הפוליטיקה של הקיץ

מאת: עמירם גיל  ::  2005 / 08 / 12

הגיעה העת להעלות לראש סדר היום הכלכלי-חברתי את סוגיית השעות הנוספות. מתחת לנושא המשמים, לכאורה, מצויה סוגיה ציבורית בוערת, הנוגעת בזרמי העומק של שוק העבודה. חופשת הקיץ היא הזדמנות פז לדון בה.

כבכל שנה, גם בקיץ הקרוב ייהנו עובדים רבים מחופשה, תרבות פנאי, בילוי עם המשפחה והחברים, תיירות וקניות. הדבר יתרום, לכאורה, למשק הישראלי ול"צמיחה". אלא, שמאחורי התמונה הורודה הזו מסתתרת מציאות נצלנית, בה שיעור הולך וגדל של עובדים עניים – רבים מהם נשים – משלם את המחיר. מדובר בדרך כלל בעובדי קבלן ושירותים, הנאלצים לעבוד לאורך שעות נוספות וארוכות, לרבות בסופי שבוע, וללא גמול ראוי, כדי לאפשר לעובדים אחרים לנפוש. הקונצנזוס הדרוויניסטי מכשיר כמובן את הניצול בטענה ש"זה עדיף להם מאשר להיות מובטלים".

חופשת הקיץ היא דוגמא בלבד. ככלל, סוגית השעות הנוספת עברה – בדומה לסוגיות כלכליות-חברתיות אחרות בישראל - תהליך מסוכן של דה-פוליטיזציה. מה שאמור היה להיות נושא ציבורי ראשון במעלה, הנוגע לתפיסת העבודה ולחלוקת התעסוקה במשק, הוסר כליל מסדר היום. השיח השמרני דורש "גמישות" ו"התייעלות", ורואה על כן בעבודה בשעות נוספות משום "חוק טבע" ממנו העובדים יכולים רק להרוויח.

ואולם, חוק שעות עבודה ומנוחה - המסדיר את הסוגיה - קובע איסור על העסקה בשעות נוספות. זוהי ברירת המחדל, ולא ניתן להתנות עליה אלא אם מדובר במקרים חריגים של "משרת אמון" או חוסר יכולת לאמוד את השעות הנוספות (בעיקר לעובדים בכירים). הרציונאל הוא פרוגרסיבי, לאחר שעד ראשית המאה ה-20 חויבו עובדים לעבוד מסביב לשעון. זכור המקרה הידוע מלפני כמאה שנים של פרשת לוקנר בארצות הברית, כאשר עובדות קשות יום חויבו בחוזה העבודה לעבוד במאפיה לאורך שעות ארוכות, ובית המשפט אישר זאת בשם "חופש החוזים".

מטרותיו של החוק הינן אפוא לצמצם את פערי הכוחות בשוק העבודה, להגן על העובדים ולהבטיח את רווחתם ואת זכותם לחיי פנאי ומשפחה. לפיכך, נקבע כי שבוע העבודה יהיה בן 43 שעות, ומעסיק שמעוניין יהיה להעסיק בשעות נוספות יחויב בקבלת היתר. ואמנם, משרד התעשיה המסחר והתעסוקה העניק היתר כללי במשק ל-12 שעות נוספות בשבוע. מעבר לכך, נדרש היתר מיוחד אותו קיבלו עד כה כ-15 מפעלים בלבד. וכאילו לא די בכך, קבע החוק סנקציה מתוך מטרה להרתיע מפני העסקה בשעות נוספות – גמול כספי המשתלם לעובד, מעבר לשכר הרגיל, בשיעור של 125% עבור השעתיים הראשונות ו-150% עבור כל שעה מעבר לכך.

מטרה נוספת של החוק היא לחלק באופן צודק יותר את התעסוקה במשק וליצור מקומות עבודה. החוק כולל אפוא סעיף המסמיך את הממשלה להגביל את שעות העבודה כדי שתחולקנה בין עובדים רבים יותר מתוך תפיסה מובהקת של סולידריות חברתיות.

בפועל, הדהירה לעבר "כלכלת ג'ונגל" הפכה את ברירת המחדל: העסקה בשעות נוספות היא כיום הכלל במשק בעוד שהאיסור עליה הפך לחריג. כך, למשל, בדף מידע שפרסם לאחרונה 'קו לעובד' מובא סיפורו של א.מ., אשר הועסק כ-300 שעות בחודש, ללא ימי מנוחה, וקיבל אמנם פיצוי אך פחד שמא יפוטר אם יתלונן, ועל כן העדיף לשתוק ולעבוד בתנאי ניצול. עובד אחר הועסק 22.28 שעות ביום בממוצע, כלומר 557 (!) שעות בחודש. פונה נוסף התלונן, כי מעסיקו בישר לו במעמד חתימת החוזה כי "חוק שעות נוספות לא חל" בחברה. ממש כאילו חזרנו לתקופת לוקנר.

בנוסף לכך, הדרישה לשלם גמול שעות נוספות לעובדים כמעט ואינה נאכפת. התלונות המגיעות ל'קו לעובד' מלמדות, כי מעסיקים רבים כלל אינם משלמים תוספת, או שהם נוקטים דרכים לחמוק מכך, כגון תשלום "שכר גלובלי", שאינו משקף את היקף העבודה האמיתי של העובד. משמע, אפילו הסנקציה – שאמורה הייתה להיות המוצא האחרון – גם היא אינה נאכפת.

וכמו תמיד, העדר האכיפה אינו עניין טכני של חוסר משאבים. מדובר במדיניות מכוונת וארוכת שנים, משותפת לממשלות 'הליכוד' ו'העבודה', המבקשת להוזיל את עלות ההעסקה ולהפוך אותה למצרך, זול וזמין ככל הניתן לרשות המעסיקים. מובן, כי גם הסעיף בחוק המאפשר לממשלה להגביל את השעות הנוספות לשם יצירת מקומות עבודה – כלל איננו על סדר היום.

הגיעה העת ליזום אפוא דיון ציבורי מקיף בסוגית השעות הנוספות. בניגוד לדימוי האפור שלה, מדובר בסוגית מפתח, הנוגעת בזרמי העומק של שוק העבודה. לשם השוואה, בצרפת עומד הנושא בראש סדר היום הפוליטי, ונתון במחלוקת עזה בין ימין לשמאל. מכאן, שהאתגר האמיתי איננו רק להביא לאכיפתו של החוק – יעד שאפתני כשלעצמו בישראל הניאו-ליברלית - אלא לצעוד כברת דרך נוספת, וליזום דיון ציבורי מקיף ונוקב אודות הקשר שבין שעות נוספות לתעסוקה ולאבטלה.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 20

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.