מפי הסוס - או תיזת ביכלר וניצן: מבט מבפנים
מאת: אודי מנור :: 2006 / 01 / 2
"אין תג מחיר למכבי. אני לא יודע להגיד מה הסכום. זה שותפות? זה הסדר אחר? זה קנייה של כל הקבוצה? מה קורה עם כל הסכומים מסביב לקנייה? זה לא עובד ככה. יש אנשים ש-100 מיליון בשבילם זה ריבית של שעתיים ויש כאלה שאותו סכום הוא סוף העולם עבורם. מי ששווה לו ישלם גם 150, ומי שלא שווה לו, לא ישלם גם 20. אגב, גם אם מישהו יבוא עם 100 מיליון, אני לא בהכרח אתן לו. יש דברים שהם מעבר לכסף, יש גם אידיאולוגיה"
"יש אנשים", משיח לוני הרציקוביץ לתומו [הארץ, 29.12.05 עמ' ה1], "ש-100 מליון בשבילם זה רבית של שעתיים ויש כאלה שאותו סכום עבורם הוא סוף העולם". ולמי שלא מצוי בחומר: לוני הוא הבעלים של קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א. על רקע הגאידמקיזציה שעובר ענף הכדורגל, החלו מתרוצצות שמועות על מכירתה של "קבוצת הפאר" הזו למולטי-מיליארדר כזה או אחר. הראיון עם לוני הוא חלק מתהליך קביעת תג מחיר לקבוצת הכדורגל.
גילוי נאות: אני אוהב כדורגל בכלל ומאז היותי בן 10 אני אוהד של מכבי ת"א. כדורגל וכדורסל. אף אחד לא מושלם, ונעבור הלאה. חשיבותו של הגילוי הנאות הוא להסיר מעל הפרק את האפשרות שדברים אלו הם תוצאה של: א. בוז לכדורגל [ע"ע ישעיהו לייבוביץ'='22 טפשים רצים אחרי כדור"]. ב. שנאה "אדומה" [לגיטימית גם אם פאתטית בכלל ובפרט] ל"צהובים".
הלאה.
דבריו של לוני, איש עסקים "מצליח", נחמד, אדיב, שלא לומר לפלף וחנון, פותחים צוהר נקי ושקוף למהותו של מה שביכלר וניצן הגדירו בספרם החשוב [מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום], "ההון הדומיננטי".
נשוב על המשפט התמים: "יש אנשים ש-100 מליון בשבילם הוא רבית של שעתיים". כפתור ופרח. לא עבודה קשה, לא סיכונים מיותרים, לא יוזמה, לא המצאה שתשנה את פני האנושות. פשוט, "רבית של שעתיים".
כאשר אנשים [מסוגי] תוהים ומתבלבלים לרגע, מהיכן לכל הרוחות יש לחובבי כדורגל את הכסף לרכוש את הTrail Blazer המופיע בפרסומת כמה סנטימטרים מתחת לראיון עם לוני - ומדובר לפי הפרסומת ב-"254,900 שקלים חדשים בלבד" - בא מנכ"ל הרציקוביץ ומזכיר להם לא רק מהיכן משתין הדג, אלא בעיקר איך הכריש עושה הון, הון שהוא כל כולו עוצמה חברתית [עמותות מורחות לחם], תרבותית [קבוצות כדורגל ומוזיאונים] ופוליטית [הון ושלטון כבר אמרנו?].
וזה לא כל השרות שנותן מוסף הספורט של הארץ לקוראיו. מהראיון לומד ההדיוט לא רק כיצד נצברת עוצמה כלכלית [שהיא חברתית ותרבותית ופוליטית כאמור], אלא כיצד נקבעים מחירים של מוצרים. אסתר אלכסנדר הסבירה את זה, גם מארקס, וגם וובלן, ועוד כלכלנים-פוליטיים, וכמובן ביכלר וניצן. אבל זה נורא מורכב, ומשעמם, ובעיקר לא מסתדר עם השכל הישר. כלומר עם השכל הישר של האדם הישר, זה שרגיל לראות, מאז רגע לידתו, קשר בין בכי לשד, בין מאמץ לתפוקה, בין תרומה לתמורה.
האדם הישר לא רוצה לפעמים לתפוס, שמחירם של מוצרים -במקרה הזה של קבוצת כדורגל - הוא פונקציה של גחמה. גחמה של בעלי הון, שאצלם מתקיים הכלל הידוע מהבדיחה הוולגרית ההיא, העוסקת בסיבה שכלב מסוגל לעשות מה שבני-אנוש לא מסוגלים. ומה הסיבה? "כי הכלב יכול". אלא שמה שאצל הכלב זה מבנה השלד, אצל ההון-הדומיננטי זה מבנה החברה.
נראה לי שזה היה מותנה בד.נ.א של הנוער הצינוי והליברליות שלו לאהוד את מכבי ת"א
גם אני הייתי פעם כזה מהבית. לא נחמד?
