גבולות בטוחים ומוכרים - תכנית מאה ימים ראשונים לממשלה שמאלית בתחום המדיני-ביטחוני
מאת: מיכה אשחר :: 2006 / 07 / 17
פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 24 (מרץ 2006)
מדינת ישראל צריכה לחתור לשלום ולראות בו יעד אסטרטגי, ערך אנושי וחינוכי ראשון במעלה, תנאי לכינון חברה צודקת, שבמרכזה בני-אדם חופשיים מפחד. נקודת ראשוניות לתכנית ביטחונית ישראלית.
ממשלת ישראל החדשה צריכה להצהיר כי תהיה מוכנה לויתורים מפליגים על מנת להשיג שלום. ישראל צריכה לקרוא לכל מדינות האזור שעדיין לא חתמו על הסכם שלום איתה, להיכנס מיד למשא ומתן לשלום על בסיס הכרה הדדית בזכויות, על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ובהמשך לשיחות מדריד מ-1991.
מלחמת-ברירה שלא מתוך כורח ביטחוני או מדיני קיומי, אינה בגדר המותר. לכן צריכה הממשלה לקבוע כי הביטוי 'גבולות בטוחים ומוכרים' שמוזכר בהחלטת מועצת הביטחון 242 מכוון לגבולות בני-הגנה. הכוונה לגבולות שבתוכם ישראל לא תהיה נאלצת לצאת למלחמה יזומה לנוכח כל איום-בעין, אלא תוכל להגיב על מתקפה קודמת. בהסכמי שביתת הנשק מ-1949 נקבע במפורש (וזאת דווקא עקב התעקשותן של מדינות ערב) כי אין מדובר בגבולות בינלאומיים מוכרים - אלא אך ורק בקווים שמטרתם לסמן עד היכן ינועו כוחותיו המזוינים של כל צד. זו צריכה להיות הנחת בסיס של כל ממשלה ישראלית החפצה בשלום – הגבולות הקבועים צריכים להיות בני הגנה ולאו דווקא קווי הפרדת נשק מתקופה כל שהיא.
לשם השגת מטרות אלו ניתן לשקול הכרה בריבונות של מדינה אחרת על שטח הנתון לשליטה וניהול ישראליים. כמודל יכול לשמש הסכם השלום עם ירדן המאפשר חכירת שטחים חקלאיים בערבה – שטחים הנמצאים בירדן, וישראלים מעבדים אותם.
לצערנו בעוד ישראל איננה שוללת את קיומן של שכנותיה ואת זכותן לביטחון ולריבונות בגבולות בטוחים ומוכרים, הרי כמה מהן אינן מכירות בישראל כלל ואף שוללות את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות בחלק כלשהו של ארץ ישראל. חלקן אף נוקטות צעדים, כגון עידוד הסתה, מימון ועזרה אחרת לפעילות טרור נגד אזרחים תמימים, ופגיעה בריבונות ישראל. א-סימטריה זו שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים של אותן מדינות בדבר הא-סימטריה הקיימת לכאורה בין המדינות, בנושאים אחרים כגון נשק, עצמה צבאית ותמיכת ארצות הברית.
למרות זאת על הממשלה לפעול להגשמת סעיף 4.7 בהסכם השלום עם ירדן הקובע כי:
"הצדדים מתחייבים לפעול כעניין של עדיפות, ובמהירות רבה ככל האפשר, בהקשר של קבוצת העבודה הרב-צדדית לענייני בקרת נשק וביטחון אזורי, ובמשותף, למען אלה: א. כינונו במזרח התיכון של אזור חופשי מבריתות ומקואליציות עוינות. ב. כינונו של מזרח תיכון חופשי מנשק השמדה המונית, קונבציונלי ולא קונבנציונלי כאחד, בהקשר של שלום כולל, בר-קיימא ויציב, המאופיין בוויתור על השימוש בכוח ובהתפייסות וברצון טוב."
גם ללא יוזמה למו"מ על שלום מצד מדינות ערביות, הממשלה תפעל לקיים המשך לתהליך מדריד בנושא פירוק הנשק להשמדה המונית.
ממשלת ישראל צריכה לחתור להשגת הסכם-קבע עם הפלשתינים, המבוסס על העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים', על מפת הדרכים שהציגה ארצות-הברית ב-30 באפריל 2003 ועל הערות ישראל למפת הדרכים שהוצגו ב-25 במאי 2003. הממשלה צריכה לקרוא לנציגות הנבחרת של העם הפלשתיני – כל נציגות שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – להכיר בישראל ובזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות מדינית בתוך גבולות בטוחים ומוכרים. הממשלה תקרא לנציגות כזו, לקיים משא ומתן עם ישראל לשם השגת הסכם שלום של קבע שיסיים את הסכסוך בין העמים. תנאי למשא ומתן כזה, המוזכר גם ב'מפת הדרכים', הוא יכולתו של הצד הפלשתיני להיות אחראי לנעשה בשטחו. ללא אחריות כזו אין טעם לקיים משא ומתן.
הממשלה צריכה להתנגד בתוקף לכל איזכור של 'זכות השיבה' של פלשתינים לתחומי מדינת ישראל, בכל הסכם, טיוטת הסכם או הצעה למשא ומתן עם הפלשתינים או עם צד כלשהו בסכסוך הישראלי-ערבי. מימוש 'זכות השיבה' סותר באופן שאינו ניתן ליישוב את עיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים', והוא מתכון לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך אסור לישראל להכיר בזכות כזו. כמו-כן אין להשתמש בהחלטת עצרת האו"ם 194 כבסיס להסכם או מו"מ לשלום.
למדינת ישראל יש עניין בכלכלה פלשתינית משגשגת המבוססת על יכולתו של המשק הפלשתיני לייצר מוצרים בני-קיימא וכן להוות שוק למוצרים ישראליים כאלה. לשם כך יש לישראל עניין מובהק בכינונה של חברה אזרחית פלשתינית דמוקרטית יציבה המושתתת על קיומן של זכויות אדם אוניברסליות, ועל מערכת עבודה המבוססת על הסכמים רחבים.
ממשלת ישראל צריכה לחתור לשילוב של המערכות הכלכליות באמצעות שימוש פלשתיני-ישראלי משותף בתשתיות אזרחיות. למשל: נמל אשדוד, כולל אפשרות לרציף נפרד בניהול פלשתיני; מפעלי מים כולל התפלה, אגירה והובלה; תשתיות חשמל כולל ייצור, הובלה והשנאה; מסילות ברזל וקווי תקשורת. צעד מרכזי לחיזוק המערכת הכלכלית יהיה הכנת תכנית מקיפה לשיקום התעסוקה, מערכת ההשכלה והחיים האזרחיים ברשות הפלשתינית. בקשות למימון פרוייקטים גדולים יגישו שני הצדדים יחד. כמו-כן יוגשו בקשות מימון עבור הקמה של מקורות תעסוקה עבור פלשתינים, בתחום השטח הפלשתיני.
הממשלה תשים דגש על אכיפת חוקי העבודה בעת העסקת עובדים פלשתיניים בישראל. תיבחן הקמת מנגנון מיוחד שיעסוק בכך. כל זאת מתוך כוונה להשוות את תנאי העסקתם של עובדים פלשתיניים לאלו של עובדים ישראליים.
הממשלה תקבע כי היתה זו שגיאה "להעניש" את מנגנוני הממשל הפלשתינים בינואר 2006, עקב ניצחון החמאס בבחירות, ולא להעביר את התשלום החודשי של כספי המסים, מכס ומע"מ, שישראל גובה עבור הרשות הפלשתינית. אם דווקא שר הביטחון, תמך בהעברת הכספים לפלשתינים בנימוק שלישראל אין עניין בהתמוטטות הרשות ובקריסת השירותים הציבוריים בה, תמוהה התנהגות ממשלת אולמרט בעניין.
בתקופה הקרובה (עד חודשיים) יש לבקש שותף פלשתיני המקבל עקרונות אלו והמסוגל לקבל אחריות לנעשה בשטחו, הווה אומר – לקיים מונופול על השימוש בכוח. אם יתברר כי אין שותף כזה, תבצע ישראל צעדים חד-צדדיים המיועדים לשמור על אופייה של ישראל כמדינת העם היהודי, וכן על האינטרס הישראלי בגבול בר-הגנה. צעדים אלו יכללו:
- נסיגה מיישובים ישראליים שונים לשם קיצור קווי גבול וצמצום מוקדי חיכוך עם אוכלוסייה פלשתינית.
- חיזוק גושי התיישבות גדולים ואזורים בהם מספר התושבים הערבים קטן. בין אזורים אלה יהיו: גוש עציון, אריאל ובקעת הירדן וכן רמת הגולן.
- המשך בניית גדר ההפרדה. במקומות בהם הגדר עדיין לא בנויה, יש לשקול מחדש את תוואי הגדר באורח פרטני על מנת למזער פגיעה בתושבים ערבים, פרנסתם ואורח חייהם.
גם במקרה של צעדים חד-צדדיים, ישראל תעשה מאמצים לשפר את התשתיות בשטח הנתון בשליטתה. מאמצים אלו יכללו הגדלת פוטנציאל המים באמצעות הקמה של מתקני התפלה וכן הגדלה של אפשרויות התעסוקה בשטח הנתון בשליטת ישראל. ישראל תהיה אחראית לא רק לחייהם, אלא גם לרווחתם של התושבים הערבים בשטח הנתון לשליטתה.
במקרה של הכרזה פלשתינית חד-צדדית על הקמת מדינה, תכריז ישראל על סיפוח כל השטח שהיה נתון בשליטתה בספטמבר 2000, ועל החלת החוק הישראלי בשטח זה.
