צבא או חברה?
מאת: גילי גופר :: 2006 / 05 / 2
לאחר הבחירות, כאשר התברר שעמיר פרץ עומד לקבל את תיק הביטחון, החל גל של טרוניות מצד אנשי השמאל החברתי – מדוע מתפתה פרץ החברתי לביטחוניסטיות? הביקורת הללו עדיפות אולי על התלונה שפרץ לא היה איש צבא (בעניין כדורי הפינג-פונג של דני יתום כדאי אולי להזכיר שפרץ הוא נכה צה"ל), אבל לא עדיפות בהרבה. גם התשובה המיידית – מהמותן – שכך יוכל פרץ לקצץ בתקציב הביטחון כדי להעביר תקציבים לצרכים החברתיים אינה מספקת. דומה שכל המתלוננים שכחו עד כמה מהווה תפקיד שר הביטחון תפקיד חברתי במדינת ישראל, ועד כמה עיצוב דמותו של צה"ל קשור בעיצוב דמותה של החברה הישראלית.
בהקשר זה חשוב להזכיר, שוב ושוב, שאג'נדה חברתית אינה רק עזרה לחלשים אלא, ובעיקר, עיצוב החברה באופן מודע, באמצעים העומדים לרשותה של מדינה דמוקרטית. במדינת ישראל אחד הכלים הללו הוא הצבא. ומכיוון שבשנים האחרונות מעמדו של צה"ל כצבא עממי מצוי תחת מתקפה - חלקה גלויה, חלקה סמויה – אנו ניצבים בפני אחת התקופות הרגישות ביותר בעיצוב הצבא ובאמצעותו עיצוב החברה.
צה"ל הוקם כשבוע לאחר הקמת המדינה בפקודה חגיגית. מאז הקמתו תפשו אותו קברניטי המדינה ומפקדיו ככלי רב עוצמה לא רק להגנה על המדינה אלא גם לעיצובה. קל להזכיר את המורות החיילות, העזרה למעברות, נערי רפול... אבל חשוב מכל אלה הוא גיוס החובה הכללי, המושמץ. צה"ל היה, ובמידה לא מעטה הנו עדיין, צבא העם. כמעט כל שכבות האוכלוסיה מתגייסות לצבא, כמעט כולם נפגשים בו. שני יוצאי הדופן, הערבים והחרדים, הם דווקא היוצא מהכלל המעיד על הכלל, שכן אי גיוסם הוא חלק מהדרתם מהכלל הישראלי.
בשנים האחרונות הפך הגיוס הכללי למטרה לחבטות רבות. הרמטכ"ל אהוד ברק רצה להקים 'צבא קטן וחכם, ומאז נעשים צעדים רבים להפיכת צה"ל לצבא מקצועי, תחת המנטרה שלפיה "מה שלא יורה – יקוצץ". צה"ל מגייס פחות נוער מנותק ומוחלש. פחות ופחות נערים ממעמד הבינוני-גבוה מתגייסים לצבא, עוד פחות מתגייסים ליחידות הטרוגניות מבחינה חברתית. פרוייקטים חברתיים חשובים כמו 'נערי רפול' הולכים ונעלמים.
ביטול הגיוס הכללי הוא סוגיה חברתית ראשונה במעלה, על אף שאנשי השמאל נוטים להתעלם ממנה משום שאינה נוחה להם. צבא מקצועי הוא לרוב צבא אליו מתגייסים מהשולים של החברה. בצבא כזה העניים הם אלה שמגינים על החברה כולה ומתים למענה, כפי שקורה כעת לצבא האמריקאי בעיראק. המפקדים יכולים לבוא משוליים אידיאולוגיים מסוגים שונים, שהצבא מהווה בעבורם כר לגיבוש אידיאולוגי ותנועתי [לא ברור]. בנוסף, צבא מקצועי חשוף יותר לקודים פנימיים, לאכזריות ולשחיתויות. ומעבר לכל אלה קיימת הסכנה למדינה עצמה – צבא מקצועי, יותר מצבא עממי, יכול להנהיג בקלות השתלטות על המדינה, שלו או של גופים חיצוניים לו. קל יותר לגייס להשתלטות אנשי צבא מקצועיים, מאשר חיילי מילואים וקציני מילואים, שהם מורים, אנשי מחשבים, מנהלי בנקים ומוסכניקים.
לצד אלה חשוב להזכיר את יתרונות הגיוס הכללי. הצבא הוא המקום בו נפגשים צעירים, ובמידה מעטה יותר צעירות, מקבוצות שונות ומשכבות שונות: מרכז ופריפריה, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים, עשירים ועניים. דווקא לצעירים משכבות מוחלשות ומקבוצות שוליים מהווה הצבא נקודת זינוק ובסיס לניעות חברתית וכלכלית. המפגשים בצבא מאפשרים עירבובים שלא קיימים קודם לכן, במערכת החינוך ובמקום המגורים, שבהן הולכת וגוברת ההתבדלות על רקע סוציו-אקונומי. הצעירים פוגשים אפשרויות רבות של חיים בקרב חבריהם ויכולים לבחור ביניהן. גם החברויות ואף המערכות הזוגיות שנוצרות בצבא תורמות לניעות בחברה הישראלית. גם הגיוס, המעצבן בפני עצמו, למילואים, פותח את הצבא ואת ההתנהלות הצבאית לאזרחות בצורה שאינה מאפשרת הסתרה ממשית של דרכי התנהלות, ומהווה כלי חשוב לריסון כוחו הרב של הצבא. היא גם מקשה על שימוש בצבא כנגד חלק מהאוכלוסיה האזרחית.
צה"ל אף פעם לא היה מושלם מבחינה מוסרית ובמחויבות שלו לערכים האזרחיים של החברה הישראלית ובוודאי שגם היום איננו כזה. אבל הפיכתו לצבא מקצועי רק תקטין את היכולת שלנו, כאזרחים, לפקח עליו. פיקוח חיצוני תמיד פחות טוב מהפנימי, ההשתתפותי. צה"ל פועל אמנם גם ככלי להדרה חברתית - לא רק של ערבים וחרדים, אלא גם של עניים ונשים - אך גם כאן, שחיקתו אינה הדרך להכללתן של קבוצות אלה בחברה.
לשר הביטחון, מנהל הגוף החברתי הגדול במדינה, יש אפשרות לפעול לעצירתו של התהליך הזה. ואני מקווה ששר הביטחון הזה ינצל את ההזדמנות.
ועוד לא כתבתי דבר על התעשיות הביטחוניות.
מצויין!
כדאי להדגיש שהצבא הסדיר הוא אחד המועמדים העיקריים לקיצוצים בביטחון.
אני מרוצה מאוד. סוף סוף קול בהיר וצלול אל מול שפע הקריאות הפופוליסטיות לקצץ בביטחון. מצחיק שההגנה על תקציב הביטחון הפכה לעמדה חתרנית שמחוץ לקונצנזוס שמשתרע באופן פרדוקסלי מנתניהו בימין הקיצוני, דרך "הארץ" ועד לפאתי חד"ש.
הדברים של גילי נכונים בעיני, אך השאלה היא האם עמיר פרץ גם חושב כך. מפלגת העבודה תומכת בקיצוץ בביטחון ומקבלת את התפיסה המעוותת של מסגרת התקציב.
עד שלא יבוטל החוק הדפוק שמגביל את הגידול בהוצאות המדינה ל-1% מדי שנה, עד שלא תחוסל אחת ולתמיד הכרוניקה הנפסדת של קיצוץ בתקציבי המשרדים בתמורה לתוספות תקציב הכרחיות ועד שלא ינותץ הציווי הדתי לפיו אסור "לפרוץ את מסגרת התקציב" הקדושה, לא יתרחש כאן שינוי סוציאל-דמוקרטי אמיתי. לצערי, אני לא רואה שמפלגת העבודה מתקרבת לנקודה הזו כרגע.
גל, בין ההשגים של המו"מ הקואליציוני הוא שהחל מ2007 התקציב יגדל ב1.7% לשנה. זה עדיין לא מספיק בהכרח, אבל זה מלמד משהו על עמדתו של פרץ.
הכל טוב ויפה אבל ישנה בעיה אחת ששווה להתמודד איתה. אני יודע שלמיכה אשחר יש דיעה ברורה בנדון ואני מזמין אותו להציע אותה כאן. ועד אז אנקוב בכותרת הבעיה: התקציב הקשיח של מערכת הבטחון שחלק גדול ממנו הולך לתשלומי פנסיה לאנשים טובים שבגיל 45 מתחילים קריירה שניה תוך שהמדינה מגבה אותם באופן שלא קיים אצל רוב האזרחים האחרים. במלים אחרות, אם לעשות פראפראזה על התיזה של גוטווין בנוגע להתנחלות כמדינת רווחה סקטוריאלית, אז הנה ניתן לראות במערכת הבטחון מדינת רווחה סקטוריאלית ממנה נהנים כמובן לא החיילים הסדירים ובוודאי שלא אנשי המילואים אלא עשרות אלפי משרתי קבע, חלקם עושים עבודות שהשוק האזרחי עושה בלי שום בעיה, כגון מכונאות, מסגרות וכיו"ב. קידוש תקציב הבטחון בשם הטענה הנכונה לכשעצמה שלצבא בישראל תפקיד מרכזי בניעות החברתית ובסולידריות הלאומית [ולא האזרחית כפי שהיטיבה לציין גילי בדבריה על החרדים ועל הערבים, שאגב, אין שום סיבה שלא לגייס אותם ומייד לשרות לאומי כזה או אחר, כולל שרות צבאי למי שרוצה ומוכן], עלול להביא אותנו לנקודה מתה מבחינת היכולת לדון באופן הגון ואמיץ בזכותם של כל אזרחי המדינה לחצות את גיל 45 מתוך ודאות גדולה יותר בכל הקשור לפרנסה, עתיד הילדים, צרכנות מאורגנת, סטטוס כמובן וכיו"ב אלמנטים השווים - או אמורים להיות שווים - לכל נפש. דיבור כללי על הצמדת תקציב המדינה בשעור קבוע של 1.7% או כל מספר דומה אחר הוא צעד נכון כשמדובר בתקציב החינוך, הבריאות או התשתיות. הוא לא פותר את הבעיה המבנית של מדינות מאד-רווחה בתוך מדינת פחות-רווחה שנוצרו כאן עם או בלי משים.
1) ההיקש בין קיצוץ בתקציב הביטחון לביטול חוק גיוס חובה תמוהה. המערכת הצבאית, כמו חברות ממשלתיות שעוברות הפרטה, משחקת עם השינוי כך שיטיב עם החזקים ויפגע בחלשים. ואולם, לא מדובר בהפרטת הצבא, אלא בצימצום התקציב שלו. ועם שר בטחון אחראי, אולי הוא יחשוב פעמיים לפני שיקנה טייסת קרב חדשה (נגד מי? מדוע מה שיש אינו מספיק?), שלושה פעמים לפני שהוא יחזיק צי של צוללות גרעיניות (!) בשביל רעיונות אפוקליפטיים של "מכה שניה", ארבעה פעמים לפני שיקיפ את הגדה המערבית בחומה שאורכה כפול (!) מאורך הקו הירוק, חמשה פעמים לפני שיחלק לאלפי נגדים מכוניות ופנסיות, וכו' וכו'...
2) חוק גיוס חובה לא שקול ל"צבא העם". מדוע הכותבת מתייחסת בביטול לפלסטינים וחרדים, כקבוצות גדולות ומשמעותיות במדינה? הנתונים של הצבא הם שכחצי (!) מכל שנתון של בני 18 לא מתגייס. בנוספ, הוזכר רק אגב-אורחא עניין ה"יחידות ההטרוגניות". סוד גלוי הוא שבני עשירים מגיעים ליחידות מסויימות (מודיעין, דובר צהל לזרועותיו, וכו'), ובניהם של עולים חדשים מגיעים ליחידות אחרות (מג"ב, גולני וכו'). ההטרוגניות במנגנון הצבאי, במסגרת השירות הסדיר, מינימלית ולא עולה על ההטרוגניות שנמצא בחברה האזרחית שמחוצה לה.
3) ובכל זאת, צבא מופרט הוא אכן צרה רעה, וצבא עממי עדיפ לו. אבל מדובר בהפשטה המתעלמת שהצבא הישראלי מעולם לא שירת את האינטרס הפטריוטי האמיתי של אזרחי ישראל, והוא שלום ואחווה במזרח התיכון. במקום, הצבא מחרחר מלחמות (מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון והטרור על הפלסטינים בשטחים הכבושים), מייצר פוליטיקאים-גנרלים, ודואג לתעשיית הרס ומוות שמיוצאת לעולם כולו. אז למה לעשות אידאליזציה לצבא הקיים? למה להתעקש להפוך אותו למה שהוא לא? ייתכן ונקים בעתיד צבא עממי חדש. ובמקרה כזה, סביר שתהיה חפיפה מסויימת. אולם צה"ל חייב להחרב.
ראשית, ברק התנגד ומתנגד להפיכת צה"ל לצבא מקצועי. האמירה "מה שלא יורה - יקוצץ" שייכת לתקופה בה אויים גודלן של הזרועות הקונבנציונליות של ישראל. בעניין זה הגודל משמעותי וקובע.
שנית - כפי שצויין כאן, צה"ל יכול לשמש לאינטגרציה חברתית בדיוק ודווקא באותם מקומות שבו מתקיימת בו כיום הדרה חברתית. דוגמת הנח"ל החרדי מוכיחה כי הפוטנציאל לכך קיים.
שלישית, פיקוח פנימי והשתתפותי הוא בדרך כלל טוב לאין ערוך מפיקוח חיצוני. הסיבה היא מקצועית וגם עניינית. חוץ מהכל, עובדה היא שאותם התומכים בהוצאתן של חקירות תאונות האימונים מידי הצבא, תומכים גם בשינוי מבנה הצבא.
נקודה נוספת היא פנסיה לאנשי קבע. אם משלמים היום פנסיה לאנשי קבע שפורשים לפני גיל הפרישה המקובל ב"שוק", זה לא פוגע באף אחד אחר. סוף סוף יש כאן מישהו שחלק מהפנסיה שלו - אותו חלק בגין שנות העבודה עד גיל ארבעים ומשהו (קרוב לחמישים לגבי חלקם) - משולם כמו שצריך ולא מושקע בבורסה. זה כל כך כואב? העיסוק בנושא מצביע על אותו סוג של קטנוניות שבולט וצורם לעין בנושא החשמל לעובדי חברת החשמל. הפנסיה משולמת על שנות העבודה בפועל, ולא כאילו עבדו אנשי הקבע עד גיל ששים ומשהו, ולכן לכל היותר ניתן לראות בה מנגנון של היוון משופר. הוצאתה של אותה עבודה לשוק אזרחי (נניח על ידי שחרור אנשי הקבע וביצוע העבודה בידי אותם אנשים בבגדים אזרחיים), שוק שבו לפעמים אין פנסיה כלל, היא עוול חברתי נטו.
נכון שנשארו כאן איים של מדינת כמו-רווחה בתוך ים האל-רווחה. האם הפיתרון הנכון הוא להציף ולהטביע את אותם איים בשם המאבק בסקטוריאליות ימ"ש? תמוה.
לגבי דברי דוד. מה אומר ומה אגיד, התיזה קוהרנטית ומגובשת.
מספר נקודות בדבריו בכל זאת לא מתיישבות זו עם זו או עם העובדות:
צי הצוללות נכפה על צה"ל. ברק, למשל, התנגד לו. אפשר לבדוק את הדברים.
אורכה המופלג של החומה וכן התוואי שלה לא נקבע ע"י צה"ל. צה"ל היה מעדיף תוואי קצר בהרבה.
"חלוקת פנסיה ומכוניות לאלפי נגדים" הוא סוג של שיסוי שאני קורא כמותו במדורי כלכלה מסויימים. לא מתאים כאן.
"חוק גיוס חובה לא שקול לצבא העם". וואלה. אבל שמרת בסוד את התשובה לשאלה מה כן שקול לצבא העם. אם תגיד לי אני מבטיח לא לשמור את זה בסוד אלא לרוץ וליישם.
מלחמת סיני לא חורחרה ע"י הצבא. נכון שהיה לצבא רמטכ"ל שעסק בחרחורים, אבל המוטיבציה למלחמה באה ממקום אחר.
יש עוד כמה נקודות, אבל אני מבקש להתייחס למשנית שבכולן: המילה "גנרלים" היא מניפולציה מילולית שנועדה ליצור רושם שלילי. בעברית קיים מונח מתאים ושמו: "אלופים". אי-השימוש במונח העברי ע"י מי שהשפה שגורה ורהוטה במקלדתו כל כך, מצביע על כוונה דווקאית.
לגבי ענייני הזיון שנכפו על צה"ל: נו באמת. אני מחכה ליום שבו אני אקרא כותרת בעיתון "דובר צה"ל מודיע כי בישיבת הרמטכ"ל הוחלט להפנות מחצית משלושת מיליארדי הדולרים חזרה לתקציב הממשלתי, לצורך השקעה בפרוייקטים אזרחיים".
אגב פרוייקטים אזרחיים, שים לב שהם מתקיימים רק בתוך הקונצנזוס הציוני. והנח"ל החרדי, הכישלון הקולוסאלי שמשקיעים בו מיליונים ושאיש אינו מעוניין בו, הוא רק עוד הוכחה לזה. לצה"ל כבר כיום יש עודפ בכוח אדם, וזה למרות המנגנונים המנופחים בהיסטריה (ושמוכרים לכל מי שעבר במערכת). וזה לא סוד, זה כתוב בתעודת הפטור של אלפי בנים ובנות -- שלא במקרה כולם מ"תחתית" החברה.
האינטגרציה בצבא היא לא יותר ממיתוס אפילו בתוך המסגרת היהודית-ציונית. אומנם, המיתוס מטופח עם כתבות תמיד שדובר צה"ל מפיק לעיתונים, אבל אין צורך לבלבל את זה עם המציאות שמוכרת לנו. המקסימום של "אינטגרציה" מתקיימת במשך שלוש שנים בין, נניח, יהודים ממעמד בינוני-נמוך ליהודים ממעמד בינוני-גבוהה, שאחריהן בעלי הממון עושים מה שבא להם (ללמוד, "לטייל"), ומי שאין לו מתחיל לעבוד. להריץ בדיחות במילואים זה לא "אינטגרציה", וזה שילדים מהפריפריה מקבלים רישיון להשתמש בציוד-מכני-כבד זה לא "מוביליות חברתית".
ומחוץ לצבא, הפרוייקט של מורות-חיילות כמו שאר הפרוייקטים הלמעשה-אזרחיים הוא אנטי-חברתי במובהק. לוקחים ילדות בנות 18, חסרות כל הכשרה או השכלה, ומעבידים אותם תמורת גרושים במקביל ל(א)נשים שאשכרה צריכות להתקיים מהמשכורת שלהן. זוכר איך ביבי רצה בשביתת הנמלים האחרונה לשחזר את השביתה הגדולה מהעבר, ולהפעיל את הנמלים עם חיילים? כך גם כשאירגוני המורים איימו בשביתה כללית בעקבות דו"ח דברת, מייד נשלפו המורות החיילות מוכנות להחלפת המורים (מה שנעשה למעשה בסקאלה מצומצת יותר באופן יום-יומי). וכמובן שכל הפרוייקטים האלו מתקיימים בתור "תוספת מחוץ לתקציב" שמגיעה היישר לאוכלוסיה היהודית-ציונית במדינה, בנוספ על האפלייה שכבר קיימת במשרד החינוך.
צבא עממי יכול להתקיים רק במדינה דמוקרטית, כזאת שבה כל אזרחיה שווים. ישראל, בפועל, אפילו לא מתיימרת לעשות את זה.
אני לא מסכים אתך דוד. כשאתה תלוי בגיבוי של החבר שלך למחלקה בשמירה, במארב ובפעילויות מבצעיות אחרות זה רחוק מלהיות קשר של "בדיחות במילואים". לא חוויתי הרבה חוויות אינטנסיביות יותר מבחינה חברתית מאשר שגרה צבאית.
אני מכיר בפירוש ערבוב של בני עשירים ובני עניים בפלוגות בצה"ל, אבל לדעתי יש חשיבות לא קטנה גם לשילוב של בני מעמדות הביניים הגבוהים והנמוכים, שמהווים את שדרת החברה.
חוויה רגשית, עצומה ומשמעותית ככל שתהיה, היא לא תחליפ לשינוי המצב הממשי. אם גם אחרי שהצלתם את התחת של אחד של השני (במחסום בלב השטחים הכבושים?) אתה חוזר לעבודה המסודרת שלך עם קביעות יחסית כל ההטבות הנלוות -- והוא מנצל את "מזלו" כחייל קרבי בשביל להיות מאבטח באוטובוסים (שזה דווקא יחסית טוב!), מה שווה כל הקשר הרגשי הזה שלכם? הקשר הרגשי הזה עזר במשהו לדרוזים ולבדווים בישראל? מאות אלפי, מיליוני חיילים יהודים שירתו יחד איתם לאורך השנים. ו...? השירות שלהם, כשכירי חרב בצבא, עוזר ישירות לאלו שמצליחים להתפרנס מזה. הקהילות שלהם, המועצות שלהם, מקופחות באופן בולט וניכר. הדוגמה הזועקת ביותר היא מצבם הכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב.
השאלה שחוזרת היא מידת העירוב המעמדי בקרב הצבא. מההיכרות שלי, ושל מרבית חברי, עולה שהעירוב קיים, אך מזערי. לפעמים נתקלים בסיפורים על "השבחה גדודית" -- אותו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. למה קיים קב"א אם לא בשביל זה? בכל מקרה, תהיה בטוח שלצה"ל יש את כל הנתונים. וככלל אצבע -- אם לצבא יש מידע חיובי לגביו, זה מוצא את עצמו מהר מאוד בעיתונות (עם החתימה של דובר צהל או בלעדיה). אם אנחנו לא קוראים על זה, כנראה שהצבא לא מעוניין לפרסם את הנתונים.
הדיון הזה - אסור שיתבסס על הנחות באוויר. עובדות לכאורה. לא ברמת הלוחמה - מה מביא את צה"ל לצאת למבצעים "נועזים", חסרי אחריות או אופק מדיניים. ולא ברמת האחריות האזרחית - מה הראציונל מאחורי תפקידן החינוכי של המורות החיילות - הקטנת שוק העבודה של מורי ישראל?!
עלינו לנסות לעלות מעל לעובדות. העובדות משקפות התנהלות אי-סדירה. הן משקפות העדר ראייה רחבה. הן משקפות את הואקום המצוי היום בצה"ל.
צה"ל קם מתוך תפישת עצמו כ"צבא עם", תפישה שעוצבה במודע ע"י בן-גוריון(שהקים את הנח"ל, את המורות החיילות, את הגדנ"ע) וממשיכיו(למעשה עד לדוגמאות מודרניות כמו נערי רפול). אולם בעוד התפישה החברתית המשיכה לשמש אתוס לכאורה, המדיניות נשחקה. הראייה הפוליטית-חברתית הרחבה אבדה. נוצר ואקום.
הואקום שורר כיום בכל צה"ל - מה האופק המדיני שרואה מדיוניות החיסולים? מה הראציונל החינוכי שמנחה את הגדנ"ע? איך מתמודד צה"ל עם התפישות ה"חייליות" שקיימות היום ביחידות המצויות בשחיקה ערכית יומיומית מתמדת(מג"ב, גדודי חי"ר למינהם).
בואקום הקיים, נאלץ לתת כל אלוף(או גנרל) תשובה משלו, תשובה המשקפת את תפישתו.
כך יכול כיום ראש אכ"א - להתבטא ביחס למסלולים הייחודיים, ללא אחריות למשמעותם החברתית. כך יכול כיום מפקד חיל חינוך להתבטא כנגד הקצינים הסוררים מחיל האוויר אבל לא לראות את אחריותו בחינוך המיני בחברה בעזרת המורות החיילות הפזורות בארץ.
התשתית הקיימת אינה תשתית בעלת תפישה כזו או אחרת. התשתית הצבאית הקיימת היא כלי שבור, מתוקן בטלאים.
יש צורך במדיניות(וזו לדעתי הקריאה כלפי פרץ) שתראה בצה"ל כחלק מראייה חברתית כוללת, ותתקן בו את שיש לתקן על מנת שיהיה חלק מרכזי בעיצובה של חברה צודקת.
עוד פרט קטנוני:
מלחמת ששת הימים אכן נפתחה על ידי ישראל. זאת לאחר שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות. מיצרי טיראן הם מעבר הכרחי לכל אוניה ישראלית שרוצה לצאת מאילת - שבה יש לישראל נמל פעיל - לכל כיוון שהוא. חסימה כזו מוכרת בחוק הבינלאומי כעילה מובהקת למלחמה.
אלה דברים שאפשר לבדוק. האם ייאות דוד לבדוק קביעות אלה ולומר לי אם חלה כאן טעות? אם לא, מה בדבר הנחותיו?
חובבי תיאוריות הקונספירציה יכולים אף לראות במהלך החסימה, מהלך מכוון של נאצר שהיה מיואש מהויכוח בתוך ישראל (האם עליה לצאת למלחמה בעקבות גירוש כוח האו"ם מסיני וריכוזי צבא בגבול הישראלי) ורצה כבר לאלץ את ישראל לצאת להילחם.
תסלחו לי, הייתי ממשיך בדיון, אבל נדמה שהוא כבר התחיל למחזר את עצמו. ועוד הייתי מוסיפ מילה או שתיים לגבי מלחמת ששת הימים, אבל מכיוון שאני לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב לא נראה לי מנומס לחטופ לעצמי את "המילה האחרונה". תודה ולהתראות
