הרהורים על שחיתות צדקה ומוסר
מאת: יואב רובין :: 2007 / 06 / 19
מאמר זה הופיע לראשונה בגיליון מאי 2007 של כתב-העת 'חברה'.
יותר ויותר מדברים בארץ על השחיתות והשחיתות כך נראה הולכת ומתרחבת. הדיון בשחיתות אמנם רב, אבל כפי שאנסה לטעון, הוא בדרך כלל מוגבל ומטעה. הוא אינו מצביע כראוי על שרשי הבעיה ועל כן מצביע על פתרונות שעלולים להעצים ולא לפתור אותה. כאן אנסה לטעון כי השחיתות וגם הדיון הנוכחי אודותיה מהווים חלק ממנגנוני פרוק המדינה והעצמת בעלי ההון.
מרבית הדיון בנוגע לשחיתות ולעבירות בכלל הוא דיון הנשען על תפיסות המדגישות את חירות הפרט ואחריותו האישית ומתעלמות מההקשר הפוליטי והכלכלי בהן הוא פועל. הפרט נתפס כבעל רצון חופשי ופרטי שאינו מושפע מהיותו בעל עמדות כוח או חולשה מבחינה פוליטית או כלכלית או בעל אינטרסים מעמדיים ואחרים. לפיכך, השחיתות נתפשת לרוב כעברה נקודתית של אדם אחד – אם מישהו לוקח או נותן שוחד הדבר מצביע על פגם מוסרי בו ועל הצורך של המערכת האכיפה לתופסו ולהענישו ולא על צורך לבדוק את המערכת כולה כמאפשרת וכמעודדת שחיתות. הסתכלות זו, הבוחנת בעיקר את הפרט המושחת מעמידה במרכז את השחיתות הגלויה של הפוליטיקאים ושל פקידים בכירים, שאם רק נחליף אותם באנשים ישרים, ענייני השחיתות יסתדרו. במקרים שבהם מציע לנו דובר זה או אחר ראיה רחבה יותר, הטענה המקובלת היא שהמעשה הפוליטי עצמו משחית או שהמגזר הציבורי כולו נגוע בשחיתות מעצם היותו ציבורי. הסתכלות שכזו מעודדת כעס (מוצדק כמובן) על שחיתותם האישית של אינדיבידואלים אבל מעלימה מאיתנו את השיטה. המסקנה היא כי הבעיה המרכזית היא כוחו של מגזר הציבורי שיוצר פקידים מושחתים ולכן ייטב אם נעביר את השליטה למגזר הפרטי שאינו כר לשחיתות.
שחיתות וצדקה – שני צדדיו של אותו המטבע
לשם אתגור תפישה זו ראוי להשוות בין עליית השחיתות ובין עלייתה של תופעה אחרת – בתי התמחוי וארגוני הצדקה ובעיקר עלייתם של נדבנים גדולים. במידה רבה זו תמונת הראי של תופעת השחיתות בארץ. גם תופעה זו נתפסת כמעשה פרטי וחופשי של יחידים. אלא שבניגוד למעשה העוול של השחיתות מעשה זה נתפס כמעשה טוב. מעשה הצדקה חף כביכול כביכול מכל אינטרס אישי וזאת במהופך מהמושחתים שמעמידים את האינטרס העצמי שלהם אל מול זה של הכלל והצדק. אלא שהחשיבה והדיון בנושא הצדקה עלו בארץ כיתה – יותר ויותר נשמעת הטענה שהנדבנות לא באה אלא לנוכח התפרקותה של מדינת הרווחה. כמו כן מודגשת יותר ויותר העובדה שמניעיהם של נדבנים לעתים קרובות אינם טהורים כפי שהם מנסים להציג אותם. גיידמק למשל הואשם בכך שהוא מנסה לשחד את אזרחי ישראל על מנת שלא יסגירו אותו לצרפת שם הוא מבוקש וגם בכך שהוא מנסה להשיג כוח פוליטי. מקרה זה מדגיש מאוד את המרווח הדק שבין נדבנות ובין שוחד. יש להדגיש את דקות ההבדל לא רק במקרה של גיידמק אלא בכל מקרה של תרומה שאינה מתן בסתר – סביר מאוד שכל מי שלא תורם בעילום שם מצפה לתמורה כלשהי למעשיו ולא רק להכרת תודה ערטילאית. כך למשל – לא מזמן שמעתי על תרומה של חברת אורנג' לצביעת בית ספר אלא שבית הספר נצבע בכתום...
כאשר אנחנו בוחנים כל מעשה לגופו אנחנו איננו יכולים לגלות את השיטה המאפשרת ומעודדת אותו. הדבר נכון הן לגבי שחיתות והן לגבי נדבנות. במבט רחב אפשר ללמוד שמה שמעודד נדבנות הוא אותו הדבר שמעודד שחיתות כלומר – העלמות מדינת הרווחה והגדלת אי השיוויון.
אשר מדינת הרווחה נעלמת, הגישה לשירותים שהיו קודם לכן מובנים מאליהם נעשת מסובכת יותר והם ניתנים בתשלום. כאשר ידו של מישהו אינה משגת לקנייתם הוא נדרש להתערבותם לפנים משורת הדין של בעלי כוח. התערבות שכזו יכולה להיות או מרצונם הנדיב כלומר כנדבה, או בתמורה לתשלום פרטי, שהוא תמיד נמוך מהמחיר האמיתי של אותו השירות – או במילים אחרות שוחד. זהו המצב שיוצר שוחד אותו משלמים לקוחות קטנים לפקידים זוטרים (המונח לקוח או באנגלית client הוא מאוד מעניין כאן משום שבמקורו נקראו הקליינטים אותם המוני פלבאים ולעתים עבדים משוחררים שהיו תלויים בסנטור הפטרון שלהם מבחינה כלכלית ובתמורה תמכו בו פוליטית). מי שיש לו יותר יכול לשלם כדי לעקוף את הקושי בקבלת השירות.
פירושו של גידול באי-השיוויון הוא שישנם יותר עניים ושהעניים עניים יותר ויש יותר עשירים והעשירים עשירים יותר. לכאורה – לאלה וגם לאלה יש אותו כוח שלטוני באמצעות המערכת הדמוקרטית; לכאורה אלה וגם אלה זכאים לאותו יחס בכל הקשור לשירותים ציבוריים. אלא שמי שיש לו יותר מצפה ליחס טוב יותר – קיצור תורים, שירות משובח, יחס אישי ועוד. את אלה משיג מי שיש לו באמצעות תשלום נוסף. הצורך הזה גדל ככל שהשרות הציבורי נהיה נדיר. אז בעלי ההון צריכים "להשקיע" יותר כדי להשיגו.
מצב חדש דורש כלי שיפוט חדשים
במצב זה מובן שתהיה יותר דרישה לתרומות ולנדבות ושתהיה גם יכולת רבה יותר למעטים להעניק ביד נדיבה יותר ויותר. מן הצד השני במצב שכזה לעשירים יש יותר ויותר יכולת לשחד פקידי ציבור בכירים ונבחרי ציבור. כך קורה שאותם הגורמים מביאים גם לעליה בנדבנות וגם לעליה בשחיתות – עובדה שהיא בלתי נתפסת כאשר בוחנים את המציאות תחת השיפוט המוסרי הרגיל, אבל היא התופעה הרווחת במדינות הנמצאות בתהליך שחיקה מתמשך של המנגנונים הציבוריים.
השיפוט המוסרי והחוקי הרגיל מוגבל גם בכך שלעתים קרובות קשה להצביע על שוחד ברור או על סטיה ברורה מהחוקים אבל הרבה יותר קל להצביע על מתן תרומה. כך קורה שבכמה וכמה מקרים בית המשפט לא הרשיע מואשמים בשחיתות משום שלא הצליח להצביע על עבירה מדויקת שהם עברו או על כוונה. מקרים אלה הם רק חלק מתופעה רחבה יותר שבה בעלי הון מנצלים את כוחם הכלכלי על מנת לשכור עורכי דין שינהלו את עסקיהם כך שהם לא יעברו את הרף הפלילי, זאת בניגוד לעבריינים קטנים אותם קל יותר להרשיע. כמו כן בעלי הון נמצאים לעתים קרובות בצמתי הכרעה כמו ועדת העסקים או כנס קיסריה בהם הם יכולים להשפיע על מקבלי החלטות בזכות כוחם הכלכלי מבלי שהדבר יחשב לשחיתות. ואכן בשיפוט המוסרי והחוקי הרגיל אין בכך שחיתות אולם התוצאה היא לעתים קרובות מתן הטבות לבעלי הון תמורת תמיכה בפעילות הממשלה בכנסים אלה.
לאור זאת נדמה לי שראוי להתחיל לבחון את השחיתות והנדבנות מתוך הסתכלות פוליטית. הסתכלות כזו תשאל לא האם אדם זה או אחר הוא אדם "טוב" או "נדיב" או "ישר" אלא את מי אופן הפעולה שלו משרת, האם הוא מקדם את רווחת כלל הציבור בישראל?
מי מרוויח ומי מפסיד?
מתוך הסתכלות שכזו ראוי לשאול את מי משרת השוחד ואת מי משרתת הנדבנות הגדולה. הנדבנות הגדולה משרתת כמובן בראש ובראשונה את הנדבנים. הציבור דווקא היה נהנה יותר אם כספי הנדבנות היו כספי מסים בהם המדינה משתמשת לפי שיקוליה ולא כספים שהנדבן מחליט מי יקבל ובאיזה אופן. נדבנות וצדקה משמרות את מעמדו של בעל ההון כעליון וכריבון בעוד מעמדו של מקבל הנדבה (הציבור) נחות וחלש. מבחינה מעשית – בעל ההון לא יתרום כסף ארגון או פעולה שיכולים לסכן אותו. כך ככל שהנדבנות הגדולה גדלה כך שליטתם של בעלי ההון מתחזקת וזאת על חשבון העיקרון הדמוקרטי.
השחיתות משרתת במצב הנוכחי אף היא את בעלי ההון שלהם יש הכוח לשחד. כך ככל שגדל אי-השיוויון גדל גם אי-השיוויון בשחיתות. האזרח הקטן, לוּ ירצה להיות ישר, יקבל פחות ופחות שירותים ואם לא יתעקש על יושרו יאלץ לשלם יותר ויותר (בשוחד כמובן) ויקבל פחות ופחות.
יש הטוענים כי דווקא על מנת לצמצם את השחיתות יש להפריט ככל האפשר את המגזר הציבורי משום שהוא מושחת ולתת לכוחות השוק שאינם נשלטים כביכול על ידי איש לפעול. למעשה כל מה שנקרא שחיתות כאשר הוא מבוצע במגזר הציבורי כמו הענקת משרות והטבות למקורבים ובני משפחה או קבלת טובות הנאה על חשבון הציבור הוא הנורמה במגזר הפרטי. יתרה מזו כאשר הכל נקנה בכסף ממילא אין סיבה שמי שיכול למכור שירות מסוים לא יעשה זאת. כלומר מכירת שירותים שקודם לכן ניתנו על ידי המדינה או באמצעות שוחד נסחרים עכשיו באופן חופשי ולגיטימי וממילא רק מי שיש לו כסף יכול לקנותם. וזה אינו נחשב לא שחיתות ולא שוחד.
הדיון על הצדקה ועל השחיתות כנובעות ממידות מוסריות הפוכות מסתיר את מקורן המשותף ואת הדמיון ביניהם ועל כן במידה רבה מונע את הפתרון. זוהי דוגמא לאופן שבו הדיון המוסרי הנוכחי משמר את המצב הקיים ומונע שינוי אמיתי ואף ביקורת מעמיקה של המצב. השחיתות אינה סיבה מצויינת לחיסול המגזר הציבורי – היא סיבה טובה לחיזוקו.
יואב רובין הוא תלמיד תואר שני שעוסק במחשבה פוליטית בעת החדשה המוקדמת במערב אירופה וחבר קהילה בקיבוץ העירוני בית ישראל.
יואב,
אני חושב שאתה מציר נדבנות מהסוג של גידאמק, אבל קיים סוג אחר של נדבנות, שתרומתו הסוציאלית גדולה לעין ארוך מהתרומה של עזרה סוציאלית שהמדינה נותנת.
מדובר על מתן בסתר. קח לדוגמא את ארגון "יד שרה". זהו אירגון חסד לעילא ולעילא. האם אתה יודע מי תורם לאירגון הזה? האם אתה מכיר אירגון כל כך אפקטיבי בעזרה לזולת. מתוך הכרות עם אנשים שעובדים באירגון, האירגון הזה הוא אירגון יעיל ומאד חסכני. באירגון הזה לא יכולה להיות שחיתות, כיוון שלכל תורם עשיר יש יועץ צדקה, שבודק את ההתנהלות הכספית והציבורית של הגוף המקבל. כתוצאה מכך האירגונים הללו חייבים להיות ישרים כמו פלס (אחרת הם לא יקבלו תרומות). מצד שני העשירים שתורמים לאירגונים הללו, אינן מתפרסמים בציבור (בגלל מתן בסתר), ואינני רואה כיצד הם מרוויחים מכך (מלבד תחושה טובה של עזרה לקהילה).
מוסדות כמו יד שרה, שהם יוזמות פרטיות, הם אפקטיבים יותר בעזרה לזולת מכמה סיבות:
1. הם לא מושחתים ולכן יעילים וחסכנים בכספים, יחסית למוסדות ממשלתיים.
2. כאשר מישוה תורם לארגון כזה, הוא אינו תורם בכפיה, ולכן הוא מרגיש טוב יותר לעזור לאחר.
3. המקבל מרגיש שהוא מקבל את העזרה מאנשים ולא מגוף ערטילאי כמו מדינה, ולכן לא תתפתח תרבות ה"מגיע לי".
ולכן נראה שעדיף מוסדות צדקה פרטיים המתנהלים ברוח המתן בסתר, מסיוע לחלשים באמצעות הממשלה שיוצרת גופים מושחתים ומסואבים.
טל
ראשית אם תשים לב כבר במאמר יש הבחנה בין מתן בסתר ובין תרומה גלויה. מתן בסתר יכול להיות באמת מעשה חסד וחלילה לי מלבטל את החסד בעולם. אני איני בטוח כלל שיד שרה הוא מוסד יותר יעיל מהמדינה (ולצערי נזקקתי לשירותיו) והוא היום מוסד גדול ובירוקרטי. עם זאת מכיוון שלא הכל מתמצה בכסף ישנה חשיבות רבה לכך שעזרה תבוא מאנשים ולא רק מגופים גדולים. אבל עניין זה אינו רלבנטי למאמר. אתה מצביע על חשיבותו של המגזר השלישי בפינות להן המדינה אינה דואגת. אני חושב שאכן יש לו חשיבות בתחום הזה אבל השאלה היא גם סדרי הגדול וגם המניעים.
מספר העמותות לעזרה לנזקקים ובכלל גדל בעשרים השנים האחרונות באופן מדהים ומבהיל לצד קיטון מבהיל במה שהמדינה מספקת. במצב כזה במקום שהמדינה כלומר באופן תיאורטי כלל האזרחים יחליטו באיזה אופן לדאוג לאזרחים מי שקובע את זה הוא בעלי הון או מנהלי העמותות שלא נבחרו מעולם ואינם מחויבים לציבור. יתרה מזו לעתים גם עמותו כאלה משרתות את בעלי ההון כי אחרת הללו לא יתרמו להם.
לכן בודאי שלא כדאי לבטל את המגזר השלישי, אבל בהחלט כדי להרחיב את מנגנוני המדינה על מנת שהמגזר השלישי יחזור לגודל סביר. שבו עמותו יד שרה אולי תמשיך להתקיים כי יהיה בה עדיין צורך אבל עמותות אחרות שכוונותיהן אינן כה טהורות לא תתקיימנה כי לא תהיה להן דרישה.
