אז יש או אין מדינת רווחה?
מאת: אודי מנור :: 2006 / 03 / 24
נודה על האמת. יש פרדוקס - שלא לומר אבסורד - בטענתנו החוזרת לפיה "מדינת הרווחה הישראלית רוסקה". לא שהדבר לא יתכן, אך כיצד ניתן לומר את אותו הדבר במשך עשור שנים ויותר... שהרי אם מדינת הרווחה רוסקה כבר ב-1965, או 1977, או 1983, או 1985, או 1995, או 1997, או 2000, כיצד זה יתכן שהיא ממשיכה להתרסק?
מה זו מדינת רווחה?
לא. אין בכוונתי לטעון את הטענה הפוסט-ציונית האופנתית, לפיה "מעולם לא היתה בישראל מדינת רווחה". גם אין בכוונתי לטעון, בעקבות אגדה פוסט-מודרנית אופנתית אחרת, כי מדינת הרווחה בישראל קמה כהמשך של הקומוניזם בברית-המועצות – שהיא ארגון ביורוקרטי, מסורבל, מתנשא, מודרניסטי ו"גברי", הפוגע ביזמות ומנוגד לכל הגיון כלכלי – ושעם פירוקה של ברה"מ הקומוניסטית יש לשים קץ גם ל"שרידיה" בארץ הקודש.
אז מה זו "מדינת רווחה"? זהו הסדר חברתי-פוליטי הבא להבטיח חלוקה צודקת יותר של העושר, ולהגדילו באמצעות השקעה בהון האנושי ובהגנה שיטתית עליו, מלידה ועד הקבר.
זהו ארגון חברתי מקיף שבו ביטוח מפני אבטלה, ביטוח פנסיה, הנהגת חינוך חובה חינם, הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות ממלכתי – שווה-לכל-נפש, ביטוח לאומי וכיוצא באלה הסדרים המופעלים וממומנים על ידי הציבור ולמענו. בישראל, קראו לזה פעם "ההסתדרות הכללית של העובדים". ושהשם לא יבלבל אתכם, משום שגם אם היו "שחיתויות" הרי אלה הן כאין וכאפס מאלה המנהלות היום את המדינה.
מדינת הרווחה מבוססת על אמונה באדם: בתבונתו, ביחסי אנוש שאינם מנוכרים וביכולתו לפעול מתוך מניעים רציונאליים שאינם-צרים. היא מבוססת גם, בהתאם, על אמונה ותקווה בחברה האנושית. בדיוק ההפך מתפישתה של "הרבנית" תאצ'ר.
את הליבה הרעיונית-מוסרית של רעיון זה אפשר למצוא עוד בנאומו המפורסם של עמנואל ז'וזף סייס, "מי הוא המעמד השלישי", אי אז במהפכה הצרפתית. ליבה רעיונית-ארגונית קיימת כבר ברבע הראשון של המאה ה-19, בהגותו של שארל פורייה ובמעשיו של רוברט אואן, שניהם מהסוציאליסטים הראשונים. מי שיעיין בחלק המעשי של 'המניפסט הקומוניסטי' יזהה שם תכנית ארגונית-פוליטית למדינת רווחה, והדברים ידועים, וכל השאר - מביסמרק ועד בוורידג', עבור בתקופה הפרוגרסיבית והניו-דיל בארה"ב ועד המודל הסקנדינבי - הוא בגדר היסטוריה אותה הגיע הזמן ללמוד באופן שיטתי.
איך שומרים על מדינת הרווחה?
גם הקיצוניים שבפקידי האוצר; גם הפונדמנטליסטים שבמרכז שלם ויתר מלחכי פינכתם "הרפובליקנים"; גם בעלי הלב הרחב, מורחי הסנדביצ'ים וספקי המחשב לכל ילד; אלה ודומיהם, אינם מפקפקים בעצם חשיבותה של המדינה בהגנה על – לפחות – חלק מאזרחיה. אפילו ביבי לא חושב ברצינות על "הפרטתו" – בשם היעילות "הקדושה" – של משרד ראש הממשלה.
השאלה לכן, היא איך וכמה. כשתקציבי המשרדים הרלבנטיים מקוצצים תמידית; כשאת התקציבים המקוצצים מנהלים פקידי האוצר ולא הגורמים הפוליטיים הנבחרים; כשאת המעט שהפקידיקטטורים מטעם האוצר מוכנים ב"רוב טובם" לתת מזרימים לידיים פרטיות; כשכוח הקניה של האזרח "הקטן" מקוצץ ומקוצץ ומקוצץ על-ידי מדיניות של ריבית גבוהה, העדפת ההון על העבודה ושחיקת שכר מתמשכת --- אזי "מדינת הרווחה" נשחקת ומרוסקת.
אז מה עושים? את ההיפך:
- נלחמים למען חקיקת חוק-יסוד: זכויות חברתיות בנוסח רחב ונדיב, שאכן יאפשר שמירה על זכויות אלה.
- מצמצמים את כוחן הנוגש של חברות כוח האדם, המחלישות תדיר את ציבור העובדים.
- מעודדים העסקה ישירה, מאורגנת וקיבוצית.
- נוקטים מדיניות הרחבה, פיתוח וצמיחה המייצרת מקומות עבודה וגורמת לכך שפחות ופחות אזרחים נזקקים לקצבאות, השלמות והבטחות הכנסה.
- עושים פרוגרסיביזציה של המיסוי: מס הכנסה עוד יותר פרוגרסיבי; מע"מ דיפרנציאלי, לפי מוצרים; מיסוי על ההון, בעיקר על זה הספקולטיבי.
- מעדכנים את שכר המינימום כך שיאפשר חיים בכבוד ומצמצמים את הפרצות ההופכות את העסקתם של מהגרי עבודה לכדאית על-פני העסקת אוכלוסייה מקומית.
כל אלה אינם בשמים. הם מתקיימים במדינות אחרות, שאין אלא להתקנא בתל"ג הלאומי, באורך ובאורח החיים שלהם, ולא בכדי. או אז "מדינת הרווחה" תהיה ראוייה לשמה. ואחרי עשור של מדינת רווחה צומחת ויציבה המצמיחה יציבות, אפשר יהיה סוף סוף לעבור לשלב הבא: בנייה שיטתית ועמוקה יותר של חברה.
וסעיף אחרון ששכחת שהוא החשוב ביותר:
* אוכפים את כל החוקים הללו.
זיכער.
