שיחה עם טרמפיסט
מאת: אודי מנור :: 2006 / 02 / 13
מאוחר בערב, רוח מערבית חזקה, ואני שם פעמי לירושלים. בצומת שכוח אל עומד איש חרדי ומבקש טרמפ. אני עוצר, הוא עולה, ביתו בדרכי, כולם מרוצים. ומכיוון שבאוטו חם ונעים והישועה באה כפי שצריך כהרף עין, מתפתחת לה השיחה. ועל מה מדברים יהודים בחורף 2006? על הבחירות כמובן. "למי תצביע? הוא שואל, ואני אומר לו בתקיפות, "לעבודה ולפרץ, אלא מה? אילו ברירות יש כאן בכלל, אלא אם אתה מצביע למפלגה חרדית כלשהיא."
לא. הוא לא מתכוון כלל להצביע. ומדוע? כי "ממילא כל ממשלה תיתן לחרדים מה שהם צריכים" אבל גם כי "בכל מקרה החרדים לא מקבלים מהמדינה מה שהם צריכים".
אתה מבין את זה ברוך? גם וגם? האיש קיבל מכת רוח? אינו יודע מה הוא שח?
לאו דווקא. הטרמפיסט המזדמן, שהוא אחיו התאום של נהג המונית המזדמן - זה וזה מבטאים במעט מלים מה שהרבה סקרים ופרשנים לא מצליחים או לא רוצים לבטא - נגע בחטף בעומק עומקה של הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון.
הסקטוריאליות המנוונת. כן. הוא יודע על בשרו - כבר 13 שנה הוא חרדי, רוב משפחתו חילונית ורובם ככולם מתגוררים בתל אביב ובנותיה - שהמדינה נותנת "לחרדים" והיא תמיד תתן להם, אבל בכל פעם היא נותנת פחות.
אז למה להצביע.
אינני יודע אם הצלחתי לשכנע אותו שפרץ מסמן אופק חדש, תקווה חדשה. לא בין ערב ולא תוך 15 ק"מ משנים דעתו של אדם בכלל ושל יהודי בפרט.
ולא בגלל שהוא חרדי. אין לדבר שום משמעות. יכולתי להלבישו בג'ינס וסוודר ולשמוע את אותו יאוש עמוק, את אותה חשדנות כלפי הפוליטיקה, את אותה ספיקת כפיים, את אותו גלגול עיניים לשמיים, את אותו הביטול של תקווה חדשה-ישנה.
אם יש נצחון גדול של הימין בישראל, הוא בהצלחתו להעמיק ולבסס את פוליטיקת הפחד והיאוש עליו נבנה המחנה הרביזיוניסטי מראשיתו.
אם יש משימה גדולה של השמאל בישראל הוא לשקם את פוליטיקת הבנייה והתקווה.
הפרדוקס הוא שמעולם לא היתה ברורה יותר צדקת הדרך של תנועת העבודה הציונית כמו בימינו: חלוקת הארץ, כלכלה למען החברה והאדם, פוליטיקה ממלכתית ודמוקרטית.
אין אף מפלגה, אף מנהיג ואף נבחרת של מועמדים לכנסת, המציגה את התקווה הישראלית הישנה-חדשה הזו בבהירות ובנחרצות כמו אלו של מפלגת העבודה.
כל שנותר הוא להפסיק להיות טרמפיסטים על פוליטיקת הפחד והיאוש ולעלות על הדרך לבנייה המחודשת של החברה בישראל.
שיחה דומה ניהלתי עם שומר מנוצל העובד (דרך חברת כ"א ) בחברת הייטק. שאלתי אותו האם הוא מתכווין להצביע לעמיר פרץ.
מה פתאום?! קודם כל שיוכיח (עמיר פרץ) את עצמו.
הקשיתי עליו - אבל איך עמיר פרץ יוכל לעשות משהו ללא קולות בקלפי?
הוא אינו מאמין שהמערכת הפוליטית תעשה משהו למענו.
פרץ באמת חייב "להוכיח את עצמו", במיוחד לפני שעובדי חברות כוח אדם יצביעו עבורו. הוא הרי לא נקף אצבע למענם כשהיה נציג העובדים בהסתדרות.
ישנה טענה ש"פרץ דואג רק לועדים הגדולים". את הטענה הזו מבטלים תומכיו במשפט "מה רע בועדים גדולים? מה רע בעבודה מאורגנת?". זהו, שזה לא רע. זה אפילו טוב מאד, אבל פרץ באמת דאג רק להם. מניסיון אישי כואב מאד שלי ושל מכרים, אני יודעת שהדאגה של פרץ לעובדים (גם למאורגנים, וגם לחברי הסתדרות וגם לשכירים של ההסתדרות) היתה מן הפה אל החוץ בלבד. כל הניסיונות של שכיר, של ועד קטן או של עובדי קבלן(אפילו בשירות ההסתדרות) להגיע אליו ולקבל את עזרתו בענייני יחסי עבודה, תנאי העסקה וכו' ניתקלו בחיוך לבבי ובמשיכת כתפיים שאמרה "מה אתם רוצים ממני? תפנו לעוזר, תלכו לעו"ד, תבואו, תשבו, תלכו, תתחפפו".
אני אצביע בשבילו רק אחרי שיוכיח את עצמו. ובלי מרכאות.
עמיר פרץ הוא לא כל יכול. ראש ההסתדרות יכול על פי ההגדרה של התפקיד לפעול בנחרצות למען העובדים המאוגדים. אין לו כל יכולת לשנות את סדרי המשק, ולכן אינו יכול להפוך את עובדי הקבלן לכח משמעותי.
האם יש באפשרותו להשבית את עובדי הקבלן?!
הפתרון לבעיה הוא פוליטי ע"י חזוק המפלגות הסוציאליות, וחקוק חוקים המגנים על זכויות העובדים.
הצבעה לבנג'מין ניתאי או לאולמרט וחבורת המיליונרים שסביבו, לא תטיב עם המנוצלים.
אבל הצבעה לחד"ש כן.
והשבתות זה לא הכלי היחיד של ההסתדרות. ההסתדרות מעסיקה עשרות עורכי דין. אף אחד מהם לא גוייס למען מאבקים מסוג הזה.
עובדתית זה פשוט לא נכון. ההסתדרות - על עורכי-דיניה - תמכה במאבקים החשובים בפרשיות מטרודן וחיפה כימיקלים. זה נכון, אפשר היה לעשות יותר - גם ביחס למהגרי העבודה. אבל אי-אפשר ואסור לוותר על הצבעה לטוב רק בגלל שהוא לא מצויין. ב-30 השנים האחרונות לא היה מועמד לראשות ממשלה שהציע מצע סוציאל-דמוקרטי. הצבעה לחד"ש (שאמנם לזכותה ייאמר שלא צירפה את טיבי ולא התאחדה עם בשארה ועל כן אימצה גוון פחות לאומני מאשר בקדנציה הקודמת) היא הצבעה שיש בה מימד טהרני חזק. מפלגת עבודה חזקה תוכל, בהנחה שתהיה שותפה בממשלה, לסייע בעיצוב מדיניות חברתית פרוגרסיבית במשרדים החברתיים והכלכליים.
ובכל מקרה גם אם עמיר לא ינצח הפעם צריך לדאוג לכך שיהיה לו מספיק כוח כדי שברק לא יעשה לו פוטש.
זה נכון, אלו שיקולים מלוכלכים של ריאל פוליטיק, אבל זו הדרך האמיתית, היחידה, להתחיל ולשנות את המציאות החברתית הנוראית שבה אנו חיים.
אי אפשר לומר שמשהו שחוויתי על בשרי הוא "עובדתית לא נכון".
