מחיקת ציוויליזציה
מאת: עזרא דלומי :: 2005 / 09 / 8
ביום העיון שנערך ב'שלושים' למותה של אסתר אלכסנדר, שבה ועלתה סוגיית "הסדר חובות הקיבוצים". כתבתי "הסדר הקיבוצים" במירכאות משום שאלכסנדר קראה לזה "הסדר הבנקים". היא טענה שחוב זה (כ-16 מיליארד ₪ לפני המחיקות) רוב רובו נברא ונופח כתוצאה מריביות עתק שהפכו כל חוב רגיל למפלצת (מתסמונת זו נפגעו רבים מצרכני האשראי הבנקאי, לא רק הקיבוצים). לדעתה, הסדר חובות הקיבוצים, כפי שנקבע, נועד בעיקר לייצב את מצבם של הבנקים, שהולאמו בעקבות מפולת המניות (1983) וכדי להעלות את ערכם ערב הפרטתם. הקיבוצים, הסבירה, לא מבינים שבינם לבין הבנקים שורר מאזן אימה המעניק להם מנוף למאבק.
ד"ר אריאל הלפרין, ראש מטה ההסדר דאז (והיום יזם נדל"ן) טען בדיון באיילת-השחר כי עצם החלטה ממלכתית לבדיקת גובה החוב, תערער את יציבות הבנקים. אלא שמנוף זה לא נוצל וממאזן האימה נותרו הקיבוצים עם האימה. אולי מבלי להרגיש הפכה השפחה החרופה, כפי שכינה אלתרמן את הקיבוצים, משפחת הציונות לשפחת הבנקים.
הפתרון שהציגה אסתר אלכסנדר למשבר נלקח מהארסנל הקיינסיאני: היא הציעה למחוק כל חוב שנוצר בשל ריבית הגבוהה מ-3.5% ריאלית. את היתרה "תקנה" הממשלה באמצעות הנפקת אגרות חוב הפרוסות לטווח ארוך. הכסף שיגויס מן הציבור "יסדר" את מאזני הבנקים, לממשלה זהו כסף כיס הפרוס ל-25 שנה, לקיבוצים - זו הצלה.
אלא שבתנועה הקיבוצית (ובישראל של אחרי יולי 1985) שלטה האסכולה שאמרה שלא משנה איך נוצר החוב, כיוון שהוא קיים, קודם שירות החוב, אחר-כך השקעות וצמיחה. מה גם "שמחקו לנו המון".
על רקע המשחקים האסורים בבורסה, שניהלו קיבוצים וגופים תנועתיים, התפתחה בשולי התנועה הקיבוצית רטוריקה רומנטית בדבר הצורך לשוב לסבל חלוצי מטהר. מעל הכול חגגה הקריאה של כלכלנים ומנהלים: "אמרנו לכם, השיתוף מת, השיטה נכשלה", חלקם שיחקו במשחקים האסורים בעצמם.
גובה ההחזר השנתי, שנקבע לפי קצה גבול היכולת של כל קיבוץ, לווה בהנחות אופטימיות על צמיחה שנתית קבועה וערכים גבוהים לקרקע שייעודה ישונה. חלף זמן קצר והתברר שההנחות הללו אכן מופרכות. לרוב הקיבוצים לא נותר אלא להסתחרר במרוץ חסר תוחלת להחזרת החוב.
השתלשלות האירועים סביב ההסדר (נחתם ב-1996), ששורשיו נטועים עמוק במשבר מניות הבנקים וב"תכנית לייצוב המשק" מיולי 1985 - בה הכול הוקפא חוץ מהריבית - מצריכה עבודת מחקר. עבודה שתסרוק פרוטוקולים תנועתיים, שתבחן את הנעשה בקרנות התנועתיות, שתוציא שלדים מהארונות. כך גם באשר לכישלון המאבק על הקמת ועדה ממלכתית מוסמכת לבדיקת הפעולות החריגות של הבנקים שהשפיעו על גובה החוב. שהרי לא רק הקיבוצים קרסו.
באורח לא מקרי קרסה בו-זמנית ציווילזציה חברתית-כלכלית שלמה: מפעלים הסתדרותיים, קואופרטיבים, מושבים. כל מה שנחשב עד אז לנכון. בוקר אחד גילו עשרות אלפי אנשים – מבוני הארץ ומקימיה - שכל חייהם היו טעות. ואנחנו נתנו לזה לעבור. עוד התגלה כי התודעה השיתופית של רוב חברי הקיבוצים - כולל של חלק מראשי התנועה - היא 'תודעה מותנית'. ברגע של מצוקה, כשיש תחושה – אמיתית או מדומה - של כשלון, התודעה הזו נמסה די בקלות.
התרופות שהמציאה כלכלת השוק התקבלו בקידה נכנעת ובקלות רבה.
ומה על המזרחים בעיירות פיתוח?
העניים המוחלשים שלא היה להם לובי כמו של החקלאים?
מי ימחוק להם את החובות והריביות ?
תכתוב על כך עוד מאמר בבקשה (-:
אני חושב שאסתר אלכסנדר כתבה על זה. בעצם אני לא חושב, אני יודע. לאורך הספר כולו היא מדברת על חובות הרשויות המקומיות, על נפגעי המשכנתאות, על שחיקת מדינת הרווחה ובקיצור על כל אותם דברים שגורמים לחיים של אנשי עיירות הפיתוח [ולא רק הם כמובן] להיות חיים קשים בהרבה.
