פתאום כולם "חברתיים"

מאת: אודי מנור  ::  2005 / 11 / 13

מוקי

ועכשיו, אחרי שכולם כבר מדברים על שלום, פתאום כולם מדברים על צדק. נו טוף, לא בדיוק 'צדק', אבל כולם נהיו כאן חברתיים. מעמיר ועד ביבי, עבור בשני האהודים (ברק ואולמרט), מתן, פואד, וכמובן זקני השבט אריק ושימון. ולא רק פוליטיקאים כמובן. כל כדורגלן ודוגמנית המכבדים את עצמם, חרדים ל"קהילה" ותורמים לה, בדיוק כמו כל חברות ההייטק, התאגידים הגדולים והבינוניים, המליונרים הבינוניים והגדולים, ועוד לא אמרנו כלום על העמותות שהדאגה החברתית הן נר לרגליהן, או הלהקות, הזמרים והסטנדאפיסטים. אצל אלו לפחות, הדברים נעימים יותר לאוזן. יש גיטרות, יש אקורדים, יש הרמוניות והכי חשוב: בס.

למה לכל הרוחות הם מתכוונים? לא ברור. במקרה הנפוץ ניתן להבין שכל אלו מוטרדים, אם ברצינות ואם מן השפה ולחוץ, מקיומם של מסכנים: מובטלים, עניים, חד הוריים, מדוכאים וכיו"ב. במקרה הנדיר, ניתן לחלץ מדבריהם תמונה פוליטית רצינית יותר, כמו במקרה של 'שיר המספרים' הידוע של הדג נחש, או בחלק מהנאומים של פרץ.

אבל זה לא מספיק. בדיוק כשם שהמושג "רדיפת שלום" יכול לכלול בתוכו אינספור גירסאות, חלקן מלחמתיות לעילא (וע"ע "שלום וביטחון"), וכשם שהמושג "אחדות ישראל" יכול לכלול בתוכו את היפוכו (וע"ע סוכה כשרה: אינני מוכן להכנס לסוכתך אלא אם קיבלה אישור הילכתי שלי), כך גם המושג "מחוייבות חברתית" יכול לכלול – ואמנם כולל - אינספור גרסאות. במלים אחרות, מדובר במושג ריק - לא רק שניתן להכניס לתוכו כל דבר (מה שנכון, במובן מסוים, על כל מילה בשפה באשר היא) אלא שבפועל כך נעשה.

ביאליק

"בני אדם" כתב המשורר הלאומי, שהיה גם הוגה לא קטן בזכות עצמו, "זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חומרים חומרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב, מה היו המלים ההן בימי גבורתן". ביאליק לא מתרגש מכך. "כך מנהגו של עולם" הוא אומר. "מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין". כך או אחרת, מאמרו המופלא "גילוי וכיסוי בלשון" מלמד אותנו דברים חשובים לעניין ובכלל. ביאליק תמה "על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת רוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל...".

כאילו, היה ביאליק אומר בהקשרנו, אמרת 'חברתי' אמרת הכל. "הרי הדבר ברור" ממשיך חיים נחמן, "שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם". פוסט-מודרניזם כבר לפני 80 שנה? לאו דווקא. פשוט, 'גילוי וכיסוי בלשון'. מלים יכולות "לגלות" גם אם בדרך כלל הן "מכסות". ודווקא מלים ריקות ושחוקות, כמו 'חברתי', עלולות להתגלות כגרועות שבמלים החוצצות, המכסות.

כיצד להבין את הדברים?

לכאורה, ישנן שתי אפשרויות להבין את הדברים:
האחת, 'הדברים כפשוטם'. כך, כאשר נתניהו למשל עוסק בעניני האוצר, המאקרו-כלכלה, העברת משאבים מאלו שאין להם לאלו שיש להם, הוא עוסק בעיקר בעיצוב חברתי. כלומר, כאשר נתניהו מצהיר על עצמו שהוא "השר החברתי ביותר", יש לקחת את דבריו כפשוטם, ואף להסכים עימו, שכן עוד לא היה שר אוצר בישראל שטרח ועשה למען הגשמת החזון של "אדם לאדם זאב" כמוהו. סיסמה ישנה זו - מימי העת העתיקה - היא קודם כל חברתית. על פי החזון החברתי הזה, המבוסס כמובן על הנחת רוע יצר האדם מנעוריו, הכלכלה אמורה לפעול כפי שהיא פעלה בישראל לפחות מאז 1985 - ללא שום כוונה אמיתית לצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים וללא שום פעולה בשטח למען מטרה זו, אלא להפך. החזק מתחזק והחלש נחלש. כך גם הפוליטיקה והתרבות, שהרי ארבעת אלו (החברה, הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות) הם בבחינת היבטים שונים של ההוויה האנושית.

השניה, 'הדברים בשפת לבם'. כך, כאשר פרץ למשל מדבר על 'מפת דרכים מוסרית' ועל זכויותיו ועתידו של האדם העובד, הוא מתכוון לכך שתפקידה של המדינה הוא להעביר משאבים מאלו שיש להם להם לאלו שיש להם פחות והוא מתריע על כך שהיא אינה עושה זאת. על כך בדיוק מתקוממים חברי הדג-נחש כאשר הם שרים במרירות על מנכ"ל סלקום ההולך כל חודש הביתה עם 674,000 ₪. הרי אין הצדקה ולו 'קפיטליסטית' לכך שמי שמנהל מונופול-למעשה יגרוף לכיסו הפרטי שכר בשווי של יותר מ-224 פועלים, מאלו הזוכים לקבל שכר מינימום. הרי לא יכול להיות שעבודתו של מנכ"ל אחד שקולה לזו של 306 פועלות יהודיות, או של 449 פועלים תאילנדים. זה פשוט לא יכול להיות.

אז למה מתכוונים המשוררים?

כך או אחרת – דברים כפשוטם או דברים בשפת לבם – יש לבדוק 'למה התכוון המשורר'. כבודם של ביאליק, מוקי, הדג נחש ובונו מ-U2 במקומו מונח. כיוצרים הם מניעים תחושות בטן. אבל משהגיעו הדברים לראש, מתפקידו של זה לבדוק – כמו בנושא שלום ובטחון, או כמו בנושא הדביק של 'אחדות ישראל' – את התוכן העומד מתחת לכותרת הראשית.

"חברה"? כן. אבל לא סתם חברה, אלא איך חברה. אין ספק שכאשר נתניהו מכריז על עצמו כעל "השר החברתי ביותר" הוא מתכוון למובן הרווח בציבור. הוא הרי יודע ש"הרחוב" מוטרד מקיומם של פערים, שסעים, עניים ומסכנים, וכפוליטיקאי מוכשר אין לו ברירה אלא לספק לציבור מענה למצוקותיו. או-אז הוא נהיה "חברתי" – דואג לחלשים. כך גם שימון, האיש שתכנית החיסול הממוקד שלו מ-1985 פרצה את הדרך למה שמכונה היום "כלכלת ביבי".

אמנם, את נתניהו סובבת מערכת רצינית ומשומנת-היטב, הטורחת ליצור ולטפח באופן שיטתי את ההשקפה החברתית השמרנית. כך, למשל, מפיק 'מכון שלם' ספרים ומסמכים יוצרי דעת קהל, שכל מטרתם להוכיח כי אין שחר לרעיונות תיקון העולם מהסוג 'השמאלי', הפרוגרסיבי, ועוד פחות מכך הסוציאליסטי. אך, נאמנים לעקרונותיהם השמרניים, שמורים דברים מסוג זה לקבוצה קטנה של יודעי ח"ן. כאשר נתניהו איש ההמון מדבר על 'חברתיות', הוא "כאילו" מתכוון לדברים ש"כולם" מתכוונים אליהם: עניים, שסעים, חד הוריות ושאר אומללים ורעבים. כך אין בעיה לחבר בין נתניהו של מכון שלם לבין נתניהו של ועידת הליכוד. החזון השמרני הגדול הוא אכן חזון פילנטרופי, גם אם זה מתקשט בנוצות של דמוקרטיה ורפובליקה, ומדיניות האוצר של הימין היא אכן מדיניות שמרנית-פילנטרופית, גם אם זו מכריזה על עצמה כמדיניות "חברתית".

באופן דומה, אם כי מהצד השני של המתרס, יש להבין את דבריו החמים של פרץ בזכות 'השוק החופשי'. מודע לכך שישנן שכבות בציבור – ולא רק העשירים!! – המאמינות באמונה שלמה במשיח של 'השוק החופשי' ויודעות כי אף אם יתמהמה בוא יבוא, אין לפרץ ברירה אלא לנפנף בסיסמא הזו, ולקוות שכל אחד יבין ממנה מה שיבין. באופן זה, גם אני בעד 'שוק חופשי', ובלבד ש"חופשי" זה הפוך מ"לבד", כי כל המעשה האנושי, ועוד יותר מכך המודרני, הוא כל כולו משותף, ולמי שעקב ולו רק אחרי חלק מ-22 הגליונות של 'חברה' הדברים הללו אמורים כבר להיות מובנים.

שורה תחתונה

אז כיצד מבחינים בין "חברתיים" לחברתיים? כאמור, רק, ואך ורק באמצעות דיון קונקרטי וספציפי במדיניות, בתכניות ובמעשים. כאן אולי יסייע לנו שוב מרקס השכוח, שאם אין לנו זמן וכוח להחזיק אפילו את 'ספר הטלפונים' שהותיר אחריו, נוכל להסתייע לפחות בתוכן הדברים של חיבורו, 'הקפיטל'.

הנה רשימת העניינים שהעסיקו את מרקס בדרכו לברר את היחסים החברתיים הקיימים בתקופתו, יחסים שעל מנת לשנותם במגמה של 'מפת דרכים מוסרית', יש קודם כל להבינם. הבנה כזו דרושה הן לטובת שרטוט חזון וחתירה למימושו, והן כדי לשכלול מה שבחיל אויר מכונה 'זיהוי-עמית-טורף', או במלים המפורסמות עוד יותר של טייס חביב מאד: "ילדים, הזהרו מעצי הבאובב", או מנביאי שקר חברתיים.

אז מה הטריד את מארקס? בכרך הראשון של 'הקפיטל' היה זה "תהליך הייצור של ההון" הכולל בין השאר את הסוגיות הבאות: סחורה וממון, הפיכתו של ממון להון, ייצורו של ערך העודף המוחלט, הון קבוע והון משתנה, השער של עודף נערך, יום העבודה, שיתוף פעולה, חלוקת העבודה, התעשייה הגדולה, שכר עבודה, תהליך הצבר ההון, החוק הכללי של ההצבר הקפיטליסטי, עבודת ילדים, קולוניאליזם, ועוד. בכרך השני של 'הקפיטל' הנושא המרכזי הוא "תהליך הסיבוב של ההון", הכולל בין השאר את הסוגיות הבאות: גלגולי ההון ותנועת מעגלם, תנועת מעגלו של הוון היצרני, תנועת המעגל של הון הסחורה, מחזורו של ההון, תיאוריות בדבר הון יציב והון חוזר, תקופת עבודה, זמן ייצור, זמן סיבוב, הרפרודוקציה והסיבוב של ההון הכולל החברתי, ועוד.

משעמם? להחריד. מה האלטרנטיבה? סיפורי המעשיות על אינתיפאדה כמחוללת מיתון, הטפות מוסר כמו 'פיתחו את המקררים' או 'לכו לעבוד' או 'צמצמו בהוצאות', עמותות מרגשות כמו 'פתחון לב' 'פתחון כיס' וכל כיו"ב צדיקים מגלגלי עיניים. תפישה חברתית אמיתית היא זו הבוחנת באופן ביקורתי את המציאות הבלתי-שוויונית והבלתי-הומנית, על מנת לשנותה. זוהי תפישה המחייבת ירידה ממשית לפרטים, בשונה מנפנוף-ריק בסיסמאות פופלאריות-לרגע.

או כמו שמארקס מתאר את זה (הקפיטל, א, עמ' 142): "...כבר השתנה במקצת קלסתר פניהם של אישי המחזה שלנו. בעל הממון צועד בראש, בעקבותיו הולך בעל כוח העבודה. האחד מהלך זריז לעסקיו ובת צחוק רבת חשיבות על פניו [הוא עומד לקבל את המינוי על 'כוח המשימה הלאומי' לבחינת מערכת החינוך למשל]; השני ביישן-חרד, סרבן, משול לאדם שהוליך לשוק את עורו של עצמו, ועתה שוב אין הוא רואה לפניו ולא-כלום בלתי אם פשיטת עורו".

הנה לכם תמונת מצב חברתית. יש לצייר, ולייצר, אחרת.

ד"ר אודי מנור הוא חבר קיבוץ תמוז בבית שמש ומרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובאורנים

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 22

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.