עשבים שוטים
מאת: ישי פרסול :: 2005 / 08 / 19
עשבים שוטים עלק. עשבים שוטים לא גדלים בר על הפיסטינים בשומרון, הם צומחים בגינות מסודרות ומטופחות, מושקות תדיר ומזובלות כהלכה. כל גנן מתחיל יודע שעשבים שוטים צריך לעקור אחרת הם מחרבים את הגינה. כל גנן. אלא אם אם כן, מדובר בגנן המבקש מלכתחילה להקים גינת עשבים - לא מכוערת, מבחוץ היא תיראה חביבה וערכית, אבל מי שמכיר אותה מכיר גם את הסכנות הטמונות בה.
עשרות נערים הנוהגים באלימות קשה כלפי כוחות הבטחון, שני מחבלים רצחניים בשבועיים, מאות מתנחלים המכנים חיילים ושוטרים "נאצים" - אלה לא עשבים שוטים. אלה צמחים שצמחו בגינה שעבורה דמוקרטיה, שיויון ערך האדם ושלטון חוק הם בגדר משהו שצריך לסבול אותו עד ש... אלה צמחים שרק בסביבה כזו הם יכולים לצמוח.
אוכלוסיה, שבמשך עשרות שנים הכילה בתוכה - ללא מפריע - התנהגות פושעת כלפי פלשתינאים, תמצא בסופו של דבר את ההתנהגות הזו מופנית גם כלפי "אחיה" היהודים. אדם הוא אדם ואלימות היא אלימות. לאורך זמן, בני אדם לא מסוגלים לעשות את ההפרדות הללו ולהיות אלימים רק כלפי קבוצה מסוימת של אנשים.
התנהגויות של קבוצות שוליים קיצוניות, בכל חברה, מעידות על המתרחש בזרם המרכזי של החברה. קבוצת שוליים קיצונית, כשמה כן היא - קבוצת הקצנה של הערכים והפרקטיקה של הזרם המרכזי.
זה נכון שרק מיעוט מהציונות הדתית הוא "אלים בפועל", רק חלק קטן באמת מהאנשים הם "גזענים פעילים", עוקרי עצים ושורפי שדות. מי שמסוגל להתייחס למציאות כהווייתה ולהכיל מורכבות (בשונה מהשמאל הקיצוני בארץ) יודע שאין דין עופרה כדין "הישוב היהודי" בחברון. ובכל זאת, ההתנערות אף פעם לא שלמה, הגינוי הוא תמיד בחצי פה והמסרים תמיד כפולים.
יש עוד נקודה אחת חשובה שאסור לשכוח: הציונות הדתית מטילה, כבר מזה כ-30 שנה, את כל יהבה על ארץ ישראל כמרכיב היחידי בדרך לגאולה. כל השאר הושכח ונשכח. הציונות הדתית התנתקה מהחברה הישראלית, אין לה עניין בה - גם לא בנושאים שלכאורה היו יכולים להוות חלק משמעותי מסדר יומה: צדק חברתי, קדושת השבת וכו'. מי שצמח ב"סביבה תודעתית" שכזו, מי שחווה כל חייו את הניכור כלפי החברה הישראלית - גם מחוייבותו כלפי מדינת ישראל מתגלה עתה כשבירה במיוחד.
לצערי אני נאלץ לחלוק על העמדה הזו. היא גורפת, קיצונית ולא נכונה. לפני 100 שנה פעלו בתחום המושב ברוסיה טרוריסטים תחת שם הסוציאליזם. זה לא הפך את הס"ד הרוסית, את הבונד או את פועלי-ציון [וזו רשימה חלקית] לבעלי עמדה דומה לזו שלהם. המציאות מורכבת לא רק בסוציאלדמוקרטיה האירופית או בציונות הסוציאליסטית במדינת ישראל, אלא גם בציונות הדתית. דווקא מהטענה כי "אדם הוא אדם" ו"אלימות היא אלימות" נגזר שאין לנו אלא לשפוט את האדם, כל אדם, על פי מעשיו. אין זה סותר כמובן את החובה להתמודד עם השקפות עולם בעייתיות, ולבקר אותן. אבל דברים אלו נכונים גם להשקפותינו. גם במחנה שלנו הולך ומתפתח סוג של טיעון הפוסל כל מה שנעשה במדינה וגם כן בשם איזו שהיא תורה גורפת כל-כוללת המחלקת את העולם באופן פשוט וקל לטובים ורעים והמבטיחה סוג של ישועת השם [או הסוציאליזם] כהרף עין, והדברים ידועים, ומורכבים, וימשיכו להיות כאלו. בידידות.
אודי ! לא התכוונתי שכל הציונות הדתית היא מקשה אחת של גזענות ואלימות אלא שהיא מאפשרת, במידות משתנות, את קיום התופעות הללו בתוכה - וזה חטאה.
לצערי העמדה אינה גורפת כלל. אכן הציונות הדתית לאומית היום עשתה מה שישי תאר ואף יותר מכך; כדי להתפשר עם חלק מהמצוות שבין אדם לחברו ובין תפיסתו של הילל הזקן-ואהבת לרעך כמוך- היא צמצמה את תחום האדם רק ליהודים. גם "רעך" הוא יהודי. היות שהדבר הוא בלתי אפשרי בהגדרה, מצאנו את עצמנו מול מבנה פשיסטי מובהק; מטרה המקדשת את האמצעים-יישוב הארץ, לאדם יש חשיבות רק כחלק מעם המקדש את האדמה. בראש הקולקטיב הזה עומדים רבנים מורמים מעם היודעים בדיוק מה צריך לעשות ומה לא, וזאת כי הם מעבירים את דבר האלוהים. אם תקראו קצת את דבריו של אפי איתם, תראו גם דיבורים על המלחמה שמביאה את האדם להוציא את המיטב שבו.
נכון שישנם אנשי מימד-שגם הם אנשי הציונות הדתית.
אבל בינם לבין הרוב פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור.
עצוב להכליל, אבל אכן זו ערוגה של עשבים שוטים.
צריך להרחיב כאן משהו, ברור לי שיש בנוער המופרע הזה גם דברים טובים.... תמיד יש, לכל אדם (כמעט) פושע ככל שיהיה יש גם דברים טובים.
לפעמים קורה שמישהו הוא טוב בהרבה מובנים ובמשהו אחר הוא מרושע/חולה/מופרע, למשל חנן גולדבלט (נניח כרגע שאכן עשה מה שהוא מואשם בו), בהחלט יכול להיות שמחוץ למיטת האינוס הוא היה חבר טוב, איש נחמד ועוד...
אז יש לנו איש שידידיו לא יבינו איך זה מתקשר אל הידיד הנחמד שלהם...
אבל, במקרה של ה"עשבים השוטים"... החלק הרע שבהם הוא בדיוק הצד השני של החלק הטוב שאפשר לחשוב שיש בהם: "מסירות הנפש" שהיא בעצם היכולת להתמקד במשהו אחד ולהתעלם מכל שיקול משמעותי אחר, "אהבת עם ישראל" שהיא רגש מוזר למשהו ערטילאי, המזיז הצידה פיתוח רגשות אנושיים של ממש, וכן הלאה....
לכן, במקרה הזה, אין לנו רק ענין עם אדם שיש לו צד אחד טוב וצד א ח ר רע, כאן זה אותו צד, ולכן אני לא רוצה את הצד הזה בכלל.
למה בעצם הדבר דומה? לפדופיל שכולנו נתפעל מהיחס המיוחד שיש לו כלפי ילדים..
שוב צר לי לא להסכים. מאמרו של ישי מסתיים בטענה שפשוט לא מחזיקה מים בעולם המציאות: "הציונות הדתית" הוא כותב, "התנתקה מהחברה הישראלית". טענה זו לא עולה בקנה אחד עם שופינו בזרם השיתופי, עם אישים כמו יעקב גדיש ז"ל, כמו יוסקה אחיטוב יבדל"א, כמו עמיתינו לכוונות וגם לחלקים משמעותיים מהדרך בבית ישראל או בירוחם, ולידיעת כמה מאיתנו יש עוד קבוצות משמעותיות מאד כאלו במקומות נוספים כמו במעלות, וזה עוד לפני שאמרנו את הדברים הטריוויאליים שנהגנו - בתנועה הקבוצית בכל אופן - לנפנף בהם ובצדק מאז ימי הבריגדה: התרומה הבטחונית. הציונות הדתית מלאה סתירות פנימיות, לא פחות ואולי יותר מהציונות הסוציאליסטית. לא מדובר בשאלה האם הם "נחמדים" או האם יש ביניהם "אנשים טובים". אני משוכנע שגם היטלר ציחצח שיניים. מדובר לדעתי וכאמור בהשקפת עולם המצמיחה כמו כל השקפת עולם כוללת מעשים שאת חלקם אין על מי שאמון על הומנזים לקבל. אבל טענה זו עשויה להיות שימושית גם למבקריה של הסוציאל-דמוקרטיה הציונית או האחרת. מדובר על דגשים, מדובר על רגישויות, וגם אם אני מסכים - ואף כתבתי כך - שהמחנה הציוני-דתי בכללותו איבד את דרכו הציונית, הרי שלהכללה הגורפת והקיצונית אין מקום, לא רק מסיבות טקטיות או לחליפין מסיבות הומניות דווקא, אלא פשוט, וכאמור, כי במציאות הציונית-דתית יש גורמים שעלינו לראות בהם שותפים מלאים כבר היום. הכללה גורפת וקיצונית מרחיקה אותנו מהם ואותם מאיתנו וכך יוצא שכר מחוייבותנו לחברה הישראלית בהפסדנו.
