הזדמנות לסוציאל דמוקרטיה
מאת: עזרא דלומי :: 2006 / 03 / 20
לכאורה, דו"ח העוני האחרון (וזה שלפניו וזה שלפני לפניו) היה צריך לסיים את ההתלבטות מדוע הגיעה שעתה של הסוציאל דמוקרטיה בישראל; מדוע אנחנו זקוקים לממשלה שהצדק החברתי וצמצום הפערים הבלתי אפשריים בחברה הישראלית, הם בראש סדר יומה ולא עניין אגבי הנאמר מן השפה ולחוץ, ובקצרה: מדוע הגיעה שעתה של מפלגת העבודה – בוודאי בהרכבה הנוכחי – לשוב אל השלטון.
אין ספק, יש לנו הזדמנות. בניגוד להרבה מערכות בחירות בעבר, הפעם יש מתאם בולט בין השקפותיה של רוב הצמרת הנבחרת של המפלגה לבין הרעיון של חתירה לחברה צודקת והומאנית. התחושה הפעם שההצהרות על הצורך בתיקון חברתי סוציאל דמוקרטי אינן רק מס שפתיים. ככל שמדובר בדיון הציבורי, ניכר - על רקע המציאות האפורה - שיש כמה הישגים. הוויכוח על הגדלת שכר מינימום כבר הפך מהתרסה סתמית לטענה שיש אפשרות ריאלית לממשה. השאלה כבר אינה - האם? אלא - כמה ובאיזה קצב? ללא נצחונו של עמיר פרץ בבחירות הפנימיות בעבודה, ספק אם דיון כזה היה מתחיל להתפתח. גם ספק אם היתה נשמעת בקול רם כזה הטענה של שלי יחימוביץ כלפי "נכבדי" כנס הרצליה, לפיה הכנס מהווה הפרטה של הפוליטיקה וככזה הוא מחליש את כוחה של הכנסת. פעם טענות כאלה היו נאמרות בלחש, ממולמלות בחיל ורעדה. היום הן נאמרות כמעט ללא מורא.
בכל פעם כאשר נדמה שדי, אין מקום לעוד יותר קיטש ולהחצנה דוחה של העושר והבצע, נמצא הדבר הבא. לא מזמן פורסם שעל חורבותיו של מלון רמת אביב עומדת לקום שכונה יוקרתית לאלפיון העליון. כזו שעוד לא הייתה כמוה מבחינת הפאר, האבזור ושלל מנעמי החיים והתענוגות והסטייל שתעניק לדיריה. ייחודה של שכונה זו הוא בכך שהיא תהיה אזור סטרילי. כמה עשרות דונמים בלב תל אביב, מטוהרים מפני מי שאינו שייך לטופ שבטופ של העושר הגדול. השכונה תוקף חומה דקורטיבית - כדי ליצור מצג שווא של ידידותיות לסביבה - אך יהיו שערים חשמליים, אבטחה צמודה ושאר סממנים של ריחוק מתנשא. אתם שם ואנחנו כאן. האלפיון העליון בונה לעצמו גטו מפואר בלב תל-אביב, שינהג כמדינה בתוך מדינה. המסר הבוטה של השכונה הזו כלפי החברה הישראלית הוא שאי אפשר לנצח את הקפיטליזם הוולגרי; ששכבה דקה של אדונים וצבא ענק של משרתים זה "מצב טבעי"; שאת החומה הנבנית בין העושר הגדול לבין כלל החברה הישראלית אי אפשר לקעקע. העוצמה האלימה הזו נועדה ליצור שיתוק פסיכולוגי. אכן, נראה שיש בישראל ציבור שכבר מוכן לקבל את הכללים, ובמקום להיאבק הוא מעדיף לשתף פעולה ולזכות בפירורים. אין משמעות אחרת להתקבצות הזבובונית של כל מיני מוסדות – לאומיים, פרטיים ואחרים – סביב תופיני האוליגרכים.
בחירות הן ההזדמנות הניתנת לכלל הציבור לשלוט בגורלו.
אחת לכמה שנים הפתק של כולם הוא אותו פתק, ללא הבדל רכוש, ממון, עצמה וקשרים. זהו הסיכוי שמעניקה הדמוקרטיה. זהו הסדק המאפשר לתקוע רגל בדלת. הפתק הזה שבו לשנייה אחת כל אחד הוא דנקנר או אריסון, מקנה הרבה כוח אם משתמשים בו באופן מושכל, לעתים כנגד כל הסיכויים. זה קרה לאחרונה במאבק על ראשות מפלגת העבודה ואין סיבה שזה לא יקרה בבחירות הכלליות. תוצאות של כמה מערכות בחירות שהתקיימו לאחרונה במדינות דרום אמריקה מעוררות את המחשבה שזה אפשרי גם כאן. אם כבר דמינו למדינות אלה במימדי הפערים, למה שלא נדמה להן במהפך האנטי-קפיטליסטי דמוקרטי שהן מחוללות?
הכותב קולע לחוט השערה . מעבר לפערים הבתי נסבלים שהקפיטליזם הישראלי והמעבר לחברת אדונים ומשרתים ,מטרידה לא פחות ההתבטלות הרוחנית בפני העושר.
לפחות אנו רואים כיצד נתניהו, המבין מה עלול להיות גורלו הפוליטי בעקבות אימוץ התיאוריות התצריסטיות מזיע וכמעט מבקש סלמחילה -שמחת עניים
