ביום שאחרי: בניית 'המחנה החברתי' ותפקידנו בתוכו.


אחרי שנגמרה ההתרוצצות והעבודה של יום הפריימריז, התפזר עשן הספינים לרגע, ורגע לפני שהמשא ומתן על המשך הדרך יתפוס את הבמה המרכזית, שווה לעצור ולחשוב מה מצבנו ולאן ממשיכים.

מחנה בוחרי עמיר פרץ, שבעיתונות כבר זכה לכינוי 'המחנה החברתי', הוכיח את עצמו כאחד המחנות החזקים והיציבים במפלגה. ההספדים היו מוקדמים, והרצון הגדול בתקשורת לקבור את האג'נדה החברתית לא נתרגם לתוצאות בשטח. מצד שני, המחנה ניצב בפני סכנה של הדרה לשוליים והפיכה לחותמת גומי, או "נישה חברתית" (אחד מתומכי אילון אמר לי "שיהיה בנישה החברתית, הוא בטוח יוכל להביא תמיכה למפלגה ככה") - נישה של חמלה והוכחה בשער על מצבם הקשה של החלכאים והנדכאים, ולא עמדה של הובלה וקביעת סדר יום לכלל הציבור.

אז מה תפקידנו בכל זה?

עלינו לדאוג שבוחרי פרץ יהיו למחנה החברתי. לא מחנה של אדם אחד, אלא של סדר יום, ועלינו לדאוג שהמחנה החברתי יהיה למחנה הסוציאל דמוקרטי, כל זה בדרך להפיכתה של מפלגת העבודה למפלגה סוציאל דמוקרטית. לשם כך עלינו לדרוש שקולנו ישמע בצוותי חשיבה של המחנה, במוסדות המפלגה ועוד. כדי שהמחנה הזה לא יהיה מחנה החמלה או מחנה המסכנים עלינו לצבוע אותו - להיות פעילים, לתת בו את הטון הרעיוני, ולדאוג שהסוגיות סביבן יתאחד המחנה הן סוגיות של מדינת רווחה אוניברסלית, התנגדות להפרטה וחיזוק כוח העובדים המאורגנים.
לאור תוצאות הפריימריז מהלך שינוי סדר היום של המפלגה נראה קשה משנראה בעבר. אבל רק לכאורה – אין כאן קפיצות דרך אלא מסע שמתחיל לאט, בקטן, בעשרים שלושה אחוזים ומינימום גימיקים והסתמכות על "מנהיגים חזקים". כעת איננו יכולים להמשיך ולהתגדר בצורת החשיבה מונחית הפריימריז, שמרוכזת במועמד. עלינו לפעול לצירופם של גורמים נוספים למחננו מבין תומכי המועמדים האחרים, כשעשרים ושלושת האחוזים ממתפקדי העבודה שהצביעו בעד עמיר פרץ הם הבסיס הרחב לשותפות שעיקרה הוא הדרך הסוציאל-דמוקרטית.