בילעין כמשל – איך זה עובד באמת

מאת: דני זמיר  ::  2006 / 07 / 3

לפני שנתיים כמעט כתב דני גוטווין באתר YNET, את הדברים הבאים: "ככל שהנואשות החברתית תחריף, תתעצם ההיצמדות לשטחים. לפיכך, התנאי להתנתקות מדינית הוא התחברות חברתית. ישראל המפוצלת בין עניים לעשירים היא המתכון להמשך הסטטוס-קוו המדיני והחברתי. מי שמעוניין בקידום ההתנתקות, ולא רק מעזה וצפון השומרון, אלא מהשטחים בכלל, חייב לנקוט מדיניות שתבטל את ערכם כמנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים. זאת באמצעות כינון מדיניות רווחה עדכנית, שתבטיח צדק חלוקתי, סולידריות חברתית וכבוד אנושי. הכחשת הזיקה שבין החברתי למדיני, לה שותפים השמאל והימין, היא אחד מהיסודות המבטיחים את המשך הכיבוש מבחוץ והנישול מבפנים. המפתח לשינוי מצוי אפוא במדיניות שלא נוסתה עד כה: "רווחה תמורת שטחים".
בכוונתי לנסות ולהסביר כיצד זה עובד. המקרה הנבחר הוא זה של מודיעין עילית ואני מסתמך על פרסומי 'בצלם', על מאמרים של גדי אלגזי ומאמרים נוספים בעיתון הארץ בכדי להדגים איך זה עובד שם.

מודיעין עלית - תעודת זהות

מודיעין עילית הוקמה בשנת 1993 כעיר חרדית שנועדה לקלוט משפחות חרדיות עניות וגדולות מירושלים ובני ברק הזקוקות לדיור זול וזמין. העיר כוללת כיום כ-28,000 תושבים, ובתכנון האב שלה היא מיועדת להכיל 150,000 תושבים בשנת 2020. היא הוקמה מעבר לקו הירוק, לא רחוק ממנו, על אדמות שהופקעו או נלקחו מתושבי חמישה כפרים פלסטינים: ניעלין, חרבתא, ספא, בילעין ודיר קדיס.

גדר ההפרדה שמוקמת עתה בין מודיעין עילית לבילעין הסמוכה מביאה לאובדן מחצית מאדמות תושבי בילעין – כ-2,000 דונם – בנוסף לאלה שכבר נגזלו מהם בעבר. מדובר באדמה שנגזלה מן החקלאים של בילעין למען הרחבה העתידית של מודיעין עילית, ולמטרה זו בלבד.

כיצד נגזלות אדמות בשטחים? הגזל החוקי נעשה באמצעות יישום שקרי ומניפולטיבי של חוק הקרקעות העותמני. על פי החוק, אם אדם שהנו בעל קרקע חקלאית הרשומה על שמו במרשם האוכלוסין ('טאבו') חדל לעבד את האדמה שלוש שנים ברציפות, הקרקע נחשבת לקרקע מדינה והחזקה עליה עוברת למדינה. ביהודה ושומרון הסמכות להכרזה על קרקע כקרקע מדינה ניתנה לממונה מטעם הממשל הצבאי.

בין השנים 1977 ל-1992 רשם 'הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ביהודה ושומרון' 908,000 דונם כ'אדמות מדינה'. הליך זה הוקפא לארבע שנים בזמן ממשלת רבין וחודש בשנת 1997. חלק ניכר מהקרקעות שהוכרזו כאדמות מדינה לפי הליך זה שימשו להקמת והרחבת התנחלויות. חלק מהן הוא אדמה פרטית פלסטינית שנלקחה מבעליה בעזרת ההליך הזה שלא כדין שכן בחלק ניכר מהמקרים לא הגיעה ההודעה על הכרזת אדמת מדינה ככזו לידי בעליה, וודאי לא במועד כדי להגיש ערר, שלא לדבר על חדלון ידם של הפלאחים הפלסטינים להתמודד כראוי עם ועדות הערר המשפטיות של הממשל הצבאי.

אבל אל כבשת הרש שנותרה לתושבי בילעין נטו מבטיהם של מתכנני מודיעין עילית כי הרי צריך להגיע להיקף יישוב של 150,000 איש ואין אפשרות לרושם אדמות נוספות באזור כאדמות מדינה כי מה שנותר מעובד בקפדנות. על כן הוחל על אדמות בילעין תרגיל "העילה הבטחונית". גדר ההפרדה הוקמה דווקא שם רחוק מהקו הירוק, ולא כדי למנוע חדירת טרוריסטים לישראל, אפילו לא כדי להגן על תושבי מודיעין עילית, אלא כדי להפקיע אדמות בעילה בטחונית.

תושבי בילעין ביחד עם ישראלים רבים בארגוני שמאל שונים נאבקים בעקשנות מאז פברואר 2005 נגד תרגיל הגדר המכוער הזה שנועד לגזול את אדמותיהם. מאות בני-אדם נפצעו בפיזור של ההפגנות המשותפות הישראליות-פלסטיניות בבילעין ואחרים נעצרו. גם לכוחות הבטחון - צה"ל, מג"ב, משטרת ישראל - היו נפגעים, חלקם קשה.

שלטון החוק - הלכה למעשה

לרוב השכונות החדשות הנבנו והמתוכננות מודיעין עלית אין עדיין היתרי בנייה או תוכנית מתאר מאושרת. בנוסף, היזמים אינם אנשי מועצת יש"ע ונוער הגבעות, אלא בעלי הון וחברות מהמובילים ו"הכבדים" במשק הישראלי: 'דניה סיבוס' (שבשליטת חברת אפריקה-ישראל של איש העסקים לב לבייב); 'נחלת חפציבה' של איש העסקים ויו"ר איחוד הקבלנים לשעבר מרדכי יונה, חברת 'ציפחה אינטרנשיונל', בונת השכונה החרדית 'אחוזת ברכפלד', נמצאת בבעלות יורשיו של המשקיע האמריקני מרסל ברכפלד ושותפו אלברט לוי. בשל שיתוף פעולה הדוק עם מועצת מודיעין עילית זכו כל אלה להטבות מפליגות והקצאת פרויקטים ללא מכרז.

מיותר לציין שאף לא אחד מן הבתים נהרס, לא הוצאו צווי הריסה, איש לא נקנס ולא הוגשו כתבי אישום נגד פורעי החוק האלו. המינהל האזרחי הוציא צווי הפסקת העבודה, אך זה לא הפריע ליזמים ולקבלנים שידעו כי אינם צפויים לענישה על אי התייחסותם לצו, להמשיך לעבוד ולבנות ללא היתר שנאמר: "ובימים הם אין דין ואין דיין....."

פרוייקט גזילת אדמת בילעין למען הרחבת מודיעין עילית הוא אם כן הוא שילוב כלכלי ופוליטי: קידום סיפוח הקרקעות וההתנחלות מצד המתנחלים האידיאולוגיים יחד עם הקמת שכונות של בנייה רוויה באדמות הנגזלות, בנייה המניבה רווחים שמנים ומופלגים ליזמים הפרטיים.

וכפי שהסביר גוטווין: מודיעין עילית הנבנית ומתרחבת בחסות גדר ההפרדה היא מקום שבו המוטיבציה לפיתוח אינה מבוססת על הלהט המשיחי האידיאולוגי של המתנחלים אלא על המצוקה של שכבות רחבות במדינת ישראל.

יזמות

במודיעין עילית יש גם סיפור של גאווה השייך "לכלכלה החדשה". חברת ההייטק הגדולה מטריקס, מתגאה במיזמים יוצאי דופן שהיא מבצעת במודיעין עילית המוכיחים את הצלחתה לשלב חרדים, או יותר נכון חרדיות, במעגל העבודה. מטריקס, פתחה במודיעין עילית מרכז פיתוח הקרוי 'תלפיות' ומגייסת אליו נשים חרדיות; מספרן עמד על כ-150 ב-2005 ואמור להגיע ל-500 בשנת 2006. "זהו מרכז פיתוח קרוב לבית, בסביבה הומוגנית ומתחשבת בצרכים הייחודיים להן." כתב מנכ"ל מטריקס באתר החברה. תנאים אלו כוללים שמירת כשרות, מטבחים נפרדים לנשים ולגברים, 'חדר משאבות' מיוחד לנשים מיניקות.

הממשלה, חסידת המשק החופשי בתחום הקו הירוק, שוכחת זאת במודיעין עילית והיא מעורבת בסיוע עד מעל לצוואר: משרד התעשיה מסחר ותירות אישר קורס מקצועי עבור שלושים וחמש מן הנשים, משרד האוצר מסבסד את הפרויקט בסך 1,000 שקל לחודש לעובדת.

חזון אחרית הימים?

לא ממש. ובכן, עצוב ולא מפתיע, אבל המוטיבציה האמיתית היחידה שיש למטריקס להעסיק את החרדיות שנאלצו לעבור להתגורר במודיעין, הוא האינטרס לנצלן בלי בושה לטובת השאת הרווח העצמי של מטריקס. שכרן של העובדות היעילות והחרוצות במטריקס הוא פחות ממחצית שכרו של מתכנת מקביל באזור המרכז. לכן בעוד שמטריקס מציעה ללקוחותיה שעת עבודה של עובדותיה במחיר של 18-20 דולר לשעה, היא משלמת לעובדות עבור אותה שעה שכר מינימום - כארבעה דולרים – וההפרש? ההפרש כולו קודש למטריקס גואלת האדמות והחרדיות.

בואו נעשה רגע חשבון קצר: את שכר החרדיות שמועסקות ב'תלפיות' ומתמחות בעיקר בשפות התכנות ג'אווה ודוט, צריך להשוות לשכר בארץ. יוני שדמי, כתב מעריב, מצא שמתכנת מתחיל עם אותן התמחויות יכול לקבל בישראל בערך עשר אלפים שקל לחודש, מתכנת מנוסה מעט יותר יקבל חמש עשרה אלף שקל, ומתכנת מעולה ומנוסה, יקבל יותר מעשרים אלף שקל בחודש (עובד הייטק אמריקני לשם ההשוואה מרוויח בממוצע 26 אלף שקל בחודש). תלפיות מפרסמת כאמור שהיא משלמת לעובדות החרדיות החרוצות והצייתניות שלה פחות מ-5,000 שקל, החל מהשנה השניה, כשאלף ש"ח מתוכן המדינה מחזירה למטריקס....

חברות ההייטק חוברות ליזמי הנדל"ן ולקבלנים. כולם נהנים מכך שמדינת ישראל מעמידה לרשותן חינם אין כסף (או תמורת טובות הנאה שאיננו יודעים עליהן ואשר משמנות את גלגלי המערכת הפוליטית) אדמה זולה – אדמת גזל; משאבים ממלכתיים -שוטרי וחיילי מג"ב וצה"ל (זה אנחנו), וכוח-אדם כנוע, צייתן, חרוץ וממושמע (במקרה של מודיעין עילית - החרדיות תושבות המקום שאין להן כל מקור פרנסה אלטנרטיבי ממשי אחר).

הריעו הידד ומחאו כף ללבייב את נתניהו את מטריקס, שמצאו בהתנחלות קרובה, כחצי שעה מתל-אביב, תחליף לכוח האדם ההודי הזול והבהירו לעולם: הגלובליזציה זה כאן! כך מתגלה הקפיטליזם הישראלי במלוא כיעורו: קפיטליזם קולוניאלי שמתיימר בהשראת העולם הגלובאלי החדש, להביא את הניצול הביתה. (ועוד מבקש תמיכה ממשלתית ומחיאות כפיים...)

אז מה עושים כדי להפסיק את זה?

מקימים מחדש את מדינת הרווחה בתוך הקו הירוק. מדינה שדואגת לבנייה ציבורית מסובסדת למגורים עבור משפחות מעוטות הכנסה בתוך ישראל – חרדים וחילוניים; קורסים מקצועיים ממשלתיים והשכלה רחבה לכל דורש; העלאת שכר המינימום; הקפדה על אכיפת חוקי עבודה; שיקום מערך הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי; ביטול העסקת עובדים דרך חברות העושק הקבלניות; הפסקת ייבוא עובדים זרים; מדינת רווחה של ממש המעניקה זכויות בלתי-מותנות בשייכות אתנית ובמעבר להתנחלויות יגרמו לתושבי מודיעין עילית וביתר עילית, מעלה אדומים ואריאל לחזור הביתה.

אני בטוח ממעמקי הכרתי וליבי שאיש אינו רוצה לבנות ביתו על גזל ולהפוך את עצמו ואת ילדיו לבשר תותחים הסופג את זעם הנגזלים והנעשקים. איש אינו רוצה לחיות כצמית של חברת הייטק שמשלמת לו שכר מגוחך תחת האיום שכל דרישה לשינוי התנאים ושיפורם יביא להעתקה מיידית של החברות מההתנחלויות לשדות גזל חדשים שבהם מצוי כח אדם צייתן וכנוע אחר.
רק דרישה עקבית לצדק חברתי יכולה לפרק את הקואליציה הפוליטית-חברתית בין בעלי ההון להתנחלויות, בין האוליגרכים הישראלים החדשים ללאומנים הישראלים הישנים ולפתוח את הדרך לכל מנושלי החברה הישראלית להיחלץ מזרועות קואליציית הרשע של מטריקס, יזמי הנדל"ן ומטורפי הסיפוח.

צדק חברתי ומדינת רווחה בגבולות הקו הירוק מנוגדים לאינטרסים של יזמי נדל"ן מטורפי סיפוח ומתעשרי הייטק. אבל הם האינטרס העיקרי שלי כציוני הומניסט שחושב שציונות מחייבת חברה הוגנת ולא נצלנית. הם האינטרס האמיתי של מי שלא מתעייף מהפרטים ושלא נואש מהתקווה שנשאו בחובם ובציקלונם, גורדון, ברנר, ברל, חנה סנש, לובה אליאב ועוד רבים משניתן להזכיר כאן. רבים שהמשותף להם היה חלום ואמונה יוקדת שבערו בתוכם וציוו עליהם ללכת ולהיות שותפים למעשה התקומה הנועז, לתעודת גורלנו שנכתבת בידי בני אנוש, יהודים ששבו לארץ ישראל: להיות עם חופשי, חופשי מניצול וחמס, בארצנו, ארץ ציון וירושלים.