אבא אריק
מאת: דני גוטוויין :: 2005 / 12 / 14
האשליה הקיבוצית שאריק הוא "משלנו" ולכן יהיה קשוב למשאלותינו, היא גרסה עכשווית של מנטליות גלותית המביטה בעיניים כלות על הגביר ומצפה לחסדיו
הטרנד החדש הוא לתאר את "קדימה" כגלגול עדכני של מפא"י ואת אריק שרון כאיזו התגלמות עכשווית של בן גוריון. הטרנד הזה, המדבר אל החלקים המבוססים של החברה הישראלית, באורח לא מפתיע מחלחל גם אל התנועה הקיבוצית.
ואולם, רק במקום שבו הדימויים החליפו את המציאות והאשליה את הפוליטיקה, יכול האוסף המקרי של אנשי "קדימה", המחפש סידור עבודה בכנסת, להיחשב למפא"י, ושרון לבן גוריון.
מפא"י לא צריכה להיות מושא לגעגועים. אף לא בן גוריון. גם מי שהוא ביקורתי כלפי התנהלותם, איננו יכול לראות בהשוואה בין מפא"י לקדימה ובין שרון לבן גוריון אלא הונאה פוליטית.
מבחינה מדינית מיוחס ל"קדימה" פרגמטיזם. ואולם במרחב שבין צחי הנגבי לשמעון פרס – שהוא בערך כמו המרחק בין ככר ציון לכיכר רבין – נמצאות כמעט כל האפשרויות הפוליטיות. איש באמת איננו מסוגל לדעת לאן ימשכו את העגלה המדינית ארבעים המופלאים של אריק.
מה אנחנו באמת יודעים על עמדותיה הפוליטיות של רוחמה אברהם שהגיחה מלשכת נתניהו אל ספסלי הכנסת, שם ייצגה בדבקות את מדיניותו הכלכלית, ובפליק פלק פוליטי נחתה בגלקטיקוס של אריק. ורוחמה, כידוע, לא לבד.
בעוד שבתחום המדיני קשה לדעת לאן יגרור אותנו מצב הרוח הקרוי "קדימה", הרי שהפרופיל הכלכלי-חברתי שלה הוא ברור הרהבה יותר: המשך מדיניות ההפרטה האגרסיבית של נתניהו, רק עם הבטחה לתגבר את אגף בתי התמחוי.
מבין אוסף הדמויות שנתכנסו ללשכת העבודה של שרון, מבטאות שתיים את הכיוון החברתי של מפלגה זו: רונית תירוש ואוריאל רייכמן. תירוש הכניסה אל תוך יחסי העבודה בישראל את השיטה של פיטורים המוניים וברוטליים. היא חתומה על הפטנט של פיטורים סדרתיים והמוניים של מורים כקלף מיקוח ציני במשא ומתן. את הבוז שלה אל המורים השחוקים לא יוכלו למחוק גם הדמעות שהיא מייצרת באופן שלא היה מבייש שום כוכבת טלנובלות. תירוש נהגה באופן שספק אם אחרון סוחרי העובדים הזרים היה מרשה לעצמו. שדרוגה ל"קדימה" מבטיח להפוך את השיטה הזו למדיניות כללית.
אוריאל רייכמן הוא הוגה רעיון העוועים של הבחירה הישירה לראשות הממשלה שלא היה אלא ניסוי על יבש לדבר האמיתי שאותו מבטיח לנו פטרונו החדש אריק – משטר נשיאותי. בד בבד רייכמן הוא גם המקדם האגרסיבי ביותר של הפרטה עד דק של מדינת הרווחה הישראלית. גם בתחום זה כבר עשה ניסוי על מודל בדמות המרכז הבינתחומי בהרצליה שהוא הסוס הטרויאני האמור לקדם את הפרטת ההשכלה הגבוהה בארץ.
בין המשטר הנשיאות עליו מפנטז אריק לבין הקפיטליזם החזירי המהווה את סדר היום החברתי-כלכלי של מפלגתו, יש כמובן קשר הדוק.
המשטר הנשיאותי המוצע לישראל - שבהעדר מסורת של איזונים ובלמים יהיה דומה לזה של פוטין מאשר לאלו של שיראק, או בוש - יביא למחיקת כל מוקדי ההתנגדות להפרטה הברוטאלית. המדובר בערעור כוחם של גופים כמו ועדי עובדים, תנועות כמו התנועה הקיבוצית וארגוני זכויות למיניהם, ויהפוך את ישראל לרפובליקה של אוליגרכים, בה המדינה פועלת בשירותם.
קדימה היא חזון הייאוש הישראלי. הנדידה לשורותיה מבטאת את הכמיהה של הישראלים לבעל בית והרבה פחות חשוב להם מה אותו בעל בית יעשה.
מתוך תחושת חוסר הביטחון החברתי והתמוטטות כל חוקי המשחק של החברה הישראלית, נולדה הערגה הנואשת לדמות אב שיכניס קצת סדר לחיינו וכלל לא חשובה מהותו של סדר זה.
זהו כמובן ניצחונה הגדול של מהפכת ההפרטה. הצלחתה למוטט את ביטחונם החברתי של הישראלים, להפכם לתלויים בשרירות ליבו של ההון ונציגיו הפוליטיים, ההתדרדרות המתמדת של מעמדות הביניים לעבר העוני, כל אלה יצרו את הכמיהה הגדולה למנהיג.
התנועה הקיבוצית, קורבן האולטימטיבי של מהפכת ההפרטה, עשויה לשלם בריבית דריבית את שינוי דמותו של המשטר.
האשליה שאריק הוא בעצם "משלנו" ולכן יהיה קשוב למשאלותינו, היא כמובן גרסה עכשווית של מנטליות גלותית המביטה בעיניים כלות על הגביר ומצפה לחסדיו.
אלא שהגביר, כמו גביר, יראה בתנועה הקיבוצית את הערך היחיד שנותר בה, ככל שהיא מסתלקת מעולם ערכיה ומבטלת עצמה מן הפוליטיקה הישראלית – ערך הנדל"ן.
משטר האוליגארכים של אריק יגלה אמפתיה נמוכה ביותר לנוסטלגיה של עובדי האדמה. הוא בעצם יסתפק במוזיאון לתולדות ההתיישבות הממוקם בחוות השקמים.
התנועה הקיבוצית תהפוך בנקל לאתנן של הבריתות הפוליטיות הבאות שלו. הבחירה בין העבודה ל"קדימה" תגדיר את דמותה של התנועה הקיבוצית. זו אותה הדילמה שעמדה בחירה בין פרס לפרץ. היום, כשפרס בקדימה, ניתן להבין את חוסר יכולת האבחנה שגילתה התנועה הקיבוצית בהעניקה לו רוב מוחץ בבחירות לראשות העבודה.
קדימה היא אחד מראש החץ של המאבק בצדק החברתי ובסולידריות האנושית ובשיתוף בחברה הישראלית. אסור לתנועה הקיבוצית את הטעות שבתמיכה פרס.
כל קול לקדימה הוא גול עצמי לקיבוצים.
פורסם לראשונה באתר "שווים" - העיתון האלקטרוני של המעגל והזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית
התחזית של דני גוטוויין איננה בגדר הזהרה לגבי העתיד: אנחנו -מדינת ישראל- כבר נמצאים בחברת השוק, הסוגדת להפרטה גורפת, נטולת בלמים.
התנועה הקיבוצית לא נכנסת בטעות או חוסר ידיעה לסיעת פרס (לפני ואחרי עזיבתו את מפלגת-האם): תמיכת חברי הקיבוצים מבטאת משבר ערכים עמוק וממושך, ואובדן האמונה בקיבוץ עצמו.
אל מול מגמות ההפרטה הדורסנית מתגבש הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית כגרעין רעיוני שעשוי לחבר בין חברי קיבוץ (כמוני) לבין אזרחים, בעיר ובכפר, המבקשים אופק רחב יותר מזה שמציב לנו האמריקניזציה של ישראל.
אגב, לא כולנו חברים במפלגת עבודה או בקדימה.
אפשר להיות קיבוצניק נאמן במרץ-יחד או, כחלק מחברי הקיבוץ הדתי-שיתופי, במפלגה דתית-ציונית: כוחה של חברה אזרחית-סולידרית יכול לגבור על מחיצות פוליטיות.
משה מ. רוזן
קיבוץ ניר יצחק
כפי שכולנו יודעים, גם בקיבוצי הזרם השיתופי זכה שימון לתמיכה גורפת. וכפי שכולנו למדנו לאחרונה, החבר דובי הלמן, מהחריפים שבתומכי הקבוץ השיתופי, הצטרף למפלגה הפרוטו-פשיסטית של אריק מלך ישראל. ומכאן שלא הזרם השיתופי לכשעצמו יושיע. אין לי מושג מה כן יושיע, אבל תנאי לפיצוח הקושיה הזו הוא הבנה של תמונת המצב הפוליטית בקבוצים. בגליון הקרוב של חברה יתפרסם מאמר מצוין של יפתח שעוסק בשאלה הזו, וכאן ברצוני להציע ארבע סיבות מדוע התנועה הקבוצית, "המתחדשת" ו"השיתופית" גם יחד, תומכת באיש החזק: א. סקטוריאליות דמוי-ש"סית ["פרס ידאג להביא כסף למוזיאון שלנו"]. ב. פרוטו-גזענות ["פרץ יודע לקראו ולכתוב?!"]. ג. תודעה א-פוליטית ["למה לי פוליטיקה עכשיו"]. ד. עייפות ["רק דה-גול יכול"]. מיותר לציין שלפחות סעיפים ב,ג,ד מאפיינים גם חלקים הולכים וגדלים, כך עושה רושם, של החברה הישראלית בכללותה. ולמעשה, על רקע פירוק ההסדרים החברתיים-כלכליים, הרי שגם הסקטוריאליות הקבוצית היא חלק מהישראלית הכללית. ולכן, כל שנותר, כאן שם ובכל מקום, הוא לשכנע, או לנסות ולשכנע, כל מי שמוכן לשמוע, להצביע עבודה בבחירות הקרובות. יש לחדש את המומנטום החיובי שהכרנו במאי-יוני 2005 [לפני דחיית הפריימריז] ואת המומנטום הדומה אם כי המהוסס בהרבה של השבוע הראשון של נובמבר האחרון. מומנטום נוצר, אם בכלל, מהדגשת הפתרון על רקע הצגת הבעיה. נדמה לי שהצגת הדברים שלי כאן היא בבחינת קצה חוט.
