הברירה האמיתית - לקראת שינוי מגמה בפוליטיקה הישראלית
מאת: דני גוטוויין :: 2005 / 11 / 4
התגייסותם של המעמדות המבוססים השולטים במפלגת העבודה לבלום את עמיר פרץ בבחירות להנהגת המפלגה – ששיאה בברית הלא קדושה בין שמעון פרס ואהוד ברק – מלמדת, כי המחוייבת לסולידריות חברתית, וויסות כלכלי וצדק חלוקתי ומיסודם במדינת רווחה מתפקדת, מדיניות אותה מוביל פרץ, נתפסת על ידי מעמדות אלו כאיום אסטרטגי. הציר פרס-ברק נחשב עד כה לחיבור בלתי אפשרי בשל עמדותיהם המנוגדות בנושאי חוץ וביטחון בכלל והיחס להסכם אוסלו בפרט. שיתוף הפעולה ביניהם מוליך בהכרח למסקנה כי החשש מפני מהפך סוציאל-דמוקרטי בעבודה גבר אצל שניהם על חילוקי הדעות המדיניים.
לאמיתו של דבר, אין בברית בין פרס לברק כל חידוש: היא משחזרת את ההגיון הניאו-ליברלי העומד ביסוד משטר 'ממשלות האחדות הלאומית' המהווה, מאז ראשית שנות השמונים, את הנחת היסוד של הפוליטיקה הישראלית. המכנה המשותף שאיפשר את 'ממשלות האחדות' היה קידומה של מהפכת ההפרטה, מטרה שהפכה את חילוקי הדעות בין 'ימין' ו'שמאל' למאבק כוזב. כך נדחקה החלופה הממשית לניאו-ליברליזם, דהיינו מדינת הרווחה, לשולי הוויכוח הפוליטי. כך גם אושרר משטר ההפרטה.
בניגוד לטיעון רווח, ההפרטה לא היתה 'מחיר' חברתי שהשמאל שילם לימין בתמורה לויתורים בתחום המדיני, שכן ממשלות העבודה-מר"צ של רבין וברק הוסיפו להעמיד את ההפרטה בראש סדר היום שלהן גם ללא אילוץ זה. בתום שני עשורים של שיתוף פעולה בין הימין לשמאל בקידומה מהפכת ההפרטה קרובה להשגת יעדיה: מכירת החיסול של המשק הציבורי, שכוננה בישראל מעמד של 'אוליגרכים', קרובה להשלמה. פירוק מדינת הרווחה, שהזניק את ישראל לצמרת אי-השוויון הכלכלי והעוני בקרב המדינות המתועשות, מצוי אף היא בשלבים סופיים.
על רקע הצלחתו של משטר 'האחדות הלאומית' בולטת ההצעה להמיר אותו בדפוס שותפות אחר בין שני הגושים, זה המכונה ה'מפץ הגדול'. 'המפץ הגדול', משננים בעלי הטורים, יִצור התאמה בין המבנה המפלגתי לשינויים שחלו בסדר היום הפוליטי: 'עתיד השטחים', שהגדיר את קו התיחום בין 'ימין' ו'שמאל' מאז 1967, שוב אינו מפלג את השדרה המרכזית של החברה הישראלית, להפך, רוב הציבור מכיר בהכרח שבהקמת מדינה פלסטינית שתשחרר את ישראל מן האיום הדמוגרפי. לפיכך ניתן לשבור את המבנה המפלגתי הקיים ולהקים מפלגת מרכז גדולה שתפנה לבוחרי העבודה, הליכוד ושינוי. מפלגה כזו, שבראשה יעמדו 'שלושת הזקנים', שרון, פרס ולפיד – שיהיו מעין בן-גוריון קולקטיבי – תקנה למערכת הפוליטית יציבות, תשחרר אותה מסחטנות מרכזי המפלגות, תחזיר לה את אימון הציבור.
אלא, שהדיון התקשורתי ב'מפץ הגדול' מחליף בין ייצוגים מפלגתיים לגורמים חברתיים ומסווה אינטרסים כלכליים בנימוקים מדיניים. בניגוד למראית העין שהוא יוצר, יותר מש'המפץ' המוצע מקדם שינוי פוליטי הוא בולם אותו, ויותר משחיבור של פרס, שרון ולפיד יחולל 'מפץ', הוא המשכה של 'האחדות הלאומית', תוך התאמת ההגיון הפוליטי שלה, היינו ההפרטה, לתנאים חדשים.
הצורך להמיר את הדפוס המצליח של 'האחדות הלאומית' ב'מפץ הגדול' חושף את אחד השינויים המהותיים התחוללו בחברה הישראלית בשנים האחרונות: מהפכת ההפרטה הפכה חלקים גדלים והולכים מקרב מעמדות הביניים לקורבנותיה. כדי להגן על האינטרסים שלהם מתחילים נפגעי ההפרטה, ההולכים ומפתחים הכרה מעמדית כ'מעמד הנשחק', לתבוע את שינוי הסדר הכלכלי-חברתי. מספריהם הגדלים והמודעות הפוליטי שלהם מקנים לתביעה זו כוח פוליטי. מפלגת העבודה כמייצגת של מעמדות הביניים היא השדה הטבעי אליו מתנקז מאבקו של 'המעמד הנשחק', שמוצאו ממעמד הביניים. לפיכך מטרתו של 'המפץ הגדול' היא למוסס את העבודה לתוך מבנה פוליטי רחב יותר וליצור מבנה מפלגתי, שיעקר את התביעה לתיקון חברתי וימנע ממנה לאיים על הסדר הקיים בשרותו של 'המעמד המבוסס'.
השינוי בהרכב ובאינטרסים של מעמדות הביניים, ובעיקר ראשית התגבשות הכרתו המעמדית והתארגנותו הפוליטית של 'המעמד הנשחק', השתקפו גם בתמורות שחלו במפלגת עבודה. לאחרונה החל להיסדק בה הקונצנזוס הניאו-ליברלי. ביטוי סמלי לשינוי בהלך הרוחות במפלגה היתה פרישתו של 'בייגה' שוחט, מי שבשני העשורים האחרונים היה התגלמות התמכרותה של העבודה לדת ההפרטה ולשיתוף הפעולה הכלכלי עם הימין.
הפילוג בהרכב ובאינטרסים של מעמדות הביניים בין 'המעמד המבוסס' ל'מעמד הנשחק' היה גם הרקע לשובו של פרץ לעבודה. עם חזרתו הוא הציע להפוך אותה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, שבאמצעות מאבק לכינון מדינת רווחה תיצור שותפות אינטרסים בין 'המעמד הנשחק' לבין חלקים רחבים מן המעמדות הנמוכים. המאבק לביטחון חברתי שיתבסס על רשת צפופה של שירותים אוניברסליים אמור לנתק את זיקתם של המעמדות הנמוכים לימין ולחולל מהפך פוליטי שיאפשר לשמאל ליצור לראשונה גם רוב פרלמנטרי למדיניות של שלום. סיכוייה של תכנית זו נראו מבטיחים, לאור ההגיון החברתי עליו היא מבוססת. ואולם, דווקא משום כך היא נתקלה בהתנגדות 'המעמד המבוסס' שרצה להבטיח את המשך שלטונו במפלגת עבודה ואת המשך שיתוף הפעולה עם הימין במהפכת ההפרטה, מגמה שמצאה ביטוי בהתמודדות הקודמת בנצחונו של עמרם מצנע, שתמך בגלוי במדיניות האנטי-חברתית של הימין, והיא חוזרת ומשכפלת את עצמה עתה בדמות התמיכה בפרס.
פרס הוא התגלמות שיתוף הפעולה של העבודה עם הימין החל בימי רפ"י, דרך 'תכנית החירום הכלכלית לייצוב המשק', שיצרה את התנאים להאצת מהפכת ההפרטה, המשך ב'מזרח התיכון החדש' ועד להתמסרותו הנוכחית לשרון. פרס יזם את חזרתו של פרץ לעבודה כדי לביית את ההסתדרות ולהבטיח כי לא תהווה מקור של התנגדות לניאו-ליברליזם, כשם שעתה הוא מציע תכניות 'אינסטנט' לפיתרון העוני תוך האצת ההפרטה, כדי למנוע את שינוי כללי המשחק וכדי לבלום את הפוליטיזציה של 'המעמד הנשחק' במסגרת מפלגת העבודה, מהלך אותו מוביל פרץ.
התמודדותו של עמיר פרץ על הנהגת מפלגת העבודה מציבה, אפוא, לראשונה מזה שלושה עשורים, חלופה סוציאל-דימוקרטית להגמוניה הניאו-ליברלית השלטת בשמאל הישראלי. כך הפכה העבודה לזירת מאבק בין המשך מדיניות ההפרטה תוך כדי שותפות עם הימין, אותה מוביל הציר פרס-ברק, לבין הסיכוי הסוציאל-דימוקרטי שמציע פרץ. זוהי התמודדות אסטרטגית, בין שתי דרכים, וככזו היא מהווה את הצעד הראשון לכינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בישראל.
אני מבין שאתה רואה במפלגת העבודה תחת הנהגתו של עמיר -אם ייבחר- אלטרנטיבה למישטר ממשלת האחדות הלאומית. כדי שזה יקרה צריכות להיות בחירות כלליות במפלגת העבודה, ודור שלם של עסקנים בחירים צריך להעלם. נניח שעמיר פרץ ייבחר. הוא יהיה המנהיג הנבחר של דליה איציק, פואד וחבריהם. ללא שידוד מערכות במוסדות מפלגת העבודה, דינו של עמיר פרץ להתרסק או להכנע.
בחירה בעמיר היא בחירה ברעידת אדמה במערכת הפוליטית בישראל. בהנהגתו של עמיר, לא תהיה מפלגת העבודה יכולה להמשיך בעמימות האידיאולוגית שלה. המפלגה תעמיד לציבור חלופה ברורה לבחור בה.
רוב הסיכויים הם, במידה שעמיר ייבחר, שהמפץ הגדול אכן יקרה, ושרון ופרס יחברו. גם אהוד ברק יהיה שם. וזה יותיר את מפלגת העבודה ללא המנהיגים המוכרים שכבר טבלו באש. במצב כזה לא יהיה שום יתרון דרמטי למי מהחברים במפלגה על עמיר בכל הקשור לניסיון המעשי.
ייתכן והמפלגה תצטמק בשלב הראשון, אך אם להאמין לתכניותיו של עמיר - התמודדותו היא אסטרטגית ולטווח ארוך. ולכך המפלגה זקוקה יותר מהכל: בנייה מחדש של מוסדות המפלגה הרעיוניים - המוסדות שמבטיחים את הדמוקרטיה האמיתית של כל מפלגה.
בחירה בעמיר היא בחירה לטווח ארוך. ומתוך כך יש להעזר בסבלנות ולהתחיל לבנות את תנועת העבודה מחדש.
עצם כך שצמרת המפלגה, כאיש אחד, יוצאים כנגד בחירתו של עמיר, ומוכנים לעשות הכל על מנת להרחיקו מהעמדה האסטרטגית הזו, מעידים יותר מכל על רעידת האדמה שתתחולל באם ייבחר.
ולרעידת אדמה כזו עלינו לצפות. זוהי רעידה שתוצאותיה יכולות להיות רק חיוביות - כי החסר מכל למדינת ישראל הוא קבוצת מנהיגים המחוייבת אסטרטגית לערכיה של תנועת העבודה. וההוכחה, באם הרעידה תתרחש, מוטלת על כתפיו של עמיר - האם יבנה סביבו קבוצת מנהיגים איכותית שתחל במסע לשינוי החברה הישראלית, או שינסה לעשות זאת בכוחות עצמו. לאפשרות השנייה אין תוחלת. זה יהיה מבחנו החשוב מכל.
רק קבוצת מנהיגים תוכל לבנות מחדש את המדינה הציונית-סוציאל-דמוקרטית. זה הרבה מדי וארוך מדי בשביל אדם אחד.
אכן, אין הרבה מה להוסיף על דבריו של דני גוטווין, ומה שנותר לי לכתוב הוא שגם אם אתם לא מתפקדים של מפלגת העבודה, כדאי להגיע לקלפי הקרובה לביתכם, ולנסות להשפיע על המתפקדים לבחור בפרץ ולא בפרס, וסיבות לא חסר.
אני מתכוון לעשות זאת בחולון, העיר שאני גר בה, בתקווה שעמיר ינצח.
