מבחן הפולקע של עיתון "הארץ"
מאת: דוד מרחב :: 2005 / 06 / 19
הוויכוח שהעלה מאמרו של ד"ר גדי טאוב, "על דלדולה של הרוח" (שפורסם בפורטל האינטרנט של העיתון "מעריב") עורר את חמתם של רבים, וגרר תגובה בלתי-נעימה בעליל מצד שי גולדן, שפרסם מאמר תגובה משלו, "פוסט-גדי טאוב", שהופיע גם הוא באתר "מעריב".
הוויכוח שהתהווה סביב מוסף "ספרים", כאשר בתווך עולה מוסף התרבות והספרות של "הארץ" בעריכת בני ציפר, עוסק בשאלה שדנים בה רבים מבין קוראות וקוראי עיתון "הארץ", בדבר זהותו של העיתון אשר בעליו, עמוס שוקן, השקיע כספים רבים בהקמת עיתון כלכלי בשם לועזי הקרוי "The Marker", המהווה חוד החנית במתקפה שמנהל העיתון כנגד תומכי הרעיונות הסוציאל-דמוקרטיים, שלא לומר חלילה, הסוציאליסטיים. אולם השאלה היא רחבה הרבה יותר מאשר תוכנו של מוסף כזה או אחר, או מה ייכתב בעמודי העיתון. השאלה האמיתית, לדידי, היא מה קורה כאשר עיתון בישראל, השלישי בגודלו, החולש על רשת מקומונים לא קטנה, נוטל על עצמו לבשר את הבשורה הניאו-ליברלית מבית מדרשו של בנימין נתניהו, מחד, ואת הבשורה הפוסט-ציונית או האנטי-ציונית, מבית מדרשם של יצחק לאור וחבריו, שהתחשבנותם עם הציונות הגיעה לאחרונה גם אל סף דלתו של הפילוסוף שפינוזה.
שאלה זו היא רלבנטית לאור המאבקים המתנהלים בחברה הישראלית גופא. הלא "הארץ" איננו מתפרסם מחוץ לספרה הציבורית הישראלית; הוא מופיע בעברית, מפרסם מאמרי-מערכת דעתניים ביותר אודות המתרחש בחברה הישראלית ומעצב, במידה רבה, שיח אקדמי באמצעות הבכורה שהוא נותן לאנשי אקדמיה מסוימים בעלי השקפות מסוימות. כלומר, היחסים אינם בין "הארץ" לבין קוראיו, או בין "הארץ" לבין אי-אלו מחנות מוגדרים באקדמיה, אלא בין עיתון "הארץ" לבין החברה הישראלית.
אשר על כן, אני מציע לקרוא קריאה פוליטית את הפולמוס סביב מינויו של דרור משעני לעורך מוסף הספרים של העיתון. מינויו של משעני הוא חלק ממגמה שלמה שמאפיינת את עיתון "הארץ", ואין להביט אלא בתהליך הכללי המתרחש בעיתון. לדעתי, המתקפה שערך גדי טאוב על משעני היא מיותרת, ולו מן הסיבה הפשוטה שמשעני לא מינה את עצמו להיות עורך. הוא מונה תחת עורך קודם על-ידי הבעלים של העיתון, ומינויו מתקבל במסגרת קונטקסט פוליטי שלם שבמסגרתו מביע הבעלים של העיתון, יחד עם שורה שלמה של כותבים, דעות ברורות ביחס למתרחש בחברה ובמדינה.
לדוגמא, הייתי מציע להתחיל, ברמה הבסיסית, בקריאת הגיליון האחרון של מוסף "תרבות וספרות" תחת עריכתו של בני ציפר. בגיליון זה, שהופיע בתאריך 17 ביוני, פרסם מר דוד זונשיין ביקורת ביחס לספר "חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס", קובץ מאמרים שנערך על-ידי עדית זרטל ומשה צימרמן. נדמה כי חוץ מציון שמו של הספר כמושא הביקורת, אין קשר בין ה"ביקורת" לבין הספר. כך, לאורך שורות ארוכות, פורש מר זונשטיין את משנתו הפוליטית, עם נקודה פה ונקודה שם. קצת ציטוט, קצת פוליטיקה. כמו אמיץ דולניקר הזקן בסרט המבוסס על ספרו של אפרים קישון, "השועל בלול התרנגולים", בעודו כלוא במחסן בשעה שהספר ואשתו שעלו לגדולה מנסים לסחוט ממנו נאום באמצעות הצעת מזון כאתנן. "קצת פולקע, קצת נאום", מציעה אשת הספר לאדון דולניקר. זונשיין עובר בין מאמרים שנכתבו בספר וזורק פה משפט ושם משפט; מזכיר פה את אפלטון ושם את אריסטו, את עדי אופיר ואת יצחק לאור, וזורק כמה מילים משל עצמו. קצת פולקע אקדמי, קצת נאום פוליטי. ולקראת סוף המאמר מופיעה הפסקה הבאה:
"הסתרתה של חנה ארנדט לאורך שנים דומה להסתרות רבות ואחרות של דור מייסדי המדינה ובניהם. עם דעתה האחרת של ארנדט, שהציבור לא יכול היה להתמודד אתה, הוסתרו עוד מעשים, כמו התייחסותה של ההגמוניה האשכנזית לעולי צפון אפריקה, אחזקתם של מיליוני בני אדם תחת חסרי זכויות תחת כיבוש צבאי וגירושם של הערבים מכפריהם במלחמת השחרור".
ציטוט זה אינו מובא על ידי כותב מאמר זה במקרה. וכי למה? כמה וכמה פסקאות לפני, מציין זונשיין ציטוט מארנדט, אותו הוא מגדיר כאמירה אשר "רלוונטית היום אולי יותר מתמיד". ארנדט אמרה, בהתייחס לאייכמן, כי "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים על ידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים ורעים". אם להשתמש בלוגיקה פשוטה, הרי שהפשעים שנעשו כלפי המזרחים וכלפי הפלסטינים בישראל דומים מבחינת יסוד הרשע שמקופל בהם למעשים שביצעו הנאצים ביהודים: כמו הנאצים, הישראלים הראשונים לא החליטו במודע להיות טובים ורעים. הם פשוט עשו מעשי רשע, ולא חשבו עליהם. אם, לפי העיקרון האריסטוטלי הפשוט, אין שני דברים זהים בעולם, הרי שברור ומובן כי מעשי הרשע הנאציים לא זהים למעשי הרשע הציוניים. הם דומים מבחינת יסוד הכוונה הבלתי-מודעת.
השאלה הפשוטה שניתן לשאול כאן איננה כיצד יש להתייחס לעיתון, אשר במוסף התרבות והספרות שלו, במסווה של ביקורת ספר, מביא דעה מסוג זה. השאלה היא איך עיתון יומי בעל תפוצה ניכרת יכול להרשות לעצמו לפרסם מדי שבוע מאמרים דומים, עם נוסחים דומים, ולהימנע ממתן זכות ביטוי לעמדות אחרות, שונות. לא ימניות, חלילה; שמאליות מתונות. פולקע בטעם שונה, אם תרצו.
מבחינה זו, טאוב צודק כי "הארץ" הוא אכן "פורום דידקטי לאינדוקטרינציה מונוטונית", שביסודה חשיבה פוסט-מודרניסטית ופוסט-ציונית, המרחיקה לכת הרבה מעבר להיות "פוסט" ומחייבת עמדות ברורות מאד, המנוסחות תחת כל מיני פסבדו-ביקורות או רשימות קצרות לביקורת תוכניות טלוויזיה. התביעה של טאוב, לפיה "אנשים חושבים, שחושבים אחרת, יצטרכו לחפש לעצמם עיתון שמאפשר ויכוח ודיון", היא במקום. יחד עם זאת, נדמה שטאוב עושה לעצמו כמה הנחות כשהוא קורא לנטישה המונית של "הארץ". הלא פוסט-ציונות או פוסט-מודרניזם היא רק צד אחד של המטבע. "הארץ" מבטא בגלוי, כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", עמדה ברורה בעד המדיניות הכלכלית ההרסנית של ממשלת שרון ונתניהו. ועל כך טאוב לא כותב דבר. יען כי מוטב להם, למזרחים, שירעבו למוות בעיירות הפיתוח, אך אסור בשום פנים ואופן שישוו את ה"פשעים" שננקטו כלפיהם לאלו של הנאצים.
ואלו השאלות האמיתיות שטאוב, אולי בלהט הוויכוח והפולמוס הקשים נגד הפוסט-ציונים, שוכח לשאול. ואלו בדיוק השאלות ששי גולדן, במאמר התגובה שלו לטאוב, מתעקש שלא לשאול. מבחינת גולדן, הבעיה היא בכלל ספרותית. "איזה מוסף ספרים יערוך [משעני]?", תוהה גולדן. "האם ידאג לספרות המקור הצעירה בישראל?", הוא מקשה. "האם יעסוק במידה של רצינות בענף השירה המתאייד כנעלם מה'שיח'?", שואל גולדן, ומקונן. לא, חברים, הבעיה איננה העובדה שעיתון במדינת ישראל מוזג מזיגה של פוסט-ציונות ברוטאלית וניאו-ליברליזם שמרני מהסוג של האייק-תאצ'ר. הבעיה היא אחרת. "איזה ז'אנרים יקדם [משעני]?", זועק גולדן (האם מישהו עוד זוכר שכאשר משתמשים בלשון-רבים מן הראוי לכתוב "אילו ז'אנרים יקדם" וכו'?). תהיותיו בדבר מקומה של ספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני נשמעות למרחוק. המוני המובטלים, משתכרי שכר המינימום, עובדי העבודות הזמניות והגמלאים המתים ללא תרופות ותזונה מתאימה קוראים את דברי המבקר, ונאנחים. אין לחם? שיקראו מדע בדיוני!
העמדות שנוקט עיתון "הארץ" הופכות אותו לבלתי-רלבנטי בעליל מבחינת ציבור שלם של ישראלים אשר מבקש להפוך את מדינת ישראל לחברה נאורה, משוחררת מכיבוש, עם כלכלה סוציאל-דמוקרטית, תרבות פוליטית הגונה ומשטר ליברלי. בבסיס הפוליטיקה של עיתון "הארץ" מתקיים לא רק שיח שמערער על יסודות זכות ההגדרה העצמית של היהודים במדינתם, אלא גם שיח ניאו-ליברלי ושמרני. האחדות הדיאלקטית הזו איננה מקרית, משום שהיא שואבת מרעיונות הפירוק הפוסט-מודרניים המשתלבים היטב עם הקאנון הרעיוני של הימין ההיסטורי.
המאבק בדבר דמותו וזהותו של עיתון "הארץ" הפך לנושאם של מאמרים רבים. העליהום על עמוס שוקן הוא בלתי-מוצדק בעליל, מכיוון שמבקרי שוקן אינם טורחים לציין, למשל, את התיישרות עיתונו עם הקו הכלכלי של שר האוצר. הם לא מציינים את התגייסותו למהלכי הרפורמה הכלכלית, ההפרטה והפיכת שירותים לסחורה. על כן, האיחוד הזה בין פוסט-ציונות לשמרנות כלכלית הוא מקור הבעיה. לא בהיותו קיים כסחורה רעיונית המוצעת למכירה בשוק הרעיונות, אלא בהיותו סחורה יחידה שנמכרת באמצעות עיתון מסוים שהפך לשופרה. כך יכולים לדור יחדיו זה בצד זה מפרקי החברה הישראלית, מימין ומ"שמאל". וזו, דומני, תמצית הטרגדיה של ישראל בשלושים השנים האחרונות.
כרגיל, מלים כדרבנות. ועופר ירשה לי לצטט בלי הסכמתו משיחה שהיתה לו עם חנוך מרמרי. עופר ידידנו שאל את מרמרי מדוע הקו הניאו-ליברלי הקשוח, ומרמרי ענה בלי להניד עפעף: "תפקידנו לשמור על קופת המדינה מפופוליזם", או משהו כזה. זו שמרנות עומק. לא מדובר ב"סתם" אינטרסים, שיש מן הסתם לשוקן כבעל הון. מדובר בתפיסת עומק שאין ספק שליוותה גם את הציונות וגם את המודרנה [אדמונד ברק] מראשיתה. אמנם ההבדל בין ימינו לבין הימים ההם, נעוץ במימד ההגינות. אין להניח ששמרנים כמו ברק או ז'בוטינסקי היו מעלים על דעתם לנהל עיתון באופן של "אינדוקטרינציה מונוטונית" כדבריו של טאוב. עושה רושם שזה האתגר הרעיוני הגדול ביותר העומד לפתחנו, שכן כידוע, ברמת המעשים, גם הממשלה הניאו-ליברלית הנוכחית עושה פעולות שהן לא רק פירוק אלא גם בניה, והדברים ידועים, שכן המציאות מחייבת אותם להתנהג בניגוד להצהרות שלהם [דוגמא פשוטה: עידוד הממשלה את העסקים הקטנים והבינוניים, וההחלטה ש15% מכל מכרז ממשלתי חייב להנתן לעסק מסוג זה. לידיעתנו, ישנם מליון איש ורבע המתפרנסים בארץ במגרת של 400 אלף עסקים, כלומר ממוצע של 3 אנשים לפירמונת, והממוצע כמובן משקר כי עסק קטן מוגדר כפירמה המעסיקה עד 50 איש ועסק בינוני מוגדר כפירמה של 100 אנשים עם מחזור של מאה מליון דולר! בקיצור, עידוד העסקים הקטנים הוא מעשה של פעולה מודעת ומוכוונת שלא עולה בקנה אחד עם הפטפטת של השוק החופשי]. בקיצור, הבעיה היא בעיית עומק אמיתית, ואני מסתובב לאחרונה עם המחשבה שחבל על הזמן. הפסיבדו-רדיקלים של הארץ, בני ציפר, יצחק לאור מצד אחד וכל עלובי הנפש מסוגו של יהודה שנהב ושאר ירקות מלימודי תרבות למיניהם, הם בבחינת מקרים אבודים, אשר לגביהם יתקיים בהכרח הכלל של "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ופולמוס טאוב האחרון יוכיח. הזירה האמיתית היא מערכת החינוך, מגיל גן ועד לתארים השלישיים, שרובם לא שמעו למזלם את שמעם של בני ציפר, משעני, פוקו או דרידה. שם נזקי הפוסט-מודרניזם קטנים בהרבה מכפי שניתן היה לצפות אחרי 40 שנות טיפשות, אולי כי רוב האזרחים, כמו הממשלות שלהם כאמור, מחוייבים לפעול גם ביחס למציאות ולא רק ביחס למוחם הקודח. כלומר מה שמתאפשר בבתי הקפה בשינקין או בעמותות למיניהן, פחות סביר ברחוב ובמרחב החיים הממשיים, ולכן לא פלא שכשם שממשלת ישראל טורחת [והיא טורחת] לפתח את תשתית הרכבות למשל [ולא מותירה זאת לכוחות השוק], כך רוב האזרחים ורוב תלמידי מערכת החינוך ומוריהם ממשיכים לאחוז לפחות בשביב של שכל ישר, ממנו פטורים כמובן בעלי הטורים במסוף לספרות ובעלי האתרים למיניהם. הזירה האמיתית היא שם. חינוך, כבר אמרנו?
גם אני מתקשה להתרשם מהפולמוסים של גדי טאוב כנגד הפוסט ציונות.
השבוע עברתי שוב על המאמר של שוקן בעד השתלבותה של ישראל באזור ואפילו בנישואי תערובת, וחמשת מאמרי הדעות שמעריב התקיף כנגדו במאורגן (זה קרה לפני כחודש) ולא הצלחתי להזדעזע - כמו גדי טאוב וחבריו..
ולא בגלל שאני פוסט-משהו...
אלא פשוט בגלל שזה נראה סערה בכוס התה של מלחמות הדימויים.
שיעסקו גדי טאוב ושאר ידידיו ממעריב, ועמוס שוקן על עורכי כל חלקי העיתון - במציאות החיים ממש, באותן דוגמאות שהביא אודי.. ונדבר.
נו באמת. נראה שהכותב פוסל במומו. הרי את הפוסטים מאשימים שוב ושוב בצדקנות עד כדי א-פוליטיות ולהאשים את הארץ, גם אם הביקורת עליו רבה, תוך כדי השארת אחיו החורגים הגדולים ממנו פי עשרה נקיים הרי זה משונה. גם דוגמאת מאמרו של זונשיין מוזרה. דווקא תנועת הסירוב החדשה הביאה מסר ציוני יחד עם הסירוב בניגוד לעבר. האשמתה בפוסט ציונות היא בסה"כ אי ירידה לפרטים החשובים ולמסר האמיתי שלה כפי שהוא משתקף באתר התנועה. בניגוד לכותב התנועה וזונשיין פוליטיים ומטרתם שינוי ולא שיח, נראטיב ושאר בבל"ט. ובנוסף, כמו כותב בתחילת דרכו נראה שכותב המאמר נרגש ממציאת ההקשר בין אייכמן למזרחיים כפי שהוא משתקף במאמר לדעתו. אני דווקא מצאתי הקשר אחר שקשור להסתרה הכללית של נושאים סבוכים בתת מודע הישראלי.
