיתנו למצוא עצמו בנקודת הקצה הזו: יש לך כסף תחיה - אין לך תמות.
האסוציאציות שהמצב הזה מעלה בראשי הן הנוראיות ביותר שניתן לדמיין.
סחורה. הכל סחורה.
אכן מזעזע,
יחד עם זה יש לזכור את אחריותן של חברות התרופות אשר קובעות את מחירן של תרופות חדשניות ומצילות חיים באלפי דולרים לכל סמ"ק תרופה. האם פיתוחן של תרופות אלה לא אמור לעבור לחסות המדינה, כדי שחברות פרטיות לא ישחקו כך עם חיי אדם ?
יש עוד משהו מעצבן בכל הסיפור הזה. את טענתן של חברות התרופות לפיה הן צריכות להרוויח כי פיתוח תרופה עולה הרבה כסף, קשה לדחות על הסף. למה? כי המציאות כרגע מאורגנת כתחרות אלימה של הכל בכל. ומכאן, שייצור התרופות, כמו תחבורה אווירית או כמו אוניברסיטה, כפוף בין השאר - או בעיקר - לפסיכולוגיה של התגוננות. אצל חברת החשמל ההתגוננות נעשית באמצעות הצצה אל השלטר, ואצל חברות התרופות באמצעות רווחי הענק. ברור שהמצב רחוק מלהיות כפי שהוא מוצג, אבל כפי שכתבו שני חוקרים בשם קמרון ופאלאן, אנו חיים בתקופה המאופיינת במה שהם כינו "הכלכלות המדומיינות של הגלובליזציה". כלומר למימד המדומיין, "הפסיכולוגי" במונח שנקטתי בו קודם, יש משקל אם כגורם המשפיע על המציאות ממש [השיח הציבורי המארגן את השיח הפוליטי היוצר תקציב כזה או אחר], ואם כגורם ליצירת מניפולציה [שוב, השיח הציבורי המארגן את השיח הפוליטי היוצר תקציב כזה או אחר...]. מתסכל? מעצבן? מיאש? גם וגם וגם.
וקצת בניגוד למה שכתבתי קודם, הסבירו לי שמחקר שנעשה בארה"ב הוכיח שרוב הכספים למחקר הראשוני מתוכו צומחת התרופה היקרה מגיע מהממשל!! כך שממילא כל הטיעון של "הסיכון" נופל. בנוסף קיים תמיד הטיעון שביכלר וניצן ניסחו טוב כל כך בספר שלהם, ושכדאי לקרוא אותו שם, גם אם הם לא המציאו אותו... כאן רק אסביר מהזכרון שהטיעון הזה אומר בפשטות שאף חברה מסחרית לא היתה מצליחה למכור כלום ללא שמערכות ציבוריות היו מעמידות לרשותה קהל לקוחות וקהל יצרנים שקיבלו תשתית השכלתית מינימלית.
