תנו לחיות בארץ הזאת? או מאפרים קישון לחיים רמון
מאת: אודי מנור :: 2006 / 03 / 19
הענין פשוט. להרבה, הרבה מדי ישראלים, נמאס. ממי נמאס? מהישראלים האחרים. מהחרדים הבטלנים, מהערבים הפרימיטיבים, מהעולים הקוטרים, מהמובטלים שלא רוצים לקבל כל עבודה שנותנים להם. מעובדי המדינה שרק הולכים לעבודה אבל לא עובדים. מאיגודי העובדים שתמיד רוצים רק עוד ועוד.
כווווולם רוצים להיות מליונרים. או לפחות עשירים. או להנפיק עצמם בבורסה. או לזכות בלוטו או לקבל תפקיד מנכ"ל על כל המשתמע.
מי הם 'כווווולם'? החבר'ה של קישון. אלו שנמאס להם מהאינסטלטור שאף פעם לא מגיע, מהפקיד השרירותן, מהעסקן הנהנתן, מהשכן הנצלן. כוווולם הם אלו שרוצים שיתנו להם סוף סוף לחיות בארץ הזאת.
לא, הם לא נולדו עם אהוד ברק אז בכיכר רבין ב-17 למאי 1999. הם גם לא נולדו עם ד"ש ב-17 למאי 1977. מתי הם נולדו? אולי עוד בתקופת המערות. אין לדעת. אך מהבחינה הפוליטית הם נולדו לא יאוחר מה-14 למאי 1948. או אולי בפברואר 1949. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת "לעשות לביתו". ב-1950 הם הסתופפו תחת המטריה המכובדת של 'הציונים הכלליים'. ב-1965 הם התפלגו בין רפ"י לבין מפא"י. ב-1977 הם התפזרו בין הליברלים של 'הליכוד', האולטרא-ניאו-ליברלים של 'המערך' ובין טהורי הנפש וצחי הרבב, המוכשרים, המקצוענים, והמעונבים לעילא של ד"ש.
ב-1965 הם ניצחו אסטרטגית. במיתון היזום פרצה מהמיצר הניאו-ליברליה הישראלית פרי מדרשו של לא פחות ולא יותר דוד הורביץ. ב-1977 הם ניצחו פוליטית. ומאז 'כל השאר היסטוריה' כמו שאומרים: חלוקת הנכסים הרגרסיבית הידועה בציבור בשם 'מפולת מניות הבנקים', 'התכנית לייצוב המשק' של 1985 [שימון פרס], הסדר הבנקים הידוע בציבור בשם 'הסדר הקיבוצים' בשנים 1989 ו-1996 [שימון פרס], ובמקביל ותוך כדי הפרטה הפרטה הפרטה. של כל מה שזז: חברת העובדים, ובנק הפועלים, ומערכת החינוך והבריאות [חיים רמון] והשירות הציבורי ושוק העבודה [אולמרט ושטרית ושרון].
מאז ה-9 לנובמבר 2005 מסתמנת אלטרנטיבה. פרץ "השתלט" על מפלגת ההון והפך אותה חזרה לבעלת סיכוי להיות ראויה לשמה: 'מפלגת העבודה'. מסתמנת חלופה? אז מה. העייפים של 1950 חלקם מתו חלקם רק התבגרו חלקם כבר אחרי פנסיה אך לרובם בנות ובנים גם הם עייפים ונורא נפלאים. גם הם רוצים לנוח מהקולקטיביזם המגייס. גם הם רוצים מדינה קטנה. גם הם רוצים כמו הפרופסור הוניג גיבורו האומלל ולכן ההירואי של קישון, שהנטו יראה כמו הברוטו.
ב-1950 הם היו 'ציונים כלליים'. ב-2006 הם הולכים 'אחורה'. אז והיום הם רוצים לחיות בארץ הזאת. ועוד לא נוצרה אבן החכמים שתביא אותם לתובנה שעל מנת לקדש את האינדיבידואליזם יש לייצר מערכת ציבורית חזקה המבטיחה הגינות והוגנות לכל. ובהעדר אבן חכמים, כל שנותר הוא לעשות שימוש בביקורת התבונה הטהורה. אפשר גם להסתפק ב"סתם" תבונה. כך או אחרת, עוד לא מאוחר ללכת קדימה, לעבודה. הגיע הרגע לסיים 40 שנות רפ"יזם, ויפה שעה אחת קודם. הרגע הוא ה-28 בחודש זה.
מושך בקולמוס נפלא. שפו.
הסיסמה " נלחמים בטרור ו.." אינה מבשרת טובות. תאמר: "מה אפשר לעשות, חייבים להגיע לציבורים רחבים". אני מאד מקווה שעמיר פרץ להוביל את השינוי האידאולוגי במפלגת העבודה.
אגב, בין 1965 ו-1977 היה עוד אירוע מכונן: 1975 הרפורמה של חיים בן שחר; העברת כסף רב מהעבודה להון-פטור להון ממיסים. משום מה כולם- כולל אנשי מפלגת העבודה- מתייחסים מאד בחיוב לרפורמה ההיא. נכון שהיה בלגן גדול במערכת המיסים. נדמה לי שהדבר שימש תירוץ לסידור מחדש של חלוקת ההכנסות במשק.
