מסכת עבודה זרה

מאת: מיכה אשחר  ::  2007 / 01 / 15

תחילה עלי לחזור על כמה אמיתות מוסכמות, כדי שלא איחשד כריאקציונר: עבודה זולה משחיתה ומנוונת חברה אנושית. עבודה זולה, בייחוד כזו שאנשיה נעדרים זכות הצבעה במדינה בה הם עובדים, מהווה איום, לא רק על המבנה הכלכלי ועל הסיכוי לקידום טכנולוגי אלא גם על המשטר הדמוקרטי, על הסיכוי של עובדים לשפר את מעמדם ואת ייצוג האינטרסים שלהם ועל זהותה של המדינה.

דא עקא: החלטות בנושאים אלה אינן מתקבלות בחלל ריק או באולם הרצאות, מה שהוא מבחינות רבות היינו-הך, אלא במציאות קונקרטית. משל למה הדבר דומה? לשבירת קביו של פצוע-גפים, בתירוץ שהפציעה גורמת סבל. ואכן, מבחינות רבות העבודה הזרה בחקלאות היא בבחינת קביים, ואשר חקלאים רבים לא יוכלו להמשיך להתפרנס – וחשוב מכך, לפרנס עוד ישראלים רבים – בלעדיה.

כיצד הגיעה החקלאות הישראלית למצב זה?
מדינת ישראל נחשפה ללחצים להורת מחיר העבודה, כמעט מאז היווסדה. אבל קיימת הסכמה רחבה על כך שחשיפת השוק הישראלי לכוח עבודה זול וזמין – כמו גם מחוסר-זכות התאגדות, החלה בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים. חשיפה זו היתה הרסנית עבור מוסר העבודה הישראלי, עבוד תנועת העבודה ועבור הכלכלה הישראלית – ככל שכלכלה זו היא מוטת-ייצור ושואפת להתקדמות טכנולוגית ואנושית.

יש לציין כי לא מלחמת ששת הימים כשלעצמה היתה הגורם לשינוי מכריע כזה. היתה זו המדיניות של שב-ואל-תעשה – שכפה בעיקר שר הביטחון שלאחר המלחמה, משה דיין, בכל הנוגע לפיתוח מקורות פרנסה אלטרנטיביים עבור פלשתינים – בתוך מה שהיה קרוי אז בשם הכולל "שטחים". "אל תהיה אימא יהודייה שלהם, אל תפתח להם ואל תבנה להם בתי ספר ובתי חולים" – כך אמר למושל שכם, זאב שחם. במילים אחרות, המאבק על העבודה התנהל בעקיפין גם במשרד הביטחון.

הפתרון שנמצא עבור הפרנסה הפלשתינית, מחד, ועבור הגאות בשוק הישראלי מאידך, היה מבוסס על עבודה שכירה של פלשתינים בישראל. פיתרון זה לא היה היחיד האפשרי: נהפוך הוא, בישראל הוכנו תכניות פיתוח עבור הפלשתינים אשר הניחו כי נוצרה הזדמנות להפוך את החברה הפלשתינית למתועשת ומודרנית, ועל ידי זה להפוך את מה שכונה אז בשם "שטחים" לשוק פוטנציאלי עבור סחורות ישראליות.
העמדה האחרת, שהצליחה להשפיע הרבה יותר, לא היתה בשום פנים "טבעית" יותר. כמו בדוגמא שלמעלה וכמו בדוגמאות רבות אחרות, היא נכפתה על התושבים, לעיתים באלימות קשה. תוצאתה היתה כלכלה אי-שיוויונית באורח בוטה, כאשר מצד אחד הפלשתינים קונים סחורות ישראליות ואחרות, ומייצאים עבודה זולה וסחורות פשוטות ביותר. היבט זה של הכלכלה גרם לפיגור קשה ומובנה עבור הפלשתינים, ותרם להרס מערכת העבודה המאורגנת, בצד הישראלי.

גם בתקופות מאוחרות יותר עמדה התעסוקה הפלשתינית במוקדן של תכניות מדיניות שונות. תכנית "הפשרה הפונקציונלית" מבית מדרשם של פרס ודיין, אשר שנים מאוחר יותר הועלתה מחדש ע"י שאול יהלום מהמפד"ל, הניחה כי הפלשתינים יהיו תושבי שטח בשליטה טריטוריאלית ישראלית ואזרחי מדינה אחרת, ואילו "המולדת שלהם תהיה האוטובוס" כפי שהעיר בסרקאזם יצחק בן-אהרון.
שנים רבות לאחר מכן, תכנית או "הסכם" ז'נווה פרי מאמציהם של יוסי ביילין ואחרים, מבוססים בין היתר על המשך הסטטוס-קוו התעסוקתי הקיים. ה"רגליים הטריטוריאליות" של אותו סטאטוס קוו הן ברורות: לא תינתן לפלשתינים אפשרות לקיים חיים כלכליים אורגניים אלא הטריטוריה הפלשתינית תהיה מבותרת למקטעים או קנטונים בין התנחלויות ישראליות אשר ברובן תישארנה על הקרקע. כאילו לא די בכך, תכנית ז'נווה ודומות לה הציעה לפלשתינים מקטעי-שטח נוספים בישראל (בחולות חלוצה), ו\או מצרים (בצפון סיני).

בניגוד לכך עומדות תכניות אחרות כמו תכנית ההינתקות של שרון, ולאחרונה גם תכניתו של אולמרט, או במילים שלו, כאשר פנה לפלשתינים מעל קברו של דוד בן גוריון:
"... להקים אזורי תעשייה בשיתוף עם הקהילה הבין לאומית מבלי שתמשיכו להיות תלויים בתשתיות התעסוקה שבשטחי מדינת ישראל".

האם יש לקרוא לאולמרט מעתה בשם "סוציאל-דמוקרט" ולחרות את שמו על קיר הכבוד של תנועת העבודה? ממש לא, אבל גם אין סיבה שלא לשתף פעולה איתו לצורך הספציפי הזה. לשם המחשה, אם יכולה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לקבל תמיכה כספית מגורמים שונים, כמפורט ברשימה המופיעה על פי חוק באתר הכנסת, אין סיבה לחשוב שכל אותם גורמים לומדים היום את "כתבי שחרות" של מארכס.
ושוב בניגוד לכך, אם עמיר פרץ תמך בשעתו ביוזמת ז'נווה, אין סיבה שלא נבדוק מחדש האם הוא ראוי לתמיכה במהלכים כאלה. אם, כשר ביטחון בהמשך הדרך, הודיע על מהלך מדיני חדש המבוסס בין היתר, על היוזמה הסעודית, צריך לבדוק מהי אותה יוזמה.

חזרה לעבודה: ארוכים ימיה של ההתרחקות הישראלית מעבודה בכלל, ומעבודת כפיים בפרט. אבל זרם העובדים הפלשתינים הזולים שהציף את החברה הישראלית גרם לקפיצת מדרגה מסוג חדש. קפיצת מדרגה זו, מאידך, הפכה מגזרים מסויימים לתלויים בעבודה זולה, עד כדי כך שניתוקם מאותם עובדים היה מחולל שמות בתעסוקה בישראל. בפרט הדברים אמורים עבור סוגים מסויימים של החקלאות הישראלית.

כאן אני חייב לומר שוב דברים כלליים: החלטות פוליטיות וכלכליות, מתקבלות – לפחות – לא רק על פי הרקע האידיאולוגי שלהן.
לשם המחשה אפשר למשל לעמוד על ההשחתה והעוול המובנים בכל צורה של עבודה שכירה, כאשר המעסיק איננו ציבורי: הרי אם היה העובד מתוגמל בשווי מלוא הפירות של עבודתו, התועלת השולית של העסקתו היתה אפס. כלומר במשטר צודק אין ולא יכולה להתקיים עבודה שכירה, כלל!
ברור עם זאת, שהחלת עיקרון זה היום, באורח מיידי על כלכלה אמיתית, קונקרטית, היא הרת-אסון.
בהמשך לכך, אותם אישים פוליטיים שבדרך כלל מתנגדים לכינונה של כלכלה פלשתינית המבוססת על יוממות, מנסים בכל רגע אפשרי לחדש את תנועת הפועלים דרך המעברים אל ישראל, מסיבות פרקטיות של אותו רגע היסטורי: החברה הפלשתינית נמצאת היום במצב של פשיטת רגל כלכלית. צריך לאפשר לאותם אנשים למצוא דרך להביא אוכל הביתה, פשוטו כמשמעו. צריך למצוא דרך לספק להם תקווה – מצרך נדיר בעת מלחמה ממושכת. לכן צעד מסויים הוא הכרחי, למרות שהוא איננו מהווה מדיניות לטווח ארוך.

ובדומה לכך, מניעת עובדים זרים מהחקלאות הישראלית היא מעשה איוולת במקרה הטוב. היישובים הישראליים שבהם מעסיקים עובדים זרים, במקרים רבים משרטטים את קו הגבול של ישראל באזורים אלה. הם קובעים את ריבונות המדינה הלכה למעשה, ובמקרים אחרים הם מונעים "הברה" (מלשון בור) של קרקעות ונפילתן לידי נוודים.
בנוסף לכך המשק החקלאי מעסיק בעקיפין מאות רבות של ספקי שירות וסחורה ישראליים ממגוון רחב ביותר של תחומי השכלה ומקצוע. כל עובד זר שמועסק במשק בערבה הצפונית, למשל, מחולל בעקיפין עוד ארבעה עד שבעה מקומות עבודה עבור ישראלים.

באחת, השימוש באידיאולוגיה סוציאליסטית לצורך מניעה של עובדים זרים מחקלאות, הוא כפייה של אידיאולוגיה הר כגיגית, בלי מחשבה על התוצאות.