הסדר ביניים או הסדר קבע? - להבין את תוכנית ההתנתקות
מאת: יאיר רביב :: 2005 / 11 / 23
אמירה מתקופת המהפכה הצרפתית גורסת "רובספייריסטים! אנטי-רובספייריסטים! אנא אמרו לי מי היה רובספייר?". בפארפרזה ניתן לומר "תומכי התנתקות! מתנגדי התנתקות! אנא אמרו לי מהי תוכנית ההתנתקות?".מזמן לא היה מהלך מדיני-פוליטי כמו ההתנתקות שכל כך דרש הסבר להבנת ההיגיון שעומד מאחוריו, ושכל כך מעט הסברים ניתנו לו. כאן אציג כמה מההסברים שניתנו לתוכנית, אנסה להסביר מדוע הם אינם מספקים לדעתי ואציע את ההסבר שלי לפענוח שלה.
תוכנית ההתנתקות היא אחד המהלכים המכריעים והמעצבים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אלפי מאמרים נכתבו עליו, רובם המכריע נקט עמדה - האם אני בעד או נגד התוכנית? מיעוטם המבוטל הסביר - מהי תוכנית ההתנתקות? מדוע עוצבה כפי שעוצבה? לאן היא חותרת וממה היא מנסה להימנע? זאת למרות שדווקא תוכנית ההתנתקות "זועקת" להסבר.
בהתבוננות הראשונית ביותר ההתנתקות מנפצת את הדרך שבה אנחנו רגילים להתבונן על המערכת הפוליטית: התמיכה וההתנגדות לה חוצות את 'הימין' ו'השמאל' – בתוך המנהיגות הפוליטית הבכירה ובקרב בקהל הרחב - יש לה תומכים מימין ומשמאל ומתנגדים מימין משמאל. מדוע אריאל שרון, מנהיג ימני שנתפס פעמים רבות אף כימני קיצוני, הלך לתוכנית הכי מרחיקת לכת של החזרת שטחים מאז 1967? מדוע עשה את המהלך הזה באורח חד צדדי ולא בהסכם, תוך שהוא פותח בכך פתח להרבה מאוד התפתחויות בעייתיות (השתלטות החמאס וכדומה)?
בשורה התחתונה, כדי להסביר את ההתנתקות, צריך להבין מה הן האלטרנטיבות שעמדו בפני שרון, ומדוע בחר בתכנית ההתנתקות, על יתרונותיה ומגבלותיה. הסבר זה יש כמובן משמעות שחורגת מעבר להבנת ההתנתקות – הוא מהווה מפתח להבנת שדה המאבק שאנחנו נמצאים בתוכו היום, ב"יום שאחרי".
מה'בומרנג' ל'תזת וויסגלס'
ההסבר הראשון, שרווח בקרב הימין, וזכה לגיבוי עיתונאי בספרם של רביב דרוקר ועופר שלח 'בומרנג', גורס כי שרון יזם את תוכנית ההתנתקות כדי לשכנע את היועץ המשפטי שלא להעמידו לדין בפרשת 'האי היווני'. הגוון הסמי-קונספירטיבי של הסבר זה מקנה לו פופולריות בקרב עיתונאים.
אלא שאם שרון היה מעוניין בתוכנית ההתנתקות אך ורק כדי לחמוק מכתב האישום הרי שהייתה לו הזדמנות מצוינת לסגת ממנה: משאל מתפקדי הליכוד, שנערך מספר חודשים אחרי שהיועץ המשפטי החליט לא להגיש כתב אישום נגד שרון, היווה הזדמנות פז לשרון לרדת מהעץ.
חשוב לזכור בהקשר זה שהחלטתו של שרון להמשיך ולקדם את תוכנית ההתנתקות למרות הכשלון במשאל ערערה את הלגיטימציה של מהלכיו בציבור בכלל ובתוך הליכוד בפרט. מנקודה זו ואילך הלך שרון "על הקצה" תוך שהוא מסכן את המשך שלטונו. בשורה התחתונה - אי אפשר שלא לראות בתוכנית ההתנתקות מהלך ששרון מעוניין בו לכשעצמו, כחלק מאסטרטגיה כוללת, ומוכן לסכן עבורו את עתידו הפוליטי.
הסבר נוסף, הוא ההסבר שמחזיקים בו מבקרי תוכנית ההתנתקות משמאל, ובראשם יוסי ביילין. לפי הסבר זה, תוכנית ההתנתקות היא תוכנית ימנית-ריאליסטית. שרון הבין כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק בכל השטחים שבידה. תוכנית ההתנתקות נוצרה כדי לעצב את גבולות ישראל באופן חד צדדי ומתוך מטרה לשמר בידי ישראל את מקסימום השטחים וההתנחלויות בגדה. מטרת תוכנית ההתנתקות היא, אם כן, למנוע דחיקת ישראל לגבולות 67', תוך שימור הפלשתינים בבועות מנותקות שאינן מאפשרות קיום בכבוד.
הסבר זה, בקווים כלליים משותף לדב וויסגלס, יועצו של שרון, ליוסי ביילין ולשמאל הקיצוני. השאלה שעולה מהסבר זה היא שאלת ההתנגדות בימין: אם תוכנית ההתנתקות היא התוכנית שתשאיר את מקסימום ההתנחלויות בידי ישראל, והאלטרנטיבה לתוכנית היא לחץ בינלאומי שיביא לפינוי כל השטחים - מה פשר המחלוקת החריפה בתוך הימין? מדוע לא מתיישר כל הימין מאחורי שרון, לפחות במעשים הממשיים? האם הפער הוא פער בהבנת המציאות? האם שרון קורא את המציאות בצורה ריאלית בעוד היתר שבויים באידיאולוגיה? או שמא שרון הוא הימני האמיתי, בעוד אפי איתם, עוזי לנדאו ובנימין נתניהו שותפים ליוסי ביילין במעשים שיביאו את ישראל לגבולות 67'?
ההסבר האחרון שאביא כאן, לפני שאעבור להציג את ההסבר שלי, גורס כי החלופה הריאלית שעמדה בפני אריאל שרון הייתה המשך הסטטוס-קוו של עימות אלים כפי שהכתיב ערפאת בעודו בחיים. מטרת תוכנית ההתנתקות (והסיבה לאופיה החד צדדי), היתה לשבור את "זכות הווטו" שהיתה בידי ערפאת על כל פריצת דרך במציאות העקובה מדם. היא אמורה לייצר בעזה שטח שבו יוכלו לצמוח כוחות אלטרנטיביים לערפאת.
אף כי יש בהסבר זה יסודות נכונים לדעתי, הוא אינו מספק. האם שרון היה הולך למהלך אסטרטגי כל כך מרחיק לכת בשביל הימור שאת השליטה ברצועה יתפסו כוחות מתונים ולא החמאס? גם אם בנקודת המוצא של הסבר זה יש הרבה מן האמת, הוא אינו מספק ונדרש הסבר רחב יותר כדי להבין את התוכנית.
ושורש המחלוקת: הסדר קבע מול הסדר ביניים
לקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות פרסם העיתונאי ארי שביט מ'הארץ' את הספר 'חלוקת הארץ' שבו הביא ראיונות עם דמויות מרכזיות מהזירה הפוליטית והציבורית בישראל. לשלושה מהראיונות בספר יש ערך מיוחד דווקא עכשיו, משום שהמרואיינים באים מתוך המטבח הפוליטי המצומצם של שרון, שגיבש את תוכנית ההתנתקות: דב וויסגלס, עיבל גלעדי ואפרים הלוי.
כמובן שיש לגשת לטקסטים הללו בזהירות שהרי אלה טקסטים פוליטיים מובהקים. למרות הסתייגות זאת, דומני שקריאה ביקורתית זהירה בדברי השלושה יכולה לספק תובנות חשובות. עמדתו המיוחדת של הלוי, שהתפטר מתפקידו בראשות המועצה לביטחון לאומי, מסייעת לקריאה זו.
מה היעד האסטרטגי של שרון ומה האלטרנטיבה שעמדה מולו? שלושת המרואיינים מציירים בנושא זה תמונה דומה. שלושתם, מצביעים על השאלה האם ללכת להסדר קבע או להסדר ביניים כשאלה המרכזית שעומדת בפני ישראל היום. במסגרת זו, אריאל שרון מעוניין בהסדר ביניים ומתנגד בחריפות להליכה להסדר קבע.
תא"ל (מיל.) עיבל גלעדי הינו האחראי על יישום תוכנית ההתנתקות במשרד ראש הממשלה, ונחשב לאחד מהוגי ואדריכלי תוכנית ההתנתקות. בראיון הוא מסביר את תפיסת הסכם הביניים, שעמדה בבסיס תוכנית ההתנתקות:
"מושג המפתח הוא זמן. אין בשלות להגיע היום להסדר קבע במהלך אחד. רק לאורך זמן תצמח הנהגה פלסטינית שאיתה יהיה ניתן לדון על סיום הסכסוך. על כן לא נכון לנסות להגיע להסדר קבע בטרם עת. יש לנקוט בצעדים ממשיים בשטח אשר יעצבו מחדש את המציאות, יצמצמו את החיכוך ויפחיתו את העויינות. יש להתחיל תהליך ממושך אשר כל צעד בו יכשיר את התנאים לצעד הבא. רק בסופה של דרך זו יהיה ניתן לנסות להתמודד עם שאלות היסוד של הסכסוך" ('חלוקת הארץ', עמ' 92)
אפריים הלוי, מחדד תפיסה זו ומסביר "כל נסיון להגיע להסדר קבע בטרם עת יוביל למשבר מדיני ולשפיכות דמים".
את האלטרנטיבה - תפיסת הסדר הקבע - מביא יוסי ביילין:
"[...] כדי להימנע מבנייתם של תהליכים המייצרים שקט זמני ומזוייף, חייבים לחזור ולהתמודד עם שאלות היסוד של התהליך המדיני. חייבים להגיע להסדר קבע מייד" (עמ' 43)
שאלות גדולות ושאלות קטנות
התפיסה של הסדר ביניים גורסת שהשאלה העיקרית אינה היכן יעבור הגבול, אלא מה יהיה אופיו: האם יהיה זה גבול של סכסוך ומלחמה קרה או גבול שלום ויחסי דו קיום. יצירת מציאות של יחסי דו קיום ושלום הוא עניין לתהליך ארוך, תהליך שבמרכזו עומדות שאלות "קטנות", יומיומיות, של יחסים כלכליים, שיתופי פעולה בין ארגונים וחברות, שיקום הפליטים ועוד. הנרי קיסינג'ר, הסביר את ההיגיון שעומד מאחורי תפשית הסדי הבניים בראיון לCNN- לאחר רצח רבין: "שני הצדדים צריכים ללמוד את הדקדוק של הדו-קיום" (תרגום חופשי), ודבר זה לא נעשה ביום אחד, אלא בתהליך ארוך ומדורג. זאת היתה התפיסה שקיסינג'ר הביא בהספדו לרבין.
ההבדל בין תפיסת הסדר הקבע לתפיסת הסדר הביניים טמון בההבדל בין השאלות שכל אחד מההסדרים עוסק בהם. דווקא ל"שאלות הגדולות" והרגישות שבהן עוסק הסדר הקבע, יש השפעה קטנה מאוד על חיי היום יום, על המבנה של כל אחת מהחברות. "השאלות הקטנות" הן השאלות המשמעותיות לאדם ולחברה. הן שאלות שדורשות לחולל שינוי עומק בכל אחת מהחברות ומתוך כך לעצב יחסים חדשים בין העמים.
לכן כדאי לשאול את מניפי דגל 'הסדר הקבע': האם ניתן להגיע להסכם יציב על השאלות הרגישות ביותר של הסכסוך כאשר בין הצדדים שוררים תהומות שנאה וכאשר בחברה הפלשתינית שוררת אנרכיה שהרשות אינה מסוגלת לכפות עליה את מרותה? האם אנו מעוניינים לקבל שלטון פלסטיני עריץ של שחיתות וטרור שמשמר חברה פלסטינית של עוני ומצוקה כפרטנר למשא ומתן? האם אנחנו מעונינים בפרטנר שיש לו אינטרס תמידי למקד את תשומת הלב בשאלות כמו הר הבית כדי להפנות את תשומת הלב מהביקורת הפנימית על המצוקה והשחיתות בתוך החברה הפלשתינית?
תפיסת הסדר הביניים היא, אם כן, תפיסה שתובעת שינוי עומק בשתי החברות, על מנת ליצור חברות שחיות זו לצד זו בחיי רווחה, דו קיום ושלום. לעומתה תפיסת הסדר הקבע, "הרדיקלית" יותר לכאורה, היא תפיסה שמשמרת למעשה את הסדר הקיים ובתוך כך את הסכסוך בין העמים.
זאת המחלוקת הריאלית שעומדת היום על סדר יומה של מדינת ישראל ומפלגת את הפוליטיקה הישראלית בתוך הימין ובתוך השמאל. היא באה לידי ביטוי למשל בסיסמת מטה ז'נבה ו'שלום עכשיו' מייד עם סיום ההתנתקות: "מעזה להסכם קבע".
התיזמון
סימון המחלוקת האסטרטגית עדיין לא נותן מענה על השאלה - מדוע בוצעה תוכנית ההתנתקות כפי שבוצעה ובעיקר - בזמן שבוצעה?
בפסח 2005, במאמר שהתפרסם במוסף החג של עיתון 'הארץ', טען אפרים הלוי ש'מפת הדרכים' כללה שלושה יסודות בעייתיים: היא מתייחסת להסדר קבע, מגדירה לוח זמנים להתקדמות להסדר הקבע (בשונה מחזון בוש שהתייחס למעשי הפלסטינים כקריטריון להתקדמות), והחמור מכל – מכפיפה את הצדדים למנגנון בינלאומי שהופך לבורר עליון. בשורה התחתונה 'מפת הדרכים' מכניסה את הצדדים למסדרון שמוביל אותם להסדר קבע כפוי.
לדברי הלוי, הבינו בישראל כי מפת הדרכים ממלכדת את ישראל בסדר קבע כפוי. בעקבות כך נהגתה תוכנית ההתנתקות, כדבריו, "לא כדי להינתק מעזה, אלא להתנתק ממפת הדרכים." המטרה של תוכנית ההתנתקות הינה להחזיר את נטל ההוכחה למגרש הפלסטיני ולהקפיא את שעון החול שהפעילה מפת הדרכים.
קבלת מפת הדרכים יצרה חשש כבד בלשכת שרון שישראל הולכת להיות מובלת לתהליך כפוי להסדר קבע. כדי לחמוק מתהליך זה, נוצרה תוכנית ההתנתקות שנועדה ליצור "מצב ביניים ארוך טווח" שיאפשר רפורמות ברשות הפלסטינית.
"היום שאחרי"-ומה הלאה?
כאן אציין שני מפתחות לקריאת ההתפתחויות בזירה הישראלית והפלשתינית.
בזירה הישראלית שאלת מפתח היא: האם היעד כעת הוא הסדר קבע או המתנה לרפורמות בצד הפלסטיני? כלפי חוץ, השאלה 'האם תוכנית ההתנתקות הצליחה בהשגת יעדיה?', תיבחן במידה בה יופעל לחץ על הצד הפלשתיני לפירוק הארגונים מנשקם ולעריכת רפורמות.
בצד הפלשתיני, השאלה היא האם תבנה כעת 'מיני פלסטין' כדברי אבו מאזן, כלומר רצועת עזה תהפוך למיני מדינה פלסטינית מתפקדת לראווה שתוכיח כי הרשות הפלסטינית יכולה לקחת אחריות על כלל השטחים. האפשרות האחרת היא מדיניות של המשך המאבק על הגדה, כדי "לא ליפול למזימה הישראלית שמטרתה להשתלט על הגדה במחיר עזה", קו זה מוביל אבו עלא.
אנחנו נמצאים אם כן בצומת רבת משמעות ביחסינו עם הפלסטינים. מה נחליט אנחנו? מה יחליטו הפלסטינים? אלה השאלות שיכולות לפתוח לפנינו דרך חדשה.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
עד כמה שהצלחתי להבין, עמיר פרץ בעד הסדר קבע.
דרכו המדינית של פרץ עדיין לא ברורה בכך אין ספק. מה שכן ברור הוא כמה הצהרות שבינתיים הן דווקא מעודדות, אם כי חשוב להזכיר הן בבחינת הצהרות ולא הכרעות פוליטיות ממשיות.
עמי אילון, מיוזמת נוסיבה אילון, יוזמה אלטרנטיבית ליוזמת ז'נבה, הוא איש הביטחון שלו לפי שעה.
באותו קו הוא הצהיר שהוא נגד תוכנית ז'נבה. כלומר נגד הקו של בילין. שזו הצהרה חשובה ומציבה אותו במקום מאוד מעודד.
מה הוא יעשה? אני מקווה שבעוד כמה חודשים נדע, ולא נצטרך להמשיך לעסוק בספקולציה של הצהרות שלו.
בכל מקרה הזירה שלו היא בשמאל, ואת הצהרותיו וצעדיו צריכים לקרוא על רקע זה.
הדבר האפקטיבי יותר מפרשנות שלו הוא לנסות להשפיע בתוך המפלגה על דרכו דרך השתלבות במוקדי הכוח, והתמודדות עם הקו של פרס בילין שעדיין דומיננטי שם. במקום צופים בקרב גלדיאטורים, להבין שאנחנו ממילא בזירה השאלה רק אם בתור אלו שמנסים להכריע מי יהרוג או בתור הציד.
רן
אני בטוח שמהלך ההתנתקות היה חשוב, ואולי אף נעשה מעוד סיבה אחת, והיא:
להראות לפלסטינים שאנחנו אכן מתכוונים ל"ביזנס".
מה החידוש פה?
הרי תמיד ראינו את עצמנו, ובמידה רבה של צדק, בניגוד לנאראטיב הפוסט-ציוני, כמי שאכן מוכנים לשלום.
לא שלא היו אצלנו רבים שהכשילו אפשרויות פיוס ממשיות, מחוץ לממשלה (חרות ואחרים) ובתוכה - בן-גוריון, דיין ופרס הבלתי-נלאה, אבל - אם הערבים היו אומרים ב ג ל ו י שהם מתקדמים לשלום, יש סיכוי שדעת הקהל הישראלית לא היתה עומדת בזה, כפי שראינו עם השלום עם מצרים....
ולאחרונה, הימניות בישראל הגיע למצב שהצהרות שלום ערביות/פלסטיניות כבר לא מזיזות בישראל.
אולי בגלל חשדנות, אולי בגלל עייפות, אולי אי-אמון ואולי "יצאה לאור" הגזענות החבויה...
בכל מקרה, כוחו של הימין ובעיקר המתנחלים, וחולשת רוח השלום הביאה לכך שגם בהסכמי אוסלו, רבין (וברק אחריו) נאלצו לתת הרבה סוכריות למתנחלים כדי שלא יתקעו את המהלך העיקרי.
הדבר הזה נתפס בעיני פלסטינים רבים כצביעות, כמהלך של כיבוש בדרכים מתוחכמות וכו' ואיפשר למפריעי השלום מהצד הפלסטיני לפרוח.
ובכן, היציאה הברורה והמוחלטת מעזה תחזק את אלו בפלסטין שיגידו: אפשר, אפשר להתקדם עם ישראל.
(ולצערי היא גם תחזק במידת מה את אלו מהם שיגידו ש"בכח זה גם מצליח")
אני מציע להזהר עם השימוש בביטוי "הנראטיב הציוני" ממנו נשמע שהערבים מחכים כבר מ1947 ואולי מ1937 שהציונים הצבועים יממשו את הצהרותיהם ויהיו מוכנים למהלך של שלום. למיטב הבנתי ההיסטורית, שרק הולכת ומתחזקת ככל שאני שוקע בתחומים בהם עסקתי פחות [ותודה לאל שיש מכללות שמכריחות אותי להשלים פערים לצרכי הוראה...], המצב מאז 1937, היה הפוך. לא ש"אין עם מי לדבר", אבל המנהיגות בעולם הערבי חלשה בשני תחומים קריטיים: א. התמודדות יצירתית רצינית בריאה ופרוגרסיבית עם המודרנה [בניגוד גמור לרוב קבוצות המנהיגות בעולם היהודי לפחות מאז אמצע המאה ה19, קבוצות שנאבקו זו מול זו עד זוב דיו בשאלת מימושה של האסטרטגיה המודרניסטית: ע"ע רפורמים, ציונים ובונדיסטים, וזו רק ההתחלה]. ב. השלמה עם קיומה של ישראל [ובלב ליבה של הכרה זו ביטול זכות השיבה הפלסטינית לתחומי המדינה היהודית והכרה בחוק השבות היהודי לתוך המדינה היהודית ובחוק שבות פלסטיני דומה המכיר בזכות הפלסטינים לשוב לפלסטין] וקבלת עקרון החלוקה [עוד לפני הויכוח המסתבך והולך על גבולותיו של עקרון זה]. הקשר בין א לב ברור למדי, אם כי לא הכרחי [הנה עזמי בשארה הוא נאור ליברל לפחות על פי כלי העבודה שלו אבל הוא - בתמיכת פוסט ציונים יהודים-ישראלים וסתם מבולבלים - מתנגד לעקרון החלוקה ותומך במדינת כל אזרחיה לצידה של מדינה פלסטינית מה שאומר בעצם שתי מדינות פלסטיניות או לפחות אף מדינה ליהודים\מדינה יהודית]. הערה יסודית נראה לי, שלא פותרת את הקושיה החשובה: היכן נמצא פרץ מבחינה מדינית וכיצד נתמודד אנו באופן המוצלח ביותר לוודא שהוא לא עובר בייליניזציה או שלום עכשוויזציה.
אם תוכנית ההתנתקות היא אכן דרך לברוח ממפת הדרכים, מדוע "קדימה" מטביעה אותו על דגלה בנחישות שכזו?
