רב-תרבותיות זו לא מילה גסה
מאת: נדב פרץ :: 2006 / 05 / 27
בגליון 23 של 'חברה' התפרסמו שני מאמרים ('להפוך לצרפתי או למות' מאת אוליבייה רוי ו'בין צרפת לישראל', בו מביא אודי מנור מדבריו של מוריס קריז'ל) העוסקים במחאה של צעירי הפרוורים בצרפת בכלל ובפריז בפרט. מסקנת שני הכותבים דומה. אל מול איומי הרב-תרבותיות מימין (סרקוזי) ומשמאל ('השמאל הסהרורי'), מציעים הכותבים להמשיך את דרכה ההיסטורית של צרפת – האוניברסליזם – שמשמעו, קליטה של כל המעוניין לתוך האומה והמדינה הצרפתיות, בתנאי שיהיה מוכן לקבל עליו את התרבות הצרפתית.
מה שבולט בהיעדרו משני המאמרים (או למצער, מהתקצירים שהובאו לעיוננו) הוא התייחסות רצינית לפתרון הבעיה עצמה ולא רק הצבעה על הבעייתיות הכרוכה בפתרונות אחרים. רוי מכיר בכך שקיימת בעיה - קבוצה המוגדרת על בסיס תרבותי, ומקופחת באופן שיטתי על ידי מדינת הרווחה הצרפתית, אך אינו מציע דרך לפתרון. קריז'ל אפילו אינו מכיר בקיומה של בעיה - לטענתו, צעירים וצעירות צרפתיים "מוסלמים לשעבר... מצביעים ברגליים... ובוחרים במסלול המחזק דווקא את עמדתו של שיראק" – הטמעות במדינה הצרפתית ובתרבותהּ. המדינה הצרפתית מוכנה לקבלם בתנאים אלה - כפי שקיבלה את האלזסים והברטונים, הפורטוגלים, האיטלקים ו'בעלי הרגליים השחורות'.
התמונה המצטיירת היא לכאורה נפלאה: העגל רוצה לינוק והפרה רוצה להניק. אז למה נדמה שהעגל נותר כה רעב עד שכשבגר, החל לנגוח בכל סביבותיו?
את התשובה לשאלה זו, דומני, נוכל למצוא אם נפנה את מבטנו מאלזס, פורטוגל ואיטליה למרטיניק. בשנת 1946 הגיע מאי קריבי זה לעיר הצרפתית ליון מהגר בשם פרנץ. פרנץ היה צעיר מוכשר, שהתקבל זה עתה ללימודי פסיכיאטריה באחד מטובי בתי הספר הצרפתיים. כמאמין גדול ברעיון האוניברסליזם הצרפתי, אימץ פרנץ בהתלהבות את התרבות הצרפתית, ושיקף בכל דבר את הנורמות התרבותיות של פריז בת זמנו. אלא שפרנץ שם לב לתופעה מתסכלת - לא משנה עד כמה התנהג כאינטלקטואל צרפתי טיפוסי, בני גילו ומעמדו המשיכו להתנהג אליו כאילו הוא רק "כמעט" כמוהם, כאילו נסיונות החיקוי שלו הם מעוררי הערכה, אך צבע עורו השחור השאיר אותו בגדר חיקוי גרידא שלעולם לא יוכל להיות בגדר "הדבר האמיתי". פרנץ נועד להישאר לעולם בתפקיד "השחור שהצליח להיות כמעט כמונו", ספק מודל לחיקוי לשחורים אחרים, ספק מֶיצג בקרקס. אותו פרנץ, פרנץ פאנון, תיאר את חוויותיו אלו בספר בשם 'עור שחור, מסיכות לבנות', (יצא לאור בעברית לפני חושים אחדים: פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות. תל אביב: ספריית מעריב) שהפך ברבות הימים לאחד הספרים הקאנוניים של ההגות הפוסט-קולוניאלית. טענתו המרכזית של הספר, ממנה גם נגזר שמו, היא כי כל נסיונות ההטמעות של שחורים ברפובליקה הצרפתית נשארים בגדר 'מסכות לבנות', ומתחתיהן נותר העור השחור. הניסיון להפוך ללבנים הוא נסיון שנדון לכשלון מתחילתו.
אחת המסקנות ששואבת הגות זו מספריו של פאנון, היא כי גם אם נקבל את האוניברסליזם נוסח צרפת כעניין רצוי (וגם על כך יש לתיאוריה זו ביקורת), הרי שהחוויות שמתאר פאנון, ומתארים כותבים רבים אחרים, מראות כי המדינה הצרפתית אינה מצליחה לקיים את ההבטחותיה לאוניברסליזם של ממש. בעוד שעבור בעלי רקע תרבותי ואתני דומה (או למצער, לא-מאוד-שונה), ובמיוחד, כפי שראינו, נוצרים ממוצא אירופי, המדינה הצרפתית מצליחה להבטיח שוויון זכויות אמיתי תמורת הטמעות תרבותית, הרי שכשהפער התרבותי והאתני גובר, מתקשה האוניברסליזם לגשר עליו. עמדה זו מסבירה את מה שהעמדה האוניברסליסטית מתקשה להסביר - כיצד זה שבאותם פרוורי עוני מתרכזים בניהם ונכדיהם של המהגרים מארצות האסלאם, שכבר נטשו את השפה, הדת והתרבות של ארץ מוצאם וניסו בכל כוחם לחקות את התרבות הקולטת? מדוע המדינה הצרפתית, ובפרט - מדינת הרווחה הצרפתית, אינה מצליחה להיות עיוורת צבעים, כפי שהיא מצפה מעצמה, ולהתייחס אל בני מעמד הפועלים יוצאי אלג'יר כפי שהיא מתייחסת לבני מעמד הפועלים יוצאי מרסיי?
אולם אם מדינת הרווחה האירופאית נכשלת בהתמודדות עם ריבוי התרבויות בקרבה, מה הפתרון? כיצד ניתן להתמודד בהצלחה עם ריבוי זה?
גיספאן, אליבא דקריז'ל, מציג את הפתרון בצורת המודל הליברלי שמציגות המדינות האנגלוסקסיות. גם אם נניח לרגע בצד את השאלה עד כמה שלומם של מהגרי ארצות האיסלאם אכן מעסיק את גיספאן כשהוא מציע הצעה זו, ולא שלומם של בעלי ההון הצרפתיים, הרי שבחינה מהירה של המצב גם במדינות האנגלוסקסיות תראה שפתרון לא נמצא שם. כפי שמציין קריז'ל וכפי שהראה לנו, בצורה בהירה עד כאב, ההוריקן קטרינה, שחשף לעין כל את הפערים הכלכליים-גזעיים המזעזעים בארצות הברית. בפראפרזה על דבריו של קלרמון-טונר, ניתן לומר שהמדינה האמריקאית, ובמידה פחותה - כל המדינות האנגלוסקסיות, מציעה "לשחורים (ולהיספנים, ולשאר המיעוטים האתנים) כאומה – הכל, ולשחורים כיחידים – מאום". לצד הכרה בלגיטימיות של זכויותיהם התרבותיות של מיעוטים, מצטיינות המדינות הניאו-ליברליות בכליאתם של בני אותם המיעוטים בגטאות של עוני, סמים ומצוקה, הגרועים בהרבה מהפרוורים הפריזאים.
גם האינסטינקט המיידי של סוציאל-דמוקרט בן ימינו בעת שהוא מחפש פיתרון - הפניית המבט צפונה - לא תועיל לנו הפעם. מדינות הרווחה הנורדיות, מופת לשוויוניות אמיתית (או לפחות, הכי קרוב שהצלחנו להגיע לשם) נבנו בתנאים של הומוגניות חברתית כמעט מושלמת, ויש הטוענים שרק בשל הומוגניות זו הצליחו ליצור את הסולידריות הנדרשת לביסוסה של מדינת רווחה אמיתית.
האם משמעות הדברים שלעיל היא שלאור ריבוי התרבויות באירופה ובישראל אין סיכוי לסולידריות חברתית ולפיכך גם אין סיכוי למדינת הרווחה? לא בהכרח. איש שמאל אמיתי אינו מסיק מאי-קיומה של צורת ארגון חברתי טובה יותר את אי-היתכנותה, אלא מנסה לדמיין צורת ארגון טובה ככל האפשר, תוך בחינת האפשרויות הריאליות לקיומה, ואז פועל ליישומה במציאות.
בניגוד לעולה מחלק מהמאמרים בכתב עת זה, אין זהות בין גישה רב תרבותית לבין קפיטליזם פרוע. הגישה הרב-תרבותית אמנם חולקת על אחת מהנחות היסוד המרקסיסטיות - הצבת המצב הכלכלי כמישור הדיכוי האמיתי היחיד, והמעמד כצורת ההתארגנות הנכונה למאבק פוליטי - אך אין להסיק מכך שהרב-תרבותיות מקבלת את הנחות הקפיטליזם כפשוטן. רבים מתומכי הרב-תרבותיות (גם אם לא כולם) רואים במדינת רווחה רחבה ואוניברסלית פתרון הולם, ואף פתרון אפשרי יחיד, לחיים משותפים של בני תרבויות שונות. כשמדובר בחברות הטרוגניות, כבוד הדדי בין-תרבותי הוא המפתח להשגת הסולידריות ההכרחית לדאגה הדדית בסגנון מדינת הרווחה (וגם בכל סגנון אחר).
אז איך עושים את זה בפועל? איך הופכים את הסיסמאות היפות בדבר כבוד הדדי בין תרבויות לחוקים ולמדיניות קונקרטיים? כמובן שזו השאלה המסובכת בהא הידיעה. כיצד מתמודדת גישה רב-תרבותית עם פונדמנטליזם מהסוג שמשגשג בימינו בחלקים נרחבים של אסיה, אפריקה וצפון אמריקה? כיצד מתמודדים עם הדרישה של קבוצות מסויימות להכיר בנוהגים מסויימים כחלק לגיטימי מתרבותן, למרות שנוהגים אלו נראים לנו דכאניים כלפי חלקים מאותה תרבות? כיצד נוותר על תפישות תרבותיות שלנו, למרות שאלו נראות לנו כטובות ביותר האפשריות, כדי לקבל את תרבותו של האחר?
השאלות לעיל הן שאלות קשות, שהוגים רבים מנסים להתמודד עימן. אך כפי שניסיתי להראות, התמודדות זו, קשה ככל שתהיה, היא הדרך היחידה לשמור על סולידריות תרבותית בחברה הטרוגנית ולכן – הדרך היחידה לקיים חברה שוויונית.
עריכם הם אוניברסליים ומוחלטים, לא יחסיים. אם ערך הוא ערך אישי שלי באמת ובתמים, אינני מוכן לקבל שהוא איננו חל אישה מרוקאית או בדואית, ורק על אשתי, ולכן אסור יהיה לי להכות אותה, אבל לבעלה - מותר, בשם הכבוד לתרבות השונה. זו איננה "שאלה קשה" שצריך להתמודד איתה, והיא איננה מציבה התלבטות.
"דרישה של קבוצות מסויימות להכיר בנוהגים מסויימים בחלק לגיטימי מתרבותן" היא גם הדרישה של ארגון הפדופילים ההולנדי שמתארגן מחדש ומתכוון בימים אלה לייסד מפלגה. אם בעיני נדב פרץ זוהי שאלה קשה, אז אינני יודע במה הוא מאמין, ויקשה עלי להאמין לו. בעיני זו שאלה פשוטה.
נקודת חולשה במאמר הינה ההתיחסות כנכונה לטענה הכוזבת כאילו הצלחת המדינות הסוציאל-דמוקרטיות הנורדיות נובעת מההמוגניות שלהן.
א- פינלנד הינה מדינה דו-לאומית ועד ל 1945 היו רוב מדינות מערב אירופה לא פחות הומוגניות מארצות סקנדינביה.
ב- שבדיה הינה מאז שנות ה50 מדינת הגירה מובהקת ואחוז התושבים ממוצא לא אירופאי בשבדיה אינו נופל משמעותית מזה של צרפת. אלה שבשבדיה בניגוד לצרפת רוווחת התפיסה שאוניברסליזים מתבטא במימוש ערכים מוסריים אוניברסאליים ובמימוש העיקרון של שיווין זכויות ואפשרויות, ולא בתפיסתה של תרבות אחת ויחידה (למשל התרבות הצרפתית) כמדד שע"פ קובעים אם אדם ראוי לזכויות (כלומר הפך לצרפתי) או שהוא זר ולכן אזרח סוג ב. לכן בשבדיה הפערים הכלכליים בין המהגרים וצאצאיהם מארצות לא אירופאיות ובין השבדים הוותיקים קטנים מאוד, ובעוד שבצרפת רק אחד מ577 חברי האסיפה הלאומית (הפרלמנט הצרפתי) הינו ממוצא לא אירופאי בשבדיה 11 מ 349 חברי הפרלמנט הינם ממוצא לא אירופאי, שר החינוך הינו ממוצא מזרח-תיכוני ורובעי המהגרים נאים לא פחות מכל רובע אחר. סוציאל-דמוקרטיה אמיתית לא ניתנת לכן להפרדה מהערכים של כיבוד האחר והבנה שלא מספיק רק להתיימר ולטעון לפלוראליזם יש גם לבצע זאת בפועל.
למיכה: כמובן שהדרישה של גבר בדואי להכות את אישתו בשם התרבות (אוי, כמה שהדוגמה הזו נוחה לנו...) היא לא לגיטימית.
מה לגבי השאלה האם לנערות צרפתיות מותר ללבוש רעלה מרצונן?
האם הדרישה של אישה מוסלמית ללבוש רעלה למען הצניעות היא לגיטימית פחות מדרישה של נערה נוצריה ללבוש חולצה למען צניעותה?
לא אמרתי "יש לבטל באופן אוטומטי את כל דרישותינו מול דרישותיהן של תרבויות אחרות". מאידך, רב תרבותיות מחייבת אותנו לבדוק היטב את הנורמות שלנו מול אלו של תרבויות אחרות, ולבדוק היכן אנחנו יכולים לוותר - בלי להביא לדיכוי של פרטים באותן תרבויות אחרות.
אני מקווה לכתוב מאמר-המשך שיציג את הדרכים שבהן מדינת הרווחה מדכאת מיעוטים. לא מדובר על איסור על רצח על רקע כבוד המשפחה. (לפחות בישראל, למדינה יש חלק לא קטן דווקא בשימורו, ואפשר להרחיב אם אתה מתעניין).
לעמי - התעלמת מחלק חשוב בטענה שלי. אין בעיה עם הגירה, גם בצרפת, כאשר מדובר במהגרים נוצרים-אירופים. הבעיה מתחילה כשמדובר במהגרים מתרבות שהיא שונה באופן יסודי.
אם תנתח כך את הנתונים: בשבדיה יש 366 אלף ילידי אסיה ואפריקה, שהם 4.1% מכלל האוכלוסייה. בצרפת, לעומת זאת, יש 5 מליון צאצאים למהגרים מארצות איסלמיות, שהם כ-12% מהאוכלוסייה. שני הנתונים האלה לא זהים (מצד אחד מדובר על מהגרים מול מהגרים+צאצאים, מצד שני מדובר על ארצות איסלאמיות מול כל אסיה+אפריקה), אבל ברור שיש הבדל מהותי באופי ההגירה לשתי המדינות האלה. אותו טיעון תקף, ביתר תוקף, גם לפינלנד.
אוי, כמה נוח להשתמש בדוגמת הרעלה. הדוגמה הזו איננה מביאה בחשבון שחלק גדול מהנשים הלובשות אותה, עושות זאת לא כי הן בחרו בכך. איזה חלק זה מבין אותן נשים? אי אפשר לדעת, כי התרבות שבה הרעלה היא חלק אינטגרלי מהלבוש, איננה מכירה בזכותה של אותה אישה לבחור, מה ללבוש ומה לא, ואיננה מניחה כלל כי ניתן לדעת מה אדם רוצה, סתם על סמך שאלה. ולכן ארורות הרעלות, ואם זה מעיד על חוסר הסובלנות שלי - אני מצהיר, כי אינני סובלני כלפי מי שאיננו שיוויוני ביחסו לנשים. חוקי המשחק - כמו בכל משחק, צריכים לחול על כולם, ולא ייתכן שאני אשחק בסובלנות ומישהו אחר ינצל זאת כדי לומר לאישה מה ללבוש ומה לא. כל זה כמובן, רק עד לאותו רגע שבו אותה תרבות תקרא לגברים ללבוש רעלות.
שאלה נוספת מעניינת עד מאוד:
האם מדינת הרווחה מדכאת מיעוטים בתור שכזאת? כלומר, האם היא מדכאת מיעוטים מפני שהיא מדינת רווחה?
האם החברה האיראנית סובלנית פחות לגבי רעלות מאשר החברה הצרפתית לגבי חולצות (לנשים)? לדעתי לא...
האם יש סיבה נסתרת מעיני שבגללה הרעלה היא רעה באופן אינהרנטי, לעומת החולצה שהיא צורך אמיתי? כמו שאני רואה את הדברים, מדובר על שתי מוסכמות שהן שרירותיות באותה המידה.
לשאלתך השניה - לטעמי לפחות, אין הכרח. מדינת הרווחה היא מנגנון של כוח, כמו הרבה מנגנונים אחרים (ביניהם גם השוק החופשי). מנגנונים של כוח משרתים את ההגמוניה, ועוזרים לה לצבור כוח ומשאבים - אלא אם כן היכולת לעשות כך נלקחת ממנה תוך מאבק.
כלומר - למדינת הרווחה יש נטייה להפוך למדכאת מיעוטים. אבל היא לא חייבת להיות כזו.
נדב הנתונים ביחס לשבדיה על מהגרים+ דור שני ממוצא לא אירופאי מעריכים את מספרם בכ 7%-8% . מהגרים בכלל כולל דור שני מוערכים בשבדיה כקרוב ל 20% מהאוכלוסיה. לגבי צרפת הערכה על 12% יכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה מאחר שבצרפת אין תיעוד רישמי של משרד הפנים ע"פ דת (בשם השיוויון) ויש גם הערכות הטוענות לאחוז קטן יותר של תושבים בעלי רקע מוסלמי. כמו כן הנתונים הללו במידה והם מדויקים רק מדגישים את תת היצוג הפוליטי של המהגרים ממוצא לא אירופאי בצרפת. רבים ממהמהגרים ממוצא צפון אפריקאי בצרפת לא בחרו בחירה ראשונה בפונדמנטליזם דתי ועדיין לא בוחרים בו. אולם מציאות החיים בצרפת בהחלט דוחפת אותם לפינות שמקביליהם בשבדיה אינם נדחפים אליהן.
עיינתי קצת במאמרים בעקבות התגובה של עמי, ואני חייב התנצלות לכל קוראי המאמר. כשאמרתי 'סקנדינביה' חשבתי 'דנמרק ונורבגיה'. המצב בשבדיה אכן שונה, והיא עושה מאמצים להנהיג את מדינת הרווחה הרב-תרבותית הראשונה, למעשה.
נדב, התגובות שלך מכילות כמה "התעלמויות" או "עצימות עיניים" במקומות שבהם, איך לומר, התוקף החיצוני והפנימי של דבריך חלול משהו.
לבישת חולצה היא מוסכמה חברתית שרירותית. בכל חברה יש מוסכמות כאלה. האם היא חלה על גברים ונשים באורח שווה? בישראל כנראה לא. ההסתכלות התרבותית הישראלית על האישה מכילה אלמנטים של ראיית האישה כאובייקט מיני. לכן האיסור על אי-לבישת חולצה, כלפי נשים, תקף יותר מאשר כלפי גברים. אי שיוויון זה איננו תקין ויש לנקוט צעדים לשרש אותו. עדיין קיים מרחק בין אי-השיוויון הזה לבין אי השיוויון הנובע מההשקפה, לפיה על אישה להימנע מלהראות את פניה בציבור. אם כל אי-השיוויונות הם דומים וניתן לגזור מכולם גזירה שווה, אז ממילא אין אף חברה שיוויונית ואין אל מה לשאוף כי תמיד יהיה אי שיוויון, מה שלדעתי יהיה נכון כל עוד גברים לא ייכנסו להיריון.
שנית, לטעמי אולי חמור יותר, לומר ש "מדינת הרווחה היא מנגנון של כוח, כמו הרבה מנגנונים אחרים (ביניהם גם השוק החופשי)" מבטא חוסר הבנה גמור במהותה של מדינת הרווחה. מהות זו ביחס למנגנוני הכוח היא מהות של חלוקת הכוח באורח שיוויוני יותר. נכון, זה צריך להיעשות בכפייה. השוק לא מרצונו נותן למדינת הרווחה לחלק את הכוח באורח שיוויוני. את זה ראינו בקדנציה השנייה של רבין. לצערי אנשי יסו"ד לא תמיד מבינים נקודה משמעותית זו.
ההשוואה או הקבלה, שאתה עושה כלאחר-יד בין מדינת הרווחה לבין מנגנון השוק החופשי, על בסיס של "דימיון" ביניהם, מה אומר ומה אגיד, קצת מייאשת.
לפני איזה זמן שמענו הרצאה מאת דני זמיר על הנושא המעניין, כיצד זה באים חלק ממתנגדי מדינת הרווחה מקרב חוגי השמאל דווקא. התשובה מקופלת בדבריך. אם אנשים חושבים שמדינת הרווחה היא מנגנון של כוח כמו השוק החופשי, באמת לא צריך להסביר יותר.
מיכה, אני שמח שאתה יודע שאני מתנגד למדינת רווחה. כמה טוב שיש אנשים שמחליטים בשבילי בעד מה אני ונגד מה אני.
כן, מדינת הרווחה היא מנגנון של כוח. כן, יש לה מכנה משותף עם השוק: שניהם לוקחים משאבים מקבוצה אחת ומעבירים אותם לקבוצה אחרת. כאן מסתיים הדמיון.
אפשר להמשיך לזמזמם בקול חדגוני 'מדינת רווחה טוב. שוק חופשי רע'. אפשר, לחלופין, לקבל את זה שגם אם שוק חופשי זה רע, המסקנה היא לא בהכרח שמדינת רווחה באשר היא היא טובה. מותר לבקר סוג אחד של מדינת רווחה, להצביע על לקויות ולהציע תיקונים.
לטעמי, דווקא ההנחה שכל מדינת רווחה באשר היא היא מנגנון שמביא לשוויון ולאושר היא חוסר הבנה באשר למהותה של מדינת רווחה.
ובאשר לדעתי על יעילותו של השוק כמנגנון, ועל האם הוא עדיף על מדינת הרווחה, אני מציע שתקרא שוב את המאמר.
עוד בנושא- פוסט מעניין ומעמיק יותר על רב תרבותיות.
אולי זה יקדם את השיחה, וימנע ממנה להדרדר עוד אל הפסים האישיים...
ישרא-בלוג (שם: עמוס, נביא זעם מינורי)
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=30845&blogcode=2799030
