מרכז מפלגת העבודה וזוג אנקדוטות

מאת: אלעד הן  ::  2005 / 11 / 22

או: מדוע יש מקום לאופטימיות זהירה

ביום ראשון נכחתי במרכז המפלגה שבשנים האחרונות זכתה, ולא במקרה, לשם "האבודה". מלבד התחושה – שזכתה לגיבוי ממספר חברי מרכז עמם דיברתי – לפיה החגיגה שהייתה שם הייתה דבר בלתי רגיל, הייתה תחושה ששלטי ה"מהפך" שהונפו שם (וודאי מונפים לאחר כל פריימריז שלפני בחירות) היו, לשם שינוי, במקום.

על נאומו של פרץ במרכז המפלגה כתבה אבירמה גולן שהוא מנסה לפלח את השדה הפוליטי מחדש על בסיס מעמדי. זאת אכן הייתה התחושה. בדברים של טעם, הוא פנה לעולים ודיבר איתם על ליברמן שמנסה להשכיח מהם את חברות כוח-האדם בעזרת שנאת הערבים. הוא פנה לערביי ישראל ודיבר על חברי הכנסת של המפלגות הערביות, שעסוקים בזכות השיבה ולא בעוני. על שרון אמר, שכעת הוא מנסה להתנער מכל מה שביבי עשה כאילו לא היה ראש הממשלה באותו זמן.

נראה היה שחברי המרכז לא כל-כך ידעו מאיפה נפל עליהם הדבר הזה, אך מצאו שאינם יכולים שלא להיסחף כשלפניהם מוצג חזון כה קוהרנטי – אופוזיציה אמיתית למילים ה"אחראיות" והריקות מנת חלקם הקבועה מפוליטיקאים.

בדרכי החוצה פגשתי במכר ותיק מהכפר נעורה, שאותו אני מכיר מנערותי בקיבוץ עין חרוד איחוד – שם הוא עובד. הוא היה שם עם קבוצת פעילים של פרץ מנעורה וטייבה, ומהאופטימיות שעלתה משיחתנו נראה היה שהסיכוי לפילוח מחדש של המפה הפוליטית הוא אמיתי.
בתחנה המרכזית בעפולה פגשתי בחבר ששב מחו"ל לפני מספר ימים. שיחתנו עסקה, כמובן, בנצחונו של פרץ. המאבטח שעמד לידינו התערב בשיחה והפטיר "כל היום מדברים על פרץ". שאלתי אותו למה הוא מתכוון. הוא אמר: "אבא שלי לא מפסיק לדבר על זה שחייבים שפרץ ינצח, ואבא שלי לכודניק!".

המפקד פתוח עד יום חמישי, אז לעבודה!