חוסן לאומי מתחיל בילדים
מאת: לוי מורב :: 2006 / 02 / 12
הבחירות הקרובות מבטאות את המצוקה הגדולה בה נמצאת כיום החברה בישראל. 20 שנים רצופות של מדיניות ברוטאלית בתחום השכר, התעסוקה והחיסכון הפנסיוני הביאו למעשה את ישראל לאחת מנקודות השפל המסוכנות ביותר בה היא הייתה מעולם. שליש מילדי ישראל נמצאים במצב כלכלי המוגדר על ידי הביטוח הלאומי כעוני.
סופת ההוריקן קתרינה חשפה בארה"ב את האיים הנרחבים של מצוקה, עוני, נחשלות וכאב. עולם שלישי בתוך העולם הראשון. אצלנו אין, השבח לאל, סופות הוריקן טבעיות. אולם אם לא נשכיל לתקן את המדיניות הכלכלית, לשנות אותה ולהתאים אותה למציאות הקשה ההוריקן שיעבור על ישראל בעתיד הקרוב יהיה הרבה יותר חמור ומסוכן.
אין כיום איום חיצוני ביטחוני ממשי על ישראל. עם ירדן ומצרים יש לנו שלום חוזי ושקט בגבולות. עם הרשות הפלסטינית יש לנו ניצנים של מו"מ. עם לבנון יש לנו שלום דפקטו, למרות שאין איתה הסכם חוזי. החזית המזרחית לא קיימת יותר ולמרות שאיראן מאיימת על עצם קיומנו הרי הקהילה הבין לאומית מטפלת בעניין ולמעשה פוטרת אותנו מהתמודדות ישירה עם איום זה. הסכנה הקיומית הממשית נשקפת לנו מבפנים. לכן ניתן וצריך להפנות מקורות ומשאבים מתקציב הביטחון לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתשתיות.
בכדי שתהליך כזה יתרחש חייב לבוא שינוי במאזן הכוחות המפלגתי. בינואר 2003 קיבלה מפלגת שינוי 15 מנדטים, הליכוד בראשותו של שרון המריאה מ-19 מנדטים ל-38 והממשלה החדשה שקמה התבססה על הקואליציה שרון-לפיד-נתניהו שקיבל מנדט מלא משרון לבצע את המדיניות הכלכלית הברוטאלית של מארס 2003.
מי שרוצה לשנות את הקו הזה חייב להבין שרק מפלגת עבודה חזקה וגדולה יכולה לשנות את המאזן הכולל. רק ל'עבודה' חזקה בראשות עמיר פרץ יש את המצע, הרצון והאנשים לעצירת הסחף לעבר העולם השלישי ולעריכת תיקונים חברתיים וכלכליים נרחבים. לעמיר פרץ תפישת עולם ותפישה פוליטית חברתית-כלכלית אמיתית. בעומדו בראש מפלגת העבודה הוא עשוי להוביל למהפך של ממש. גם אם הוא נאלץ להתפשר היום, ערב הבחירות, על חלק מהמסרים החברתיים, עדיין הוא היחיד והעבודה בראשותו היא המפלגה היחידה היכולים ורוצים לשנות את סדר היום הכלכלי של ישראל.
יש לומר שעוצמתה של תופעת העוני הקשה החובקת כל ילד שלישי, כל קשיש שלישי וכל אזרח חמישי בישראל משותפת לנו ולפלסטינים. הוצאת האזרחים והתושבים שלנו ושלהם ממעגל העוני היא מדיניות הביטחון והסיכול הממוקד הטובים ביותר אותן ניתן להעלות על הדעת. העוני הוא הביצה בה מתרבים היתושים נושאי נגיפי המלריה והמוות. רק ייבוש של ביצות העוני עשוי להביא להבראת המשק הישראלי ולפיתוח המשק הפלסטיני באופן המאפשר שלום בר קימא.
לא קיצבאות ולא מס הכנסה שלילי יביאו את הישועה למרות שהם יכולים לשפר את המצב סטטיסטית. רק העלאה של השכר בכל הרמות ובכל העיסוקים – כולל העלאת שכר המינימום לרמה של 1,000 דולר לפחות – יביאו להבראה ושיקום. ישראל לא יכולה להתחרות בשכר הנמוך בסין ובהודו. לכן היא צריכה להגיע למצב בו התחרות שלה תהיה באותן תעסוקות, מפעלים וחברות בהן התחרות היא על איכות האדם העובד, רמת ההשכלה שלו, איכותה של ההשכלה והיכולות האינטלקטואליות והשכליות, כמו מקוריות, חדשנות ותובנות חדשות.
הפתרון אינו בהסתגרות כלכלית. מדינה שיותר משלושה רבעים מהפעילות הכלכלית שלה היא יבוא-יצוא איננה יכולה לעצור את הגלובליזציה. היא צריכה להתמודד איתה באורח חכם, סולידרי ומקצועי, על-ידי חיזוק ההשכלה והיכולת התעשייתית ולא על-ידי החלשת העובדים. זה גם, ולא במקרה, צודק ונכון חברתית. אין סתירה בין חברה צודקת ושואפת לשיוויון כלכלי לבין חברה יעילה ותחרותית. החברה צריכה להיות חזקה, האזרחים צריכים להיות עשירים ולא המדינה.
אבל מצב בו קבוצה קטנה של עשירים אוכלת את טוּב הארץ ומותירה לכל היתר פירורים הוא מצב חולני, הוא מצב מסוכן ביטחונית, הוא מצב שעלול לפוצץ את כל המפעל הציוני. לכן הגיע הזמן לעצור את הסחרחורת של הפרטה חסרת הבחנה. מותר להיות בעד הפרטה אבל מומלץ לפעול נגד דת ההפרטה. לעצור את ההתעשרות הברוטאלית של מעטים על חשבון הרבים.
מדיניות הממשלה חשובה בעיצוב המדיניות הכלכלית, אך מה לגבי הריבית?
כיצד ניתן לאזן את המדיניות המוניטרית של בנק ישראל בשנים האחרונות. קר אתמול נתבשרנו כי "ידידינו" ממערב מצפים לעליית הריבית.
לא נוכל להתחרות במשק האמריקאי במשיכת הון.
שאלה נוספת: כיצד עלינו לעצב את מדיניות קביעת הריבית במדינת ישראל לפי דעתך?
