מדינת הרווחה וצמיחה כלכלית
מאת: דני גוטוויין :: 2006 / 03 / 3
מהפכת ההפרטה והגדלת הפערים מתנהלת בישראל בשני העשורים האחרונים תוך כדי קידומו של שיח היוצר ניגוד בין רווחה לכלכלה, בין שוויון לצמיחה. שוויון בחלוקת הכנסות וצמיחה כלכלית, מסבירים לנו השכם והערב תועמלניו של התאצ'ריזם הישראלי, הם לא רק שני ניגודים, אלא שהגדלת האחד תגרום בהכרח לפגיעה בשני.
ואולם, מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מלמדים, כי לאורך זמן במדינות שבהן השוויון בחלוקת ההכנסות הוא גדול יותר גם הצמיחה היא גדולה יותר. ההסבר לקשר זה הוא רב סיבתי: החל בכך ששוויון בחלקות ההכנסות מגדיל את כוח הקניה של שכבות רחבות, שהצריכה שלהן מאיצה את פעילותו של המשק; וכלה בזיקת הגומלין ההדוקה המתקיימת בין ביטחון חברתי ליציבות המערכת הדימוקרטית, היוצרת תנאים מושכים עבור משקיעים והשקעות.
אחד הכלים המרכזיים להגדלת השוויון בחלוקת ההכנסות – ועל כן גם אחד התנאים המרכזיים לצמיחה כלכלית – היא מדינת הרווחה. היא עושה זאת דרך מדיניות המיסוי והביטוח הלאומי, ודרך שירותים חברתיים כמו, חינוך, בריאות, דיור, וכד'. מדינת הרווחה נולדה מתוך הצורך להגדיל את העושר החברתי על ידי השקעה בהון האנושי, השקעה שהתגלתה כתנאי הכרחי לתפקוד יעיל של החברה התעשייתית ולצמיחה כלכלית. צורך זה רק גבר בעידן הכלכלה הפוסט-תעשייתית, בה גדל משקלו של ההון האנושי כתנאי לעושר.
מערכת חינוך ממלכתי, מהגן עד לאוניברסיטה, המספקת חינוך מעולה לכל, מגדילה את ההון האנושי והעושר החברתי זאת בניגוד למדיניות ההפרטה, ההופכת את החינוך לסחורה ומוציאה מעגלים הולכים וגדלים של ישראלים מן היכולת לרכוש אותו וכך להשתלב במשק. לתצ'אריזם קשה להכחיש את תרומתה של מערכת החינוך לצמיחה הכלכלית, ולכן הוא נאחז בטיעון התקציבי, וקובל, כי למדינה אין כסף לממן את החינוך. ואולם, טיעון אופנתי זה הוא חסר בסיס. האמת היא שמערכת החינוך מייצרת גם את ההכנסות המשמשות לתיקצובה: עובדים משכילים מרוויחים שכר גבוה יותר ומשלמים מיסים גבוהים יותר; זאת בניגוד לעובדים נעדרי מיומנויות מקצועיות, המרוויחים שכר מינימום וכמעט שאינם משלמים מיסים. בדומה, בחברה המודרנית יש צורך ברפואה ציבורית משום שגם גורמי המחלות הם "ציבוריים" וסביבתיים: זיהום אוויר מאיים על כלל האוכלוסייה ודורש התארגנות ציבורית לצמצומו; אדמת יכולה לעבור מאחד לאחר והאיום הכרוך בה, בעיקר לנשים הרות, דורש מערך ציבורי לחיסון כלל האוכלוסייה; כך גם לגבי מחלות אחרות. לא ניתן להלחם בתחלואה באופן יעיל אלא במישור הציבורי. בלשון אחרת, הפרטת הבריאות מגדילה את התחלואה ואת הנזקים הנגרמים לפרט, לחברה ולמשק.
כך גם שכר הוגן וביטחון תעסוקתי הינם בעלי השפעה חיובית על כלל המשק. הם יוצרים כוח קנייה שהוא תנאי לתפקודו של המגזר הקמעוני ושל אלפי עצמאים. עובדים קבועים נוטים לקחת התחייבויות כלכליות לטווח ארוך, שעובדים שאין להם אופק תעסוקתי לא יכולים לקחת. עובדה פשוטה זו מתגלית בענף הבניין: ככל שגדל מספרם של עובדי הקבלן ושאר צורות ההעסקה בלתי בטוחות, כך יורד מספר הישראלים המסוגלים לקבל ולקחת משכנתאות, דבר המתבטא בירידה בקניית דירות ובמיתון בענף הבניין. יצירת בטחון תעסוקתי היא אפוא המפתח לשיקום ענף הבנייה הנחשב לקטר של המשק, כמו גם של השוק הפנימי בישראל בכלל.
אלא שמאז המהפך של 77 – נתונה ישראל במהפכת הפרטה המגדילה את אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, שצידו השני הוא המיתון המתמשך בו נתון המשק. מהפכת ההפרטה הפכה את החינוך, הבריאות וכדומה מזכויות אזרחיות לסחורות. מעתה חל גם על השירותים החברתיים עקרון השוק. וכך, רק מיעוט של בעלי יכולת קונה לילדיו חינוך ראוי בעוד שרוב ההורים רואים כיצד ילדיהם מופקרים למערכת חינוך כושלת שתכשיר אותם להיות עובדים בשכר מינימום וטרף לניצולם של מעבידים. ואכן, תחום החינוך מלמד, כי מדיניות הפרטה היא תהליך מודע של גידול הפערים החברתיים הפוגעים בצמיחה.
מדיניות ההפרטה הועילה רק לשכבה צרה של בעלי הון; לעומת זאת היא דחקה את מרביתו של המעמד הבינוני למאבק חסר תוחלת אחר ניסיון לשמור על רמת חיים הוגנת. המעמד הבינוני הוא תוצר של מדינת הרווחה. באמצעות הפיגום שהיא סיפקה לו יכול היה להגיע לרמת חיים הגבוהה בהרבה מכפי שהכנסתו איפשרה לו לרכוש. כשהוא מוּלך שולל אחרי האשליה שמצבו הוא תולדה של כושר השתכרותו, נתן המעמד הבינוני יד להפרטתה של מדינת הרווחה וכך הפך עד מהרה לקורבנה של מדיניות זו. שחיקתו של המעמד הבינוני קירבה אותו להווית חייו הנואשת של המעמד הנמוך. והיא הופכת את שני המעמדות הללו לבעלי אינטרס ישיר בחידושה של מדינת הרווחה. בכך הם נפגשים גם עם האינטרס של הרבה מאוד יצרנים ועצמאים שהמיתון פגע בעסקיהם ושרק כינונה המחודש של שכבה רחבה של בעלי כוח קנייה עתידה לעצור את התדרדרותם.
המאבק נגד מדיניות ההפרטה הוא מאבק במדיניות המדרדרת את מרבית הציבור הישראלי לעוני, תלות ויאוש ואת המדינה למיתון ולערעור יסודות הדמוקרטיה. באותה מידה זהו מאבק להבטחת ביטחון חברתי, כבוד אנושי, צמיחה כלכלית ודמוקרטיה יציבה. זהו המאבק של מפלגת העבודה.
קביעת שנת 1977 כתחילתה של הפרטה נראית לי מלאכותית במידה מסויימת. נדמה לי שגסיסתה של מדינת הרווחה החלה עוד בממשלת רבין הראשונה. רפורמת המיסוי של ועדת בן שחר שאולי עשתה סדר במערכת המיסוי המורכבת, העבירה כסף מהשכר להון (כמדומני שפטרה את ההון ממיסוי).
החל מעליית בגין, החלו צעדים של הפסקת הסובסדיות, הורדת מכסים, והפסקת התערבות הממשלה במשק.
כידוע, בגין הגדיר עצמו כליברל כלכלי עם חמשה ממי"ם.
לכן, פרופ' גוטווין צודק בזיהוי שנת המהפך האידיאולוגי של אי מחויבות הממשלה כלפי אזרחיה.
נ.ב.
יצחק שדה הוא בהחלט לא "איציק ש.", וכמובן שאינני כותב בשבת.
בגלל זה קצת חבל שבראיון לארי שביט עמיר דיבר על בגין כעל סוציאל-דמוקרט בשל פרוייקט שיקום שכונות שלו.
לאיציק ש. ממשלת רבין הראשונה עשתה את המהלכים שאנחנו רוצים לחזור עליהם עכשיו, הקטנת פערים, הקטנת העוני
ביסוס ממשי של מדינת הרווחה.
ועדת בן שחר לא הרחיבה בענין מיסוי ההון, אבל לא ביטלה אותו, זה דבר שנשאר לטיפול המשכי שאף פעם לא הגיע, לדעתי פשוט בגלל החילופונצ'יק בשלטון ב77.
בדקתי ארוכות את המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלת רבין ההיא, ואת מתנגדיה ומתקיפיה מכיוונים שונים, עשיתי זאת כתיזה מ.א. אצל פרופ' גוטוין, התוצאות בהחלט משביעות רצון.
