סכנה ושמה לפונטיין
מאת: דוד מרחב :: 2005 / 09 / 15
במאמר שפרסם ביומון "הראלד טריביון" מה-3 בספטמבר, כתב אקסל גלפרט (Axel Gelfert) מאמר תחת הכותרת "עד כמה דמוקרטי הוא השמאל החדש?" (How Democratic is the New Left?). אין לחשוד חלילה בגלפרט, דוקטורנט באפיסטמולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג', בנטיות סוציאליסטיות, לא כל שכן בעיתון בו פורסם המאמר, המוצא לאור על-ידי היומון "ניו יורק טיימס". אולם מאמרו של גלפרט מדאיג במידה רבה בעיקר מפני שהוא חושף את פניו של ה"שמאל" החדש בגרמניה, המהווה איחוד בין האגף השמאלי הרדיקלי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ה-SPD) לבין מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (ה-PDS), לשעבר המפלגה הקומוניסטית השליטה במזרח גרמניה.
כפי שמציין גלפרט, כאשר הפך גרהארד שרדר לקנצלר גרמניה בשנת 1988, העיתונות הצהובה הבריטית הגדירה את שר האוצר החדש של שרדר, אוסקר לפונטיין, בתור "האדם המסוכן ביותר באירופה". הנטיות האנטי-סוציאליסטיות המובהקות של מרבית העיתונות בעולם, הממומנת מכספי ההון הפרטי, אינן נעלמות. אולם במקרה של לפונטיין, שהתפטר מתפקידו כשבועיים לאחר מכן, מדובר באחד האנשים המסוכנים ביותר באירופה, יחד עם פשיסטים אחרים הצובעים עצמם בצבעים אדומים. בבריטניה, למשל, הצליח חבר הפרלמנט לשעבר מטעם מפלגת הלייבור, ג'ורג' גאלאווי, להיבחר מחדש לפרלמנט במסגרת קואליציה הקרויה RESPECT, המהווה איחוד בין אנשי גאלאווי במפלגת הלייבור הבריטית, המפלגה הטרוצקיסטית הגדולה ביותר בבריטניה "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" והארגונים המוסלמיים המרכזיים באנגליה. הרטוריקה של גאלאווי, ידיד קרוב של סדאם חוסיין הנחשד בחשדות כבדים בנוגע לשימוש לא הוגן בכספים שהועברו לחוסיין במסגרת התוכנית "נפט תמורת מזון", היא לאומנית, אנטי-מערבית, הומופובית, שוביניסטית וקסנופובית.
השילוב בין פרוגרמה חברתית פרגמטית עם נטייה דמגוגית להחריד לבין השקפות פשיסטיות וסמי-פשיסטיות איננה חדשה בתולדות אירופה. כך החל מוסוליני את דרכו וכך גם החלה המפלגה הנאצית את דרכה. הצבא האמיתי של המפלגה הנאצית לפני עלייתה לשלטון, ה-SA, שילב לאומנות גרמנית עם רטוריקה חברתית רדיקלית, וכך נתנה "בית חם" להמוני גרמנים. השילוב הזה הוא שהביא גרמנים רבים לתמוך בנאצים ולא בסוציאליסטים ובקומוניסטים, שעסקו באותה עת במלחמה הדדית. שנים רבות לאחר מכן, בארצות כמו איטליה, מפלגת "הברית הצפונית" נוקטת בטקטיקה דומה מאוד. בברית המועצות לשעבר, הקומוניסטים-לשעבר בראשות פוטין הצליחו במידה ניכרת בבחירות האחרונות בזכות אימוץ השיטה של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית בראשות גנאדי זיוגאנוב: לאומנות רוסית, רטוריקה אנטי-מערבית, רדיקליזם חברתי, אנטישמיות ועיסוק בלתי-נלאה בהאשמת המערב בפירוק כוחה של ברית המועצות.
לפונטיין ניצל את הצלחותיה של מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי במזרח גרמניה בכדי לבנות איחוד בין מפלגות השמאל הגרמני, אל מול התרסקות שרדר והמרכז הליברלי בראשות הירוקים בהנהגת שר החוץ יושקה פישר. החששות המוצדקים מפני משבר כלכלי עקב עלייה דרמטית באבטלה, התיעוב ההולך וגובר נוכח איחוד אירופה, השנאה כלפי מהגרים שפוקדת גם את צרפת ואי-אונותו של שרדר נוכח פלישת ארה"ב לעיראק על מנת לספק את תאוות הנפט והנקם של ממשל בוש הבן, כל אלו יצרו קרקע נוחה לעליית לפונטיין.
ההתלהבות מברית השמאל החדשה בגרמניה איננה רק נחלת אנשי שמאל גרמנים. ביטאון חד"ש על גבי האינטרנט, אתר "הגדה השמאלית", פרסם ראיון מתורגם עם מנהיגי מפלגת השמאל, גרגור גיזי (מנהיג ה-PDS) ולפונטיין. בתשובה לשאלה "האם בין יעדי מפלגת השמאל גם הקטנת כוחו של הימין הקיצוני?" ענה לפונטיין:
"ברור שזהו אחד מיעדי מפלגת השמאל. אנו רוצים לשכנע את מצביעי הימין הקיצוני לחדול מלהמשיך ולהצביע עבור מפלגות אלה. אנו מבחינים היטב בין הימנים הקיצונים הקנאים, הפעילים במפלגות הימין הקיצוני לבין רבים ממצביעיהן, שמצביעים הצבעת מחאה נגד המפלגות הגדולות. אנו רוצים לפנות אל מצביעים אלה ולשכנעם שקיימת אלטרנטיבה ויש לנטוש את הימין הקיצוני".
הפנייה של לפונטיין למצביעי הימין הקיצוני איננה מקרית. כך, פועלים פולנים המבקשים לעבוד בגרמניה מתוקף חופש התנועה של אזרחי האיחוד האירופי זוכים לכינוי "fremdarbeiter". כינוי זה, "עובדים זרים", כפי שמציין גלפרט, הוא מונח בעל קונוטציות קסנופוביות מובהקות. השימוש הספציפי במילה "זרים" לא מיועד לבטא סטטוס משפטי אלא מדגיש את הזרות של אותם אנשים ביחס לחברה הגרמנית. גלפרט אף מוסיף, כי הרפורמות הכלכליות שמוביל שרדר זוכות לכינוי "חוקי בושה" – schandgesetze – מזכיר את הביטוי "schandfriede", אשר נעשה בו שימוש על-ידי הימין ברפובליקת ויימאר כנגד הליברלים שביקשו לבנות דמוקרטיה חרף הקשיים של חוזה ורסאי. מכך צמח הרעיון בדבר "הסכין בגב". מאמרו של גלפרט מחריד במידע שהוא מספק לקורא, גם זה החושד ש"העיתונות הבורגנית" מלאה אותו במידע שקרי: לפונטיין רואה בדמוקרטיה הייצוגית "אליטיזם" וטוען בזכות עליונות ה-Volk על פני האינדיבידואלים. נכון לפרסום מאמרו של גלפרט, 22 אחוזים מהבוחרים בגרמניה אמרו כי "יישקלו" הצבעה למפלגת השמאל.
אין ספק כי הפנייה ימינה של ה-SPD הופכת אותה לבלתי-אטרקטיבית בעליל מבחינת אלו שאינם רוצים לחזות במפלגה ימנית בשלטון העוטה דגלים ומשתמש בשמות שמזכירים עבר מפואר, אך בינה לבין עבר זה אין דבר וחצי דבר. אולם עליית ה-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, שמבשרת מתקפה מוחלטת ומוחצת על מדינת הרווחה הגרמנית (המספקת, בין הייתר, חינוך חינם בכל הרמות, כולל האקדמית) היא מחזה אשר – לאחר מחשבה נוספת – אף איש שמאל לא היה רוצה לצפות בהתרחשותו. ואכן, בשבועיים האחרונים אנו עדים להצטמצמות כמעט מוחלטת של הפער בין ה-CDU לבין ה-SPD, לטובת האחרונה. אנשי שמאל גרמניים רבים מבינים כי העלאת הימין איננה הענשת הנהגת השמאל על בגידתה בערכים סוציאליסטיים מסורתיים, כי אם חיסולו.
יחד עם זאת, עליית הגוש בראשות מפלגת השמאל מעידה על אפשרות של כיוון חדש באירופה, אשר מדאיג במידה רבה היסטוריונים של גרמניה המודרנית: ניסיון לקחת מצביעים מן הימין באמצעות שילוב של רטוריקה דמגוגית ומתלהמת על שינוי חברתי יחד עם קסנופוביה, גזענות ולאומנות מחוסרות רסן, תוך הבעת תיעוב ביחס לערכים דמוקרטיים וליברליים.
החזרה לפרוגרמה סוציאליסטית המשלבת בתוכה ערכים ליברליים נאורים היא החלופה היחידה שתאפשר שינוי אמיתי של הסיטואציה הפוליטית הקשה לה נקלע השמאל בעולם. מאבק מחודש על דמותן של המפלגות הסוציאליסטיות יאפשר זכייה באהדת ובאמון הציבור, לא על סמך גריפת קולות הימין הסהרורי כי אם על יסוד איחוד המרכז השמאלי-ליברלי תחת כנפי תוכנית פוליטית המשלבת מדינת רווחה חזקה תוך הגנה על חירויות דמוקרטיות בסיסיות של כל הקבוצות באוכלוסייה.
דוד מרחב הוא סטודנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה וחבר יסו"ד
ככל שזכור לי, וזכור לי, גורלו הפוליטי של לפונטיין נחרץ ברגע שיצא נגד מגבלות הגרעון שכפתה אמנת מסטריכט. נגידי הבנקים באירופה עשו עליו עליהום והוא נאלץ לעוף.
לדעתי, נכון יותר שהמילה סכנה ביחס ל-לפונטיין תהיה במרכאות. בפוליטיקה אנשים עושים הרבה מניפולציות כדי לגרוף קולות ממגזרים שהם אינם מזדהים עימם. הם עושים זאת קודם כל לצורך הגעה לשלטון. אחר כך, אלוהים גדול.
בישראל, למשל, מפלגת ההון שצמחה בתוך מפא"י, קראה לעצמה "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י) וגרפה קולות, לא רבים אמנם, ממעמד הפועלים. רץ, שמבחינות רבות דמתה לשינוי, קראה לעצמה מפלגת שמאל.
רוצה לומר שבעניין של לפונטיין כדאי לשים לב לתוכן של האיש ול"פרקסיס" שלו, לא רק למסגרת שבאמצעותה הוא רוצה להגיע לשלטון
מדוע לפונטיין מסוכן? כי הוא אומר שהעובדים הזרים בגרמניה גרמו לאבטלה? הטענה הזו נכונה. גם בישראל העובדים הזרים גרמו לאבטלה וכמעט כל הפוליטיקאים בישראל טוענים שהייתה זו טעות להביא אותם. במה הם שונים מלפונטיין?
